ועדה רפואית, מדרג ראשון קבעה לה נכות צמיתה בשיעור של 10% ולאחר הפעלת תקנה 15, נקבעה למערערת 15% נכות לצמיתות החל מיום 2/11/11. בעקבות ערר שהגישה המערערת, התכנסה הוועדה בשני מועדים, כאמור לעיל ושינתה את החלטת הוועדה מדרג ראשון בנוגע לאחוזי הנכות (קבעה 15% מבלי להפעיל את תקנה 15) ובנוגע למועד תחולת הנכות - קבעה שזו החלה ביום 1/3/08. כנגד החלטה זו הגישה המערערת את הערעור שלפניי. 3. ביום 27/6/13 התקיים דיון בערעור, במהלכות חידדו הצדדים את טענותיהם ולקראת סיומו מסר ביה"ד את המלצתו (להלן: "ההמלצה"). ב"כ המערערת קיבל את ההמלצה בעוד ב"כ המשיב ביקש שהות כדי לקבל את עמדת מרשו. לאחר חלוף הזמן שהוקצב למשיב להודיע עמדתו, הוא הגיש את סיכומיו, מהם למד ביה"ד שהוא החליט שלא לקבל את ההמלצה. בעקבות כך, ניתנה למערערת אפשרות להגיב לסיכומי המשיב ומשתגובתה הוגשה (ביום 19/8/13), ניתן בזאת פסק דין. 4. להלן, בתמצית, טענות בא כח המערערת, עליהן לא וויתרה: א. טעתה הוועדה מששינתה את מועד תחולת הנכות שקבעה הוועדה מדרג ראשון מבלי שהודיעה למערערת על כוונתה לעשות כן, מבלי שהזהירה אותה ומבלי שאיפשרה לה לטעון בענין זה או לממש את זכותה למשוך את עררה. ב. מעבר לעובדה שדי בטעותה המשפטית הנ"ל של הוועדה כדי להצדיק את קבלת הערעור הרי שטעתה הוועדה טעות נוספות עת לא נימקה החלטתה כנדרש ועת ציינה כי היא מקבלת את הערר לגבי התחולה וזאת מבלי שתנמק לאיזה ערר היא מתכוונת או מה עמד בבסיס תאריך התחולה שקבעה. 5. להלן, בתמצית, טענות באת כח המשיב, הרלוונטיות לטענותיה הנ"ל של המערערת: א. הוועדה היתה רשאית לדון ולקבוע ממצאים שונים מאלה שנקבעו על ידי הוועדה מדרג ראשון וראשית היתה לסטות מנימוקי הערר ולדון בעניינה של המערערת מהתחלה ובלי קשר לשאלה מי הגיש את הערר - המערערת או המשיב. ב. העובדה שנפקות שינוי מועד תחולת הנכות יש בה כדי להשפיע על גובה המענק אינה מעניינה של הוועדה מה גם שעדיין לא נקבע כי חל שיהוי בעניינה של המערערת בשלו יפחת המענק לו היא זכאית. ג. בכל מקרה וככל שלמערערת תהיה טענה אם ייקבע כי נקטה שיהוי, היא תוכל להגיש תביעה לבית הדין, בענין זה. ד. אמנם נכון שבהתאם להלכה הפסוקה משרואה וועדה רפואית לעררים שהיא מתכוונת להפחית אחוזי נכות, עליה להזהיר את המבוטח ולאפשר לו להביא מסמכים לסתור את קביעתה או להודיע כי הוא בוחר לחזור בו מעררו, אולם במקרה של המערערת משהוועדה לא החליטה להפחית אחוזי נכות, אלא רק לשנות את מועד תחולת הנכות הרי שלא היתה מוטלת עליה חובת האזהרה. ה. הוועדה כן נימקה את מועד תחולת הנכות עת הצביעה על מסמכים רפואיים ועת ציינה כי: "התובעת מספרת על סיפור בן 4-5 שנים שהחל לאחר מחלת הרפס שפיתחה ב - 2007. לדברי התובעת לא חלה כל התקדמות או שינוי כלשהו בתבנית התסמונת מאז ועד עתה.." ו. לא נפל כל פגם משפטי בהחלטת הוועדה ולכן יש לדחות את הערעור. 