1. לפני ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 10.1.13 (להלן: "הוועדה") אשר קבעה למערערת 5% נכות צמיתה בהתאם לסעיף ליקוי 42 (1) (ד) (1) (מותאם). רקע עובדתי 2. המערערת הגישה תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום תגמול נכות בגין פגיעה מיום 30.11.11, אשר הוכרה כתאונת עבודה. 3. וועדה רפואית מדרג ראשון בישיבתה מיום 28.5.12 קבעה למערערת 20% נכות זמנית לתקופה שמיום 1.3.12 ועד ליום 31.8.12, בגין פגימה בכתף ימין. 4. המערערת הגישה ערר על החלטה זו לוועדה רפואית לעררים, אשר בישיבתה מיום 8.8.12 קבעה כי היא אינה מוצאת קשר סיבתי בין התאונה מיום 30.11.11 לבין תלונותיה הצוואריות של המערערעת וכי למערערת 30% נכות זמנית לתקופה שמיום 1.3.12 ועד ליום 31.8.12 בגין פגימה בכתף ימין. 5. בתום תקופת הנכויות הזמניות, התכנסה וועדה רפואית מדרג ראשון לדון בעניינה של המערערת. הוועדה הרפואית מדרג ראשון בישיבתה מיום 19.9.12 קבעה את נכותה הצמיתה של המערערת בשיעור 0% החל מיום 1.9.12. 6. המערערת הגישה ערר על החלטה זו לוועדה רפואית לעררים, אשר בישיבתה מיום 10.1.13 קבעה את נכותה הצמיתה של המערערת בשיעור של 5% בגין הפגימה בכתף ימין החל מיום 1.9.12. על החלטה זו הוגש הערעור שלפני. טענות הצדדים 7. ואלה בתמצית טענות המערערת: א. גם לפי ממצאי הוועדה (מסוגלות המערערת לבצע פלוקסיה ואבדוקציה 90 מעלות) היה מקום להחיל את סעיף 41 (4) (ב) לתקנות המקנה 15% נכות. הוועדה טעתה עת החילה את סעיף 41 (4) (א) למבחנים. ב. הוועדה שגתה משהתבססה על ממצאי הבדיקה האקטיבית ולא על ממצאי הבדיקה הפאסיבית. ככל שהוועדה סבורה היתה כי המערערת "מתחזה" כי אז היה עליה להזהירה ולבקש תגובתה. זאת ועוד, לטענתה, היה על הועדה לבצע בדיקה פאסיבית של כל טווחי התנועה הקיימים כפי שעשתה בבדיקה האקטיבית. ג. הוועדה שגתה בפרשנות סעיף 42 (1) (ד) (1) משקבעה כי קרע של 8 מ"מ אינו עונה ללשון הסעיף ("פציעת שריר הכתף בצורה בינונית") ופועל יוצא מכך, קבעה למערערת נכות בשיעור 5% (מותאם). ד. הוועדה שגתה משלא התייחסה לחוות דעתו של ד"ר רובינסון בכל הקשור לקביעתו בגין כתף קפואה. ה. הוועדה שגתה בקביעתה כי היא לא יכולה לדון בפגימת העמוד השדרה הצווארי מאחר וקשר זה נשלל על ידי הוועדה הרפואית לעררים מיום 8.8.12. לטענתה, היות והוועדה מיום 8.8.12 קבעה נכויות זמניות אין לראות בקביעתה כקביעה חלוטה. ו. הוועדה שגתה משקבעה כי המערערת יכולה לחזור לעבודתה וכי אין מקום להפעיל את תקנה 15 וזאת מבלי להתייחס להמלצת הרופא התעסוקתי מיום 28.5.12. לאור האמור לעיל, לטענת המערערת, נפלו פגמים משפטיים בהתנהלות הוועדה, אשר מצדיקים את השבת עניינה בפני הוועדה הרפואית לעררים. 8. ואלה בתמצית טענות המשיב: א. הטענה לפיה הגבלת התנועות בפרק הכתף עד לגובה השכם כלשון סעיף 41 (4) (ב) הינה שוות ערך לפלקסיה ואבדוקציה 90 מעלות והטענה כי היה על הוועדה להתבסס על ממצאי הבדיקה הפאסיבית, הינן טענות רפואיות. ב. מפרוטוקול הוועדה לא ניתן להסיק כי הוועדה טענה לחוסר שיתוף פעולה או על חשד לנסיון להסתיר את הנכות האמיתית ובהחלט אפשרי שפעולותיה של המערערת היו בלתי רצוניות וללא כוונת מכוון ועל כן, לא היה מקום להזהירה ולבקש תגובתה. ג. הוועדה פעלה כדין כאשר הפעילה באופן מותאם את סעיף 42 (1) (ד) (1) הואיל והסעיף מקנה נכות בגין פציעת שרירי הכתף באופן בינוני, בעוד הוועדה קבעה כי מדובר "בקרע חלקי וקטן שאינו עונה על הגדרת הסעיף המלא". ד. גם וועדה שקבעה נכויות זמניות ממסדת קשר סיבתי או החלטה חלוטה לעניין קשר סיבתי. ה. הוועדה נימקה קביעתה לעניין אי הפעלת תקנה 15. הוועדה קבעה כי המערערת יכולה לחזור לעבודתה הקודמת והיא אינה מחוייבת להתייחס לכל מסמך שאינו חוות דעת ובכלל זה, לאישור הרופא התעסוקתי מיום 28.5.12. לאור האמור לעיל, לטענת המשיב, אין כל הצדקה להחזרת עניינה של המערערת לוועדה. דיון והכרעה 9. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו, כמפורט להלן. 10. כידוע, בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כאשר כבר נקבע כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ד 213 (1999). עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הלקיוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (ראו עב"ל (ארצי) יוסף בן צבי נ' המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 22.6.2006). 11. עיון בפרוטוקול הוועדה, אכן מעלה, כי ממצאי בדיקתה היו "פלקסיה ואבדוקציה 90 מעלות". מבלי להכנס יתר על המידה אל תוך רזי הרפואה, הרי שאדם שמסוגל להרים את ידו הצידה בזווית של כ-90 מעלות, משמע שידו מורמת עד גובה השכם. משכך, מקובלת עלי טענת המערערת, לפיה לכאורה נראה, שהמערערת מסוגלת להרים את ידה הצידה בזוית של 90 מעלות - הוי אומר, עד גובה השכם ואין זה ברור, מדוע לא נקבעה לה נכות בהתאם לסעיף 41 (4) (ב) ("הגבלה בתנועות פרק הכתף עד לגובה השכם") בגין הגבלת תנועות בפרק הכתף. 12. מקובל עלי גם כי בכל הנוגע ליישום סעיף 41 לרשימת הליקויים, יש לבחון את הגבלת התנועות על פי תנועה "עצמונית", וככל שהמבוטח מסוגל לבצע תנועה באמצעות עזרה של אדם אחר, יש לראותו כמוגבל בתנועה. לפיכך, ככל שהמערערת אינה מסוגלת להרים ולהוריד את היד מגובה השכם באופן עצמוני, הרי המגבלה שלה בתנועה חמורה יותר מ"עד לגובה השכם". לכן, אם מיושם סעיף 41, יש לבחון את טווח התנועה אותו מסוגלת המערערת לבצע ללא עזרה. בנסיבות אלה, צודקת המערערת בציינה כי הוועדה לא נימקה, או לא נימקה באופן ברור את החלטתה שלא להקנות לה אחוזי נכות בגין המגבלה בתנועות הפסיביות, כפי שנצפתה בבדיקה הקלינית שנערכה על ידי הועדה. זאת ועוד, למקרא ממצאיה ומסקנתה של הוועדה לפיהם "טווח תנועה פסיבי אינה מאפשרת אבדוקציה מעבר ל- 45 מעלות פלקסיה מעבר ל- 20 מעלות, למרות שמבצעת באופן ספונטני טווח תנועה רב יותר באופן אקטיבי" ו- "קיים פער מהותי בין מה שמציגה בבדיקה אקטיבית לעומת טווח תנועה באופן פסיבי, אשר אינו מוסבר באופן אנטומי...", למד בית הדין כי הוועדה התרשמה, לכאורה, שהמערערת אינה משתפת פעולה בצורה מלאה ובהתאם ליכולותיה הפיזיות האמיתיות, כאשר בין התפקוד המופגן לבין היכולת האמיתית קיים פער. משכך, היה על הוועדה להזהיר את המערערת ולהעמידה על התרשמותה כי היא אינה דוברת אמת ועל החשד כי התנהגותה אינה תואמת את יכולותיה הפיזיות לאשורן, וליתן לה הזדמנות בכדי להשמיע את דבריה בתגובה לחשדותיה (ראו דב"ע נב/ 27-01 דודו ממן נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ו 334). משלא פעלה הוועדה בהתאם לאמור לעיל - נפל פגם משפטי בהתנהלותה. 