ערעור לפי הסכם הניידות, על החלטת הוועדה לעררים מיום 6.2.13 אשר דחתה את תביעת המערערת לניידות. 2. במסגרת הדיון המוקדם נרשמו טענות הצדדים בערעור. 3. עיקר טענות ב"כ המערערת הם כי: המערערת ילידת 1962 סובלת מיום הוולדה מחלת דם תורשתית קשה, כרונית וממארת הידועה בשם טלסמיה מיג'ר - הצורה הקשה ביותר של מחלת הטלסמיה המתאפיינת בחוסר ניכר בכדוריות דם אדומות ונזקקת דרך קבע לעירוי דם שבועי וקבוע המוזרק לוורידיה. סיבוכי המחלה קשים שעיקרם שקיעת ברזל באיברים חיוניים וכתוצאה מכך ירידה תפקודית ניכרת וכן יצירת שטפי דם במערכת שרירי השלד ושטפי דם תוך גרמיים לעצמות השלד וקיצור תוחלת החיים באופן משמעותי. ביום 4.12.00 הגישה המערערת תביעה לקבלת ניידות בביטוח לאומי. ועדה מדרג ראשון קבעה למערערת נכות צמיתה בשיעור של 64%, ועדה לעררים קבעה למערערת 40%. המערערת הגישה ערעור לביה"ד לעבודה אשר בעקבותיו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יוחזר ענינה של המערערת לועדה לעררים. ועדה לעררים מיום 31.3.05 קבעה למערערת 70% נכות. ללא שחל שינוי במצבה הרפואי נקראה המערערת לעמוד , ביוזמת המוסד ,בפני ועדה מחודשת מיום 5.12.12 וכן מיום 10.12.12 אשר דחתה תביעה של המערערת בטענה כי סוג הליקוי אינו נכלל ברשימת הליקויים. 8. המערערת הגישה ערעור בעצמה. 9. וועדה לעררים מיום 6.2.13 בדקה את המערערת בשנים ודחתה בשנית את תביעתה של המערערת בטענה כי סוג הליקוי אינו נכלל ברשימת הליקויים המזכים לעניין גמלת ניידות. ערעור זה הנו על החלטה זו. הטענות המשפטיות של המערערת 10 . הוועדה לא נימקה החלטתה מדוע סוג הליקוי לא נכלל בסוג הליקויים, ומה השתנה במצבה הרפואי. המערערת מטופלת אצל אותם רופאים ומצבה הרפואי לא השתנה, ואולם נקראה לבדיקה מחודשת ע"י הוועדה. אף על פי כן לא נימקה הועדה מה השתנה ממצבה הקודם ו/או מהחלטות קודמות, כאשר הוועדה מחוייבת לכך בחלק ו. 5 לפרוטוקול שם על הועדה לנמק מדוע ההחלטה שונה מהחלטות קודמות. 11. הוועדה לא התייחסה למלוא החומר הרפואי שהוצג בפניה. המערערת הגישה לוועדה מסמכים משנת 2012-2013 והוועדה כלל לא התייחסה ואף לא ציינה כי מסמכים אלו עמדו בפניה. המערערת פירטה את המסמכים: - אישור פרופ' בן יהודה מיום 7.1.13 המתאר מגבלת ניידות קשה: "נאלצת לסבול מכאבים קשים והגבלה בתנועה...עקב הנ"ל מגבלה קשה בתנועה, אינה מסוגלת להלך מרחקים ארוכים, קושי בניוד בכלל..." - אישור אשפוז יום המטולוגי ביה"ח הדסה עין כרם מיום 19.8.12 המתאר וסטאוארטיריטיס בברכיים במעקב רופא אורטופד וכירורגית כלי דם. - אישור מרפאה אורטופדית מיום 3.2.12 - מעקב מרפאה אורטופדית מיום 18.1.13 של ברך ימין מיום 23.2.12 וכן אישור רפואי מיום 6.6.12. - MRI - פרוטוקול ועדה לגודל רכב מיום 14.11.12 12 . המדובר באי ספיקה ורידית קשה עם סיפור של כיבים חוזרים וצילוליטיס ( דלקות בגפיים) קשים המטופלים באנטיביוטיקה בוריד ולתקופות ממושכות עקב מערכת חיסון נמוכה, ערכי המוגלובין נמוכים. 13 . על הוועדה היה להתייחס למסמכים אלו ולקבוע החלטה לאחר מכן. יתרה מזאת על הוועדה היה לבקש מסמכים עדכניים ובמיוחד כי התכנסה במטרה לבדוק האם חל שינוי במצבה הרפואי. 