בקשה למחיקת הערעור בעניין תשלום קצבת שאיר למערערת על הסף מחמת מעשה בית דין. רקע 1. ביום 15.5.04 נפטר המנוח אשר היה עד לשנת 1996, עם פרישתו משירות המדינה, עובד משרד העבודה והרווחה. 2. המערערת הגישה למשיב תביעה לקצבת שאיר ביום 22.1.11. 3. הואיל והתביעה הוגשה כחמש שנים לאחר המועד האחרון להגשת תביעה לקצבת שאיר, זומנה המערערת לחקירה במשרדי המשיב על פי סעיף 6 לחוק הגמלאות, על מנת לברר האם נתקיימו הנסיבות אשר מאפשרות הארכת מועד להגשת התביעה בהתאם להוראות סעיף 50 לחוק. לאחר חקירה החליט המשיב כי לא נתקיימו נסיבות כאמור ועל כן דחה את תביעתה של המערערת במכתב מיום 17.5.11. 4. כנגד החלטה זו הגישה המערערת ערעור לבית דין זה (ק"ג 43131-07-11). לאחר הגשת הערעור, ולאחר בחינה נוספת של העניין, הגיע המשיב למסקנה הפוכה ולפיה יש לראות במערערת כמי שהגישה תביעתה במועד. בהתאם לאמור, הגיש המשיב בקשה, בהסכמה, למחיקת הערעור ללא צו להוצאות, בה חזר בו המשיב מהחלטתו לפיה התיישנה התביעה. 5. עם זאת, בסעיף 5 לבקשה האמורה הוסיף המשיב כי אין בשינוי בהחלטתו כדי להקנות למערערת זכות לקצבת שאיר וכי כעת תיבחן התביעה לגופה. נוכח הבקשה האמורה ניתן פסק דינה של כב' השופטת אגסי מיום 5.3.12 ולפיו "לאור הודעת הצדדים הערעור נמחק". 6. המשיב בדק את תביעתה של המערערת לגופא. לאחר בחינת הדברים וחקירת המערערת הגיע המשיב למסקנה כי בין המערערת לבין המנוח התקיימה פרידה של קבע. נוכח האמור דחה המשיב את תביעתה של המערערת לקצבת שאיר, וזאת בהתאם לסעיף 38(ג) לחוק הגמלאות הקובע: "אדם שנפרד מאשתו פרידה של קבע, דינה לעניין זה כדין גרושה, אף אם לא השאיר אחריו אישה אחרת". החלטה זו של המשיב נסמכה בעיקרה על הממצאים שנקבעו במסגרת פסק הדין בבל' 4038/06 בתביעה שהגישה המערערת כנגד החלטת המוסד לאומי לדחות את תביעתה בב לתשלום גמלת שאירים (להלן: "פסק הדין הקודם"). בפסק דינה קבעה כב' השופטת סיגל דוידוב מוטולה כדלהלן: "עוד עלה מהראיות, כי בשלב מסוים התובעת החליטה לשים קץ לחיים המשותפים, ועקב כך המנוח עזב את הבית המשותף, כפי הנראה במהלך פסח שנת 1997, ועבר לגור בשכירות ביחידת חדר בחצר ביתה של אשתו הראשונה. התובעת וילדיה אמנם טענו בעדותם כי דובר בתקופה קצרה מאוד, שגם במהלכה הגיע המנוח לעתים קרובות לבית המשותף לו ולתובעת, אך טענה זו מנוגדת למסמכים הברורים שהוצגו על ידי הנתבע ופורטו לעיל. כפי שעולה מהפירוט העובדתי לעיל, התובעת המשיכה להצהיר - לפחות במהלך השנים 1999 - 2001 - הן בפני הנתבע, הן בפני רשויות הרווחה והן בפני בית המשפט לענייני משפחה, כי היא והמנוח "פרודים", כי היא מעוניינת להתגרש ממנו, וכי אינו חי עמה ואינו מפרנס אותה. עוד עלה מהצהרותיה כי בשנת 1999 חזרו בני הזוג כפי הנראה לחיות יחד לתקופה קצרה, אך הנסיון נכשל ולאחריו הורחק המנוח מביתה של התובעת לתקופות ממושכות, ואין ראיה כי שב. ודוק: אין משמעות הדבר כי הקשר בין התובעת למנוח נותק לחלוטין, וייתכן כי היה מגיע מעת לעת לבית התובעת, אך אין ראיה כי חזר להתגורר עמה בשלב כלשהו לאחר 1999. התובעת אף לא ניסתה לטעון כי שילם לה מזונות ו/או השתתף בכלכלת הבית ו/או תמך בה כספית בדרך אחרת. התובעת לא ניסתה ליתן כל הסבר, קל וחומר הסבר מתקבל על הדעת, לסתירה הממשית בין הצהרותיה במהלך השנים 1997 - 2001 לבין טענתה הנוכחית. כמו כן לא ניסתה לטעון כי המנוח אמנם עזב את הבית בשנת 1997 ו/או פעם נוספת בשנת 1999, אך לאחר מכן שב. בנוסף לא עשתה כל מאמץ ממשי להוכיח בראיות כי המנוח אכן התגורר עמה בשנה שטרם פטירתו, דוגמת הבאת עדים שאינם קרובי משפחה, תמונות משותפות, מסמכי בנק משותפים או מסמכים אחרים. כל שהציגה הם חשבונות על שם המנוח שנותרו על שמו גם שנתיים לאחר פטירתו ומכאן שאינם מוכיחים דבר, קבלה לא ברורה שהתאריך הנקוב עליה הוא כשנה לאחר הפטירה, ואישור כי המנוח קיבל בגינה גימלת הבטחת הכנסה אך זאת רק עד שנת 1997. התובעת אף לא צירפה את כל המסמכים הרלוונטיים לתקופות ההרחקה (שכן מהמסמכים עולה כי היו תקופות נוספות), ולא סיפרה בתצהירה או בעדותה את הסיפור המלא אלא הסתפקה בטענה כוללנית ולקונית כי למעט תקופות ההרחקה (ובעדותה טענה כי גם במהלכן) - חיה עם המנוח משך כל השנים ללא כל פרידה. בעדות זו לא ניתן לתת אמון, נוכח כל המתואר לעיל. הצהרות התובעת מהשנים 1997 - 2001 אף תואמות את הצהרתה בפני הנתבע במסגרת התביעה שהגישה לגמלת שאירים, לפיה התגוררה עם המנוח עד שנת 1999 ולא מעבר לכך. לו היה טופס זה הראיה היחידה מצד הנתבע לפרידתם של התובעת והמנוח - הייתי מקבלת את טענתה כי דובר באי הבנה בינה לבין עו"ד הס, אך כיוון שכל שאר המסמכים מחזקים עובדה זו ומעידים עליה - אני סבורה כי לא בכדי חתמה התובעת על טופס התביעה, שהוכן על ידי עו"ד הס בנוכחותה, ונרשם בו בשני מקומות שונים כי התובעת והמנוח לא התגוררו עוד בצוותא החל משנת 1999. סוף דבר - עם כל הצער וההבנה למצבה של התובעת, אשר לא רוותה נחת - וזאת בלשון המעטה - מחייה המשותפים עם המנוח, מהראיות עלה כי לא התגוררה עם המנוח, לא נסמכה על שולחנו, ולא קיבלה ממנו מזונות, משך מספר שנים טרם הפטירה. לאור זאת, התביעה נדחית. אין צו להוצאות. " 8. בנוסף נסמכה החלטת המשיב על קביעות נוספות של בית המשפט לענייני משפחה בעניינם של המערערת והמנוח ועל גזר דין של בית משפט השלום בכפר סבא שאף, במסגרתם נקבעו ממצאים עובדתיים לגבי מעמדם של השניים המצביעים על כך שבמהלך השנים האחרונות לחייו של המנוח, לא חיו הצדדים יחדיו. 9. עיון בהודעת הערעור שבפנינו (אשר הוגשה תחת הכותרת "כתב תביעה") מעלה כי רובו המכריע עוסק בטענות כנגד החלטת המשיב לדחיית התביעה מחמת התיישנות. טענות אשר כבר אינן רלוונטיות בשלב זה. רק בפסקאות 10-11 מצויות אמירות כלליות לפיהן המערערת "מעולם לא התגרשה מהמנוח ומעולם לא נפרדה ממנו פרידה של קבע". 