6. דיון והכרעה בכל הקשור לטענה בדבר אי אזהרת הוועדה את המערערת - בתקנה 30(א) לתקנות, נקבע כך: "ועדה לערעורים רשאית לאשר החלאת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובים שהמוסד". באשר ל"חובת האזהרה" - הלכה פסוקה היא שכל אימת שוועדה רפואית לעררים עומדת לבצע הפחתה בשיעור הנכות, במסגרת ערר שהוגש על ידי הנפגע, עליה להעמיד את הנפגע על כך שקיימת אפשרות שאחוזי הנכות שנקבעו לו בדרג הראשון יופחתו ותינתן לו האפשרות להתגונן בפני אפשרות כזאת, בין היתר, על ידי הבאת חוות דעת רפואית (דב"ע מה/293-01 אהרון לנגרמן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 42). בית הדין הארצי חזר והדגיש כי ההלכה שנקבעה באשר לחובת האזהרה בטרם תפחית הוועדה אחוזי נכות, אינה חלה למקרה בו המוסד הוא שערער על החלטת הוועדה מדרג ראשון (דב"ע שן/01-26 המוסד לביטוח לאומי - יאיר אהרונוב, פד"ע כב 459) בהמשך, צמצם בית הדין הארצי את פרשנותה של התקנה הנ"ל, כשקבע בדב"ע שן/01-23 שמש - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 195, תוך שהוא מאבחן את ההלכה שנקבעה בבג"צ וייס, וקובע כי בהיות התקנה, תקנה יוצאת דופן, יש ליתן לה פירוש מצמצם. במקרה שלפניי, אין חולק על כך שהוועדה לא הזהירה את המערערת על כוונתה לשנות את מועד תחולת הנכות, באופן שעלולות להיות לו השלכות על המערערת, לפיכך ובשים לב להלכה הפסוקה בדבר הצורך ליתן לתקנה 30א. פירוש מצמצם, נראה כי נפל פגם משפטי בהתנהלותה זו של הוועדה. בכל הקשור לטענה בדבר הנמקה לא מספקת - בישיבתה השניה של הוועדה, לאחר שקיבלה את החלטת וועדת הרשות, היא קבעה כך: "הוועדה עיינה בדו"ח וועדת רשות לענין הפעלת תקנה 15 מיום 30/5/12 הועדה מקבלת את מסקנות וועדת הרשות...הוועדה מקבלת את הערר לגבי התחולה וקובעת תחולה מ - 1.3.2008". מעיון בפרוטוקול הוועדה מישיבתה הראשונה עולה כי היא התכנסה בעקבות ערר שהגישה המערערת ולא בעקבות ערר שהגיש המשיב. מעיון בערר שהגישה המערערת עולה כי היא לא טענה ולו במילה אחת כנגד מועד תחולת הנכות שנקבע לה על ידי הוועדה מדרג ראשון, משכך, קביעת הוועדה כי היא "מקבלת את הערר לגבי התחולה וקובעת תחולה מ - 1.3.2008" אינה ברורה ולכאורה אף אינה מתיישבת עם הטענות שהעלתה המערערת בעררה. מעבר לאמור לעיל הרי שמעיון בפרוטוקול הוועדה מישיבתה הראשונה לא ברור אף, מה היו המסמכים על בסיסם קבעה את מועד תחולת הנכות. 7. לנוכח האמור לעיל ומשהשתכנעתי כי נפלו שני פגמים משפטיים בהחלטת הוועדה -הראשון שלא הזהירה את המערערת על כוונתה להקדים את מועד התחולה והשני שלא נימקה בצורה מספקת מדוע קבעה את מועד התחולה ליום 1/3/08, כאשר עררה של המערערת כלל לא התייחס לענין זה, הריני מורה על החזרת עניינה של המערערת לוועדה על מנת שתזהיר את המערערת על כונתה להקדים את מועד תחולת הנכות שקבעה הוועדה מדרג ראשון(2/1/11) ועל מנת שתאפשר לה להתמודד עם כוונה זו - אם בדרך של הודעה על חזרה בה מעררה ואם בדרך של הבאת מסמכים רפואיים לביסוס מועד התחולה שקבעה הוועדה מדרג ראשון. ככל ואם תחליט המערערת לעמוד על עררה לאחר שתזהירה הוועדה, יהיה על האחרונה לקבוע במנומק את מועד התחולה. 8. המשיב ישלם למערערת סכום של 2,400 ₪ בגין בגין הוצאות משפט ובגין שכ"ט עו"ד. הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולם בתוך 30 יום. 9. כל אחד מהצדדים רשאי להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לו. רפואהנכותועדה רפואית