13. באשר להחלטת הוועדה שלא להפעיל בעניינה של המערערת את תקנה 15, הרי שההחלטה אינה מנומקת ומפורטת. אמנם, הועדה ציינה בהחלטתה כי הנכות אינה מונעת מהמערערת לחזור לעבודתה ועל כן אין מקום להפעלת התקנה ואולם, אין בהחלטתה כל התייחסות למגבלותיה של המערערת. כמו כן, בפני הועדה לעררים עמד טופס סיכום בדיקה רפואית מיום 28.5.12 מטעם ד"ר רם כהן, רופא תעסוקתי. הוועדה לא ציינה כי טופס סיכום הבדיקה של הרופא התעסוקתי עמדה בפניה (ראו סעיף 12 לפרוטוקול הוועדה) ואף לא התייחסה להמלצתו במסגרת נימוקיה. אכן, הוועדה אינה מחוייבת להתייחס לכל מסמך רפואי שהוצג בפניה. עם זאת, בשים לב לכך כי עמדת הרופא התעסוקתי אינה עולה בקנה אחד עם קביעת הועדה לפיה הנכות אינה מונעת מהמערערת לחזור לעבודתה, מן הראוי היה כי הועדה תנמק קביעתה בענין זה ומשלא עשתה כן, הרי שנפל פגם בהחלטתה המצדיק את קבלת הערעור בענין זה. 14. לעניין הקרע, הוועדה קבעה אחוזי נכות על פי סעיף מותאם שעניינו "פציעת שריר הכתף בצורה בינונית". הועדה נימקה החלטתה וציינה: "בגין הקרע הקטן והחלקי בגיד S-S, הועדה קובעת נכות בשיעור 5% לפי סעיף 42 (1) (ד) (1) במחציתו, מכיון שקרע חלקי קטן אינו עונה על הגדרת הסעיף המלא (פגיעה בינונית בגיד מסובב)". בסמכות הוועדה ליישם במסגרת קביעת אחוזי הנכות בתביעות של נפגעי עבודה סעיף ליקוי מותאם.ב בהתאם להלכה הפסוקה, בית הדין אינו מתערב בפסיקת הוועדה לעניין התאמת סעיף הליקוי ושיעור אחוזי הנכות, דבר הנתון לסמכותה הבלעדית של הוועדה. על כן, טענת המערערת כי לא היה מקום לקבוע סעיף ליקוי מותאם בעניינה הינה טענה רפואית גרידא, שדינה להידחות. 15. טענת המערערת לפיה אין לראות בקביעת הועדה הרפואית לעררים מיום 8.8.12 כקביעה חלוטה לענין העדר קשר סיבתי ביחס לפגימה בעמוד השדרה הצווארי, דינה להדחות. על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 8.8.12 לא הוגש ערעור במועד ומשכך, היא הפכה חלוטה והמערערת אינה יכולה לטעון כנגד החלטותיה. יובהר כי כדי לערער לפני בית דין אזורי, יש צורך ב"החלטה" של הוועדה לעררים. מאחר שועדה רפואית לעררים בענף ביטוח נפגעי עבודה רשאית לקבוע דרגת נכות מעבודה, בלא הגבלת זמן, לזמן מוגבל או דרגת נכות זמנית, המונח "החלטה" בהקשר זה מכוון גם לקביעת דרגת נכות זמנית (ראו דב"ע נא/ 01-23; דב"ע נא/ 01-26 אדם כשדי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג, 381, 382-383). ועדה רפואית הדנה בשאלת הקשר הסיבתי עושה זאת על-פי סמכותה וחובתה לעשות כן, לפי סעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי [נמ], התשנ"ה- 1995. החוק אינו מגביל את הסמכות והחובה לקבוע את הנכות ואת הקשר שלה לפגיעה רק לועדות הקובעות נכות צמיתה. לאור האמור, משהועדה הרפואית לעררים מיום 8.8.12 דנה במפורש בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגימה הצווארית לבין התאונה וקבעה כי לא קיים קשר כאמור, הרי שהקביעה בענין זה הינה קביעה חלוטה. 16. אין לקבל את טענת המערערת לפיה היה על הועדה להתייחס לחוות דעת ד"ר רובינסון בכל הקשור לקביעתו בגין כתף קפואה שכן, עיון בפרוטוקול הועדה מעלה כי הוועדה התייחסה לחוות דעתו של ד"ר רובינסון וקבעה כי היא אינה מקבלת את מסקנותיו לאור פער בממצאי הבדיקה הגופנית. 17. לאור האמור לעיל, הערעור יתקבל באופן חלקי, כך שהדיון יוחזר לועדה על מנת שזו: א. תבדוק את המערערת, תשמע את תלונותיה וטענותיה של המערערת ותשיב האם ממצאיה לגבי כתף ימין של המערערת אינם תואמים לסעיף 41(4) (ב). הוועדה תנמק החלטתה לעניין זה ותסביר מדוע היא מעדיפה את תוצאות הבדיקה האקטיבית על פני הבדיקה הפאסיבית. ב. תנמק את קביעתה לפיה אין מקום להפעיל את תקנה 15 בעניינה של המערערת תוך התייחסות לטופס סיכום בדיקה רפואית מיום 28.5.12 מטעם ד"ר רם כהן, רופא תעסוקתי. 18. נוכח תוצאות הערעור- ישא המשיב בהוצאות המערערת בסך 1,500 ₪. 19. על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. נכותתאונת עבודה