10. במסגרת הבקשה שבפנינו מבקש המשיב למחוק את הערעור על בסיס הקביעה כי בין המערערת למנוח התקיימה פרידה של קבע לפי סעיף 38(ג) לחוק הגמלאות. 11. בתגובתה לבקשה טוענת התובעת כי בניגוד לאמור בהחלטת המשיב היא מעולם לא התגרשה מהמנוח ומעולם לא נפרדה ממנו פרידה של קבע, וכי יש להכיר בזכות הגישה שלה לערכאות אשר הינה זכות חוקתית. טענות נוספות אשר נוגעות להחלטה הראשונה של המשיב לדחות התביעה בשל התיישנות אינן רלוונטיות נוכח חזרתו של המשיב מטענה זו. לתגובתה צרפה מספר תצהירים המעידים לטענתה, כי לא נפרדה מהמנוח פרידה של קבע. דיון והכרעה 12. כלל "מעשה בית דין" מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין. (נינה זלצמן "מעשה בית דין בהליך האזרחי "( הוצאת רמות- תשנ"א- 1991 ), עמ' 3). 13. כלל מעשה בית דין מושתת על שני כללי משנה עיקריים: האחד - השתק עילה; והשני - השתק פלוגתא. כך נפסק: "כידוע, תורת ה-RES JUDICATA של המשפט המקובל מושתתת על שני כללים עיקריים. הכלל האחד הוא: מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית - משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם "נבלעה" (MERGED) בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד, בחינת TRANSIT IN REM JUDICATAM; וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום (BAR) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת .PER REM JUDICATAM. עד כאן הכלל הראשון ורגילים לכנותו בשם "עניין שנדון" (EADEM RES) ולאחרונה בשם "השתק ישיר" (DIRECT ESTOPPEL) ואף "השתק העילה" (‎CAUSE OF ACTION ESTOPPEL) הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות. העיקר הזה ידוע בשם הכלל של EADEM QUAESTIO ויש המכנים אותו בשם "השתק עקיף" (COLLATERAL ESTOPPEL) או "השתק הפלוגתה" (‎.(ISSUE ESTOPPEL (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2), 561). 14. לענייננו רלוונטי הכלל של השתק פלוגתא, כאשר למעשה טוען המשיב כי הממצאים העובדתיים שנקבעו במסגרת פסק הדין הקודם וההחלטות הקודמות, כוחם יפה גם להליך ויש בהם למנוע מהמערערת לעלות טיעונים נוגדים. בפסה"ד בעניין קלוז'נר נקבע כי הרכיבים הדרושים לצורך קיומו של "השתק פלוגתא" הם: (1) האם במשפט הראשון - שבו ניתן פסה"ד שעליו נסמכת הטענה - הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת. (2) שהיתה חיונית לתוצאה הסופית. (3) והיא הוכרעה שם , בפירוש או מכללא. (4) כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם. מושתקים מלהתדין לגביה במשפט השני, חרף אי הזהות בין שתי העילות. (ראה גם ע"א 1041/97 סררו אבי נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד (1) 642). 