14 . מפרוטוקול הוועדה עולה כי נערכה בדיקה חלקית ו/או לא נערכה בדיקת כלי דם. העניין נדרש ונחוץ כשהמערערת חולה במחלת דם. 15 . המערערת העמידה בפני הוועדה מסמכים רפואיים הן משנת 2005 הן משנת 2008 והן משנת 2012-2013 כאשר לא חל כל שינוי במצבה הרפואי. 16 . הועדה לא הבהירה עמדתה מדוע לא זכאית המערערת לקצבת ניידות - ראה וועדה לעניין גודל רכב. 17 . המערערת קיבלה אישור המשך זכאות לעניין רכב, כאשר הציגה בפניהם את אותם מסמכים. ה. בוועדה לא ישב ראומטולוג והמטולוג. המערערת סובלת ממחלת דם קשה כאשר נדרש כי דווקא בסוג מחלה שכזה כי ישבו ראומטולוג והמטולוג בוועדה בעל מומחיות למחלה, כפי שישב בוועדה משנת 2005. 22 . המערערת, ביקשה להחזיר עניינה של המערערת לדיון מחודש בפני ועדה אחרת ולהורות לוועדה לנמק החלטתה. 23. מנגד טוען ב"כ המשיב כי: א. המדובר בהליך אשר החל לבקשת המוסד והמערערת נקראה להיבדק מחדש על ידי וועדה מחוזית לניידות. וועדה זו החליטה כי מצבה של המערערת אינו מתאים לאף אחד מסעיפי הסכם הניידות. גם וועדת העררים סברה כן. ב. מחלתה של המערערת אינה נכללת בהסכם הניידות . הסכם הניידות לא מתייחס למחלות אלא, ללקויות. ג. המערערת נהנתה מזכאות במשך שנים ואולם, באם זכאות זו בטעות יסודה, אין ממחזרים טעות זו. מעיון בפרוטוקול הוועדה האחרונה מיום 31/3/05 אנו למדים, כי בדיקת כלי הדם של המערערת בסעיף ה'1 לבדיקה נמצא תקין, וגם בסעיף ה'2 הדפקים נימושו. בהמשך בסעיף ה'4 נרשם כי "בדיקת דופלר מיום 23/2/05 עורקית - תקינה". לפיכך לטענת המשיב המערערת לא הייתה זכאית בהתאם לליקויי הסכם הניידות גם בשנת 2005. ד. החלטת וועדת עררים נשוא דיוננו, מציינת בסעיף ה'4 לבדיקת הוועדה, כי "אין כל סימן להפרעה בזרימת הדם לגפיים התחתונות". סעיף ה'3 מצביע כי למערערת ערכי דופלר גבוהים מאלו המזכים בהתאם לסעיף ח' על תתי סעיפיו בהסכם הניידות. ה. יש לדחות את טענת בא כוח המערערת כי על הוועדה היה לנמק מדוע היא אינה מעניקה סעיפי ליקוי אחרים תחת פריט ח'. זוהי דרישה אשר אינה מקובלת בפסיקה. ו. לטענת המשיב המערערת הייתה אמורה לבקש הן באמצעותה, הן באמצעות חוות דעת מטעמה, כי הוועדה תשקול הענקת פריט ליקוי כזה או אחר ואולם, אין מקום כיום לבוא בדיעבד לוועדה ולבקש כי הוועדה תציין כל אחד מחליפות פריט ח' ולקבוע מדוע אינו יכול לחול באופן ספציפי. ז. העובדה שהוועדה מציינת, כי אין הבעיה בזרימה כמוה כאמירה כי הוועדה הקודמת טעתה. הכרעת הדין הסמכות לקבוע את דרגת הנכות הרפואית של המבוטח ובאיזו מידה הנכות נובעת מפגיעה נתונה, מכח החוק, לוועדה הרפואית לעררים בלבד, ואין בית-הדין רשאי להתערב במסקנתה כל עוד לא נפלה טעות משפטית בהחלטה. כך גם ביחס לוועדה לעניין ניידות. 2. טעות משפטית מהותית בהחלטת הוועדה נפלה בכך שהוועדה לא מילאה את משבצת ו.5 שכותרתה "אם ההחלטה שונה מהחלטות קודמות נמק". ברי כי בנסיבות אלה, בהן על פי פרו' הוועדה הרפואית עצמה בסעיף 2 בפירוט ועדות הניידות הקודמות נרשם כי ב-31.3.05 ועדת ניידות ערר קבעה נכות בשיעור 70% לפי סעיף ח-ב-2 הרי שאי התייחסות בסעיף ו.5 לשינוי מהווה טעות משפטית מהותית המצדיקה החזרה לוועדת ערר. 3. זאת ועוד מדובר בפער עצום בין 70% לבין 0% ויש להדגיש כי בשתי ועדות ערר קודמות מ- 0220 ו- 2001 קיבלה המערערת 40%. משום כך, גם לגופו של עניין היה מקום לנמק ולהסביר מדוע , אם בכלל, אין נכות. 4. לא למותר לציין כי ההפניה לוועדה הינה ביוזמת המוסד. בסעיף