ערעור כי המערער איבד 65% מכושרו להשתכר התשתית העובדתית: 2. המערער, יליד 1956, סובל ממספר מחלות בעטיין נקבעה נכותו הרפואית על 78%. בין יתר המחלות מהן סובל המערער ניתן למנות כאבי גב, כאבי צוואר, סכרת עם סיבוכים, בריחת שתן, מצב נפשי, פסוריאזיס. 3. וועדה רפואית לעררים קבעה בהחלטתה מיום 20.1.2013 כי המערער איבד 65% מכושרו להשתכר. את החלטתה נימקה, כדלקמן: "הועדה עיינה בפרוטוקול הרפואי, בסעיפי הליקויים המפורטים בו. בדו"ח עו"ס. בנוסף עינה בחוו"ד פרופ' רביד מ- 13.1.12. לדעת הועדה במצבו הרפואי הנוכחי הנ"ל כשיר לעבוד בעבודה מתאימה למגבלותיו ללא הרמת משא כבד, בעמידה וישיבה לסירוגין ובקירבה לשירותים בעבודות כגון: קופאי/מפעיל חניון, עבודות הרכבה, .... ומיון ליד שולחן עבודה, מבקר קבלות ביציאה ממרכולים כל זאת בהיקף שנקבע בדרג I". על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. טענות הצדדים: 4. לטענת המערער החלטת הוועדה אינה סבירה ואינה ראוייה ומנוגדת להלכת מוהרה, שכן הוועדה כלל לא דנה בהשפעת ליקוייו של המערער ולא התייחסה למכלול נסיבותיו האישיות של המערער (לגילו, להשכלתו וליכולתו האינטלקטואלית). 5. כמו כן טוען המערער כי הוועדה לא התייחסה באופן מפורט ומנומק לחוות הדעת של פרופ' רביד, כאשר בחוות הדעת ישנה התייחסות מפורשת לליקויו הרפואיים של המערער ולהשפעתם על יכולתו להשתכר. 6. במועד הדיון שנערך בפני הרשם סילורה הדגישה ב"כ המערער שועדת עררים לעניין אי כושר מחוייבת לפרט מהם הליקויים הרפואיים של המבוטח וכיצד הליקויים הרפואיים האלה משפיעים על כושרו לעבוד. מעיון בפרוטוקול הועדה עולה כי הועדה לא פירטה מהם הליקויים הרפואיים של המערער וכיצד הם משפיעים על כושרו להשתכר. הועדה לא התייחסה לגילו של המערער, לעברו התעסוקתי להשכלתו וליכולתו להשתלב בעבודה כפי שהיא מחוייבת על פי הדין ולא ניתן להבין מהחלטת הועדה מה היו השיקולים לקביעתה בבואה לקבוע למערער דרגת אי כושר 7. לאור טיעונים אלה התבקש בית הדין להחזיר את עניינו של המערער לוועדת אי כושר על מנת שתדון שוב במגבלותיו הרפואיות, הרקע האישי של המערער ותשקול שנית החלטתה. 8. לטענת המשיב לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה לענין אי כושרו של המערער. הועדה היתה מודעת לנכויות של המערער ובסעיפי הליקוי. עיינה בדו"ח עובדת השיקום, עמד בפניה דו"ח הרופא המוסמך ד"ר אמיר פרידברג מיום 9.10.12 אשר קבע כי המערער מסוגל לעבודה מלאה בתנאים מיוחדים ללא מאמץ גופני וקרוב לשירותים. כך גם עמדה חוות דעת פקידת השיקום כאשר במקרה זה הועדה באה לקולא עם המערער, בחרה לאמץ את חוות דעת השיקום, ציינה אילו עבודות ניתנות לביצוע על ידי המערער והגיעה למסקנה אשר אינה מצדיקה את התערבות ביה"ד. באשר לחוות הדעת של פרופ' רביד - מדובר בחוות דעת שאינה רלבנטית לערעור זה. מדובר בחוות דעת רפואית ולא תעסוקתית כאשר השלב של הנכויות הרפואיות נקבע ועל החלטת הועדה הרפואית לעררים לא הוגש שום ערעור. 9. לטענת המשיב בנסיבות מקרה זה הגיעה הועדה למסקנה אשר אינה מצדיקה התערבות ביה"ד לפיכך יש לדחות את הערעור. דיון והכרעה 10. לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי. 11. על פי סעיף 213 לחוק, החלטות הועדה לעררים ניתנות לערעור בשאלה משפטית בלבד בפני בית דין אזורי לעבודה. בית הדין לא יתערב בממצאיה הרפואיים והמקצועיים של הוועדה, כל עוד היא ממלאת את תפקידה בהתאם לחוק ולתקנות וכנדרש מועדה מעין-שיפוטית. במסגרת סמכותו, בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו: עב"ל (ארצי) 100014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). נפסק כי נקודת המוצא של הועדה לקביעת דרגת אי הכושר, אמורה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים, מבטאים דרגת אובייקטיבית של אי כושר על פי נסיבותיו האישיות של המבוטח. הנסיבות האישיות הינן למשל ביכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית (ראו: עב"ל ׁׁ327/03 מוהרה נ' המוסד ניתן ביום 15.4.04). 12. בענייננו, כל טענות המערער מופנות נגד שיקול דעתה המקצועי של הוועדה, אשר לבית הדין אין סמכות להתערב בה. על פי ההלכה הפסוקה, בית הדין אינו שם עצמו כמומחה לרפואה, והוא אינו קובע את דרגת אי הכושר של הנפגע מאחר שזהו תפקידה של הועדה. 13. מעיון בפרוטוקול הוועדה מיום 20.1.2013 עולה כי הוועדה מודעת לסעיפי הליקויים מהם סובל המערער והעריכה, עפ"י שיקול דעתה המקצועי וסמכותה, כי המערער איבד 65% מכושרו להשתכר. קביעת הוועדה הינה עניין המבוסס על שיקול דעתה המקצועי. 14. בנוסף, החלטת הוועדה מטיבה עם המערער בהתייחס להמלצת הרופא המוסמך מיום 9.10.2012 אשר קבע כי המערער מסוגל לעבודה מלאה בתנאים מיוחדים (ללא מאמץ גופני קרוב לשירותים) ועולה בקנה אחד עם המלצת פקידת השיקום מיום 24.10.12 אשר קבעה כי המערער איבד 65% מכושרו להשתכר. באשר לחוות דעת פרופ' רביד - אזי לא מדובר בחוות דעת של רופא תעסוקתי אלא בחוות דעת שניתנה לעניין הנכות הרפואית במסגרתה משלב פרופ' רביד את עמדתו לעניין התפקוד, ולפיכך לא הייתה מוטלת חובה על הוועדה להתייחס לחוות הדעת אולם חרף זאת הוועדה מציינת כי היא עיינה בחוות הדעת ומודעת אליו. 15. בסיכומו של דבר, לאור עמדת הרופא המוסמך והמלצת פקידת השיקום ולאחר עיון בפרוטוקול הועדה, לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה המצדיקה התערבות בית הדין. סוף דבר: 16. על יסוד האמור לעיל, דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה תוך 30 ימים מהמצאתו. אובדן כושר השתכרותערעור