15. באשר להתקיימותם של שלושת התנאים הראשונים בענייננו אין כל קושי שכן שאלת הפרדה בין המערערת למנוח הייתה חיונית לצורך ההכרעה בתיק, נדונה מפורשות ואף הוכרעה שם. הקושי מתעורר לגבי התנאי השלישי ולפיו נדרשת זהות בין הצדדים בין ההליכים או יחסים של קרבה משפטית. 16. אין חולק כי בהליך הקודם הנתבע היה המוסד לביטוח לאומי ואילו בהליך דנן הנתבע הוא הממונה על הגמלאות ועל כן אין זהות בצדדים. המשפט האמריקני אימץ את דוקטרינת ההתנתקות מכלל ההדדיות בכל הנוגע לטענה של השתק פלוגתא. כאשר הוכח לבית המשפט, כי לבעל הדין שנגדו מבקש זר להליך לטעון להשתק פלוגתא הייתה אמנם ההזדמנות המלאה וההוגנת להתדיין באותה פלוגתא בהתדיינות אחרת, יהיה מקום להיענות לטענת ההשתק ולמנוע מבעל הדין הזדמנות נוספת להתדיינות באותה פלוגתא. (ראה ספרה של נ' זלצמן, לעיל, בעמ' 536-7). 17. בשיטת המשפט הישראלי טרם הוכרעה שאלת ההתנתקות מכלל ההדדיות. אולם מצאנו "סימני דרך" לאימוצה של דוקטרינה זו גם בשיטתנו. ראה דבריו של כב' השופט בך בע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, מד (2) 576: "במקרה דנן, המימצא נושא "השתק הפלוגתא" הוא מימצא נגד המערער. כיוון שהמערער הוא הצד המשותף לשתי התביעות, הרי "היה לו יומו" בבית-משפט. כל הטענות שיכול היה המערער לטעון כנגד רישום המקרקעין נטענו כבר על-ידיו בהתדיינות הראשונה, ועתה הוא מעוניין לפתוח התדיינות זו מחדש. הצד שלא היה לו "יומו בבית המשפט" ושלא הייתה לו הזדמנות לטעון את טענותיו - מינהל מקרקעי ישראל - הוא דווקא הצד המעוניין להסתמך על "השתק הפלוגתא". 18. אף בית הדין הארצי לעבודה מצא לנכון להפעיל את הכלל של השתק פלוגתא לטובתו של מי שהיה זר להתדיינות הראשונה והינו התובע בהתדיינות השנייה, בקובעו: "אולם, ההגיון מחייב כי במקרים שהצד שנגדו מעלים טענת השתק פלוגתה היה צד גם בדיון הקודם, והעניין הוא אותו עניין, יפעילו את העיקרון של השתק פלוגתה אם מן הצדק לעשות כן, ואם אין נימוק מיוחד שיצדיק התדיינות נוספת בנושא הדברים יפים פי כמה עת מדובר בעניין הנדון בבית-הדין לעבודה, שבו נועדו כללי הדיון להביא להגשמת הזכויות המהותיות של בעלי הדין במסגרת מיוחדת של הגינות ויעילות". (דיון מס' מח/3-120 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' רובינשטיין, פד"ע כ' 493, בעמ' 499-500). ראו גם: דב"ע נג/02-155 מאג'ד ראזק נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כו' 219 וכן, ד"ר י. לובוצקי "סדר הדין במשפט העבודה" מהדורת 2011 פרק 5 עמ' 14. 19. הננו סבורים כי גם במקרה דנן, הגיון הדברים מחייב את הפעלת הכלל של השתק פלוגתא כנגד התובעת אשר היה לה יומה בבית דין זה במסגרת ההתדיינות הראשונה ואשר הפלוגתא - בדבר הפרידה מן המנוח - הוכרעה בפסק דין חלוט במסגרת פסק הדין הראשון. 20. לאור האמור, הבקשה למחיקת הערעור מחמת מעשה בית דין - מתקבלת. משמדובר בערעור העוסק בתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. מחיקת ערעורמעשה בית דיןערעור