ו.5 הקריטריונים לשינוי בהחלטות הם : "חל שיפור". או "חלה החמרה", או "ממצאים שונים", או "אחר". ברי כי במקרה של המערערת לא רק שלא חל שיפור אלא שמצבה הרפואי אף הוחמר. זאת עולה, באופן חד משמעי מחוות הדעת של פרופ' בן יהודה, וד"ר נטע גולדשמידט מיום 7.1.13. גם אם מסמך זה לא עמד בפני הוועדה כעולה מסעיף 3 לפרו', נוצר טרם התכנסה הוועדה, ומתוכו עולה שהמצב עצמו לא השתפר גם על פי פרו' הוועדה בתיאור תלונותיה "בת 50. סובלת מבטא טלסמיה מלידה, מטופלת באופן קבוע בעירוי מנות דם אחת לשבועיים... מדובר במחלה פרוגרסיבית, יש לה בעיות קשות בכלי הדם בכל הגפיים...". בדיקת הדופלר כן עמדה בפני הוועדה, הוועדה מציינת בסעיף ה.3 את ממצאיה "אין כל סימן להפרעה בזרימת הדם לגפיים התחתונות". אולם, הוועדה לא נימקה כיצד מתיישבת אי ספיקת הורידים ברגליים עם הצלוליטיס, שנקבעה בוועדות קודמות עם החלטתה שלה. ברי ממסמכים שהוצגו בפנינו כי הטלסמיה ממנה סובלת המערערת הינו "מצב שלא יחלים ולא ישתפר". (מעקב אורתופדיה הדסה ד"ר פרידמן דן עדי, אליו מתייחסת הוועדה בסעיף ג'.5.). כך גם עולה מהמסמך של הדסה כי המערערת מוגבלת בניידותה. בית הדין אינו נכנס לשיקולים הרפואיים אולם מקום בו המוסד יזם פנייה לאחר שבע שנים בהם קיבלה ניידות, נדרשת הנמקה מאד מפורטת כדי להסביר את הסטייה מוועדות קודמות משנת 2001, 2002, ו-2005 כאשר שבע שנים אחר כך המצב לא רק שלא יכול להיות יותר טוב אלא עלול להחמיר. 5. לעניין זה אין לקבל את טענת המוסד בדבר תשלום בטעות שכן מתוך 9 וועדות בפניהן עמדה המערערת, 5 העניקו לה נכות חלקית כזו או אחרת בגין בעיות ספיקת הדם ומצאו כי יש מקום ליתן ניידות וכי המערערת מוגבלת בניידות. על כן לא מדובר בטעות חד פעמית אלא בהתייחס לסעיפים ספציפיים רלבנטיים לנכותה. משכך, גם אין לקבל את טענת המשיב כי מצבה אינו מתאים לסעיפי הסכם הניידות. 6. אמנם בוועדה ישב מומחה לכלי דם בנסיבות הספציפיות האלה מצאנו כי לא די בנוכחותו וכי היה מקום להתייחס ספציפית לעניין ההנמקה והשוני מהחלטות קודמות. 7. לא למותר לציין כי אין מדובר במי שתולה יהבו בגמלאות אלא במי שהיא אחות העובדת בשני שליש משרה מתפרנסת בכוחות עצמה ואשר שאלת הניידות קריטית לגביה גם בהיבט זה. דווקא מטעם המוסד מצופה להתייחס גם לצורך המהותי בניידות לצרכי העבודה זאת מעבר לטעות המשפטית. 8. לאור כל האמור לעיל, מצאנו כי חלו טעויות משפטיות בעבודת הוועדה. טעויות מהותיות באשר לא רק שאין הנמקה לשינוי מ- 2005 ל-2012 חרף העובדה שהמצב לא יכול להשתפר, אלא שאין מילוי סעיף ספציפי נדרש בטופס. למעלה מהצורך יאמר שגם אם חל שיפור במצבה היה מקום לפרט זאת ולנמק זאת. 9. עניינה של המערערת יוחזר לוועדה אשר תנמק החלטתה ותבדוק את זכאותה של המערערת לניידות בפרט נוכח מסמך פרופ' בן יהודה וד"ר נטע גולדשמידט, כמו כן תנמק החלטתה נוכח מסמך זה שיוצג בפניה וביחס למסמכים הרפואיים האחרים. 10. בנסיבות אלו בהן לא מולא הסעיף המהותי בטופס יש לפסוק שכ"ט עו"ד המערערת בסך 3,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום. אם לא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. 11. הצדדים רשאים לפנות לבית-הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק-דין זה, תוך 30 יום מיום המצאתו. חוזהניידותערעורועדה לערריםערר