סעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים: פיטורים מתוך כוונה להימנע מתשלום פיצויי פיטורים הרקע העובדתי 2. להלן העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת, כפי שהן עולות מהמוסכמות ומחומר הראיות שבתיק: (א) הנתבעת היא חברה העוסקת במכירות טלפוניות של ביטוחים, והתובעת הועסקה בנתבעת כטלפנית בשכר שעתי. (ב) התובעת הועסקה בנתבעת מיום 1/4/12 ועד 11/3/13, היינו 11 חודשים ו- 11 יום. (ג) התובעת פוטרה מעבודתה ביום 11/3/13, על פי מכתב פיטורים שמסרה הנתבעת לידיה ידנית באותו היום. במכתב הפיטורים צוין: "הנדון: מכתב פיטורין ברצוננו להודיעך על הפסקת עבודתך בחברתנו החל מתאריך 11/03/13. אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך". (ד) בתלוש השכר לחודש מרץ 2013 שולם לתובעת חלף הודעה מוקדמת עבור 11 יום. טענות הצדדים 3. לטענת התובעת, היא פוטרה בסמוך לתום שנת עבודתה הראשונה, ועל כן היא זכאית לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה. 4. הנתבעת טענה מנגד, כי המניע לפיטורי התובעת הוא אי רווחיותה. לגרסת הנתבעת, בסוף חודש פברואר 2013 התקבלה החלטה לבצע הליכי התייעלות להבראת החברה, במסגרתם פוטרו ארבעה עובדים, ביניהם התובעת. 5. להשלמת התמונה אוסיף, כי ביום 24/7/13 נערכה ישיבת גישור, ומשזו לא צלחה, התקיים דיון בפניי. בפתח הדיון עתרה התובעת לתיקון כתב תביעה בדרך של הוספת רכיב תביעה שעניינו דמי הבראה. לאחר בירור התשתית העובדתית המוסכמת והמחלוקות בין הצדדים, התרתי את תיקון כתב התביעה בפרוטוקול. הצדדים הסכימו לקיים הליך הוכחות במקום, וכך היה. התובעת העידה בעצמה. מטעם הנתבעת העידו מר יולי לוין, מנכ"ל הנתבעת ובעליה ("מר לוין") וגב' אנה ליספייב, מנהלת מוקד הטלמרקטינג ("גב' ליספייב"). דיון והכרעה פיצויי פיטורים 6. אין חולק שהתובעת לא השלימה שנת עבודה בנתבעת. עילת התביעה מעוגנת בהוראת סעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים, הקובע כי פיטורי עובד בסמוך לסיום שנת עבודתו הראשונה מזכה בפיצויי פיטורים, אלא אם כן המעסיק הוכיח כי המניע לפיטורים אינו כוונה להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים, בין אם הפיטורים נעשו על רקע ענייני-מקצועי ובין אם לאו (ראו: ע"ע 122/03 אבנר וקסמן - "אי.טי.סי." 24 מסביב לשעון, ניתן ביום 7/1/07). 7. אקדים ואומר, שלאור התרשמותי מהצדדים בעת מתן עדותם, אני מעדיפה את הגרסה העובדתית של התובעת באשר לנימוק העיקרי לפיטוריה, כפי שעולה מעדותה, על פני גרסתה של הנתבעת ועדותם של בעלי הנתבעת ומנהלת מוקד הטלמרקטינג. לא רק שהתובעת הותירה רושם שהעידה על הדברים כהווייתם, כפי שהתרחשו במציאות, אלא שהתקשיתי לקבל את עדותם של עדי הנתבעת כאמינה, בין היתר נוכח התרשמותי שהציגו גרסה מגמתית, כמעט זהה לחלוטין ולדעתי מתואמת. מהעובדות שכלל לא היו שנויות במחלוקת, ביחד עם הגיונם של הדברים - הכל כמכלול - למדתי שהגרסה העובדתית של התובעת מעוררת אמון רב מזו של הנתבעת. להלן עוד אבהיר במה דברים אמורים. 8. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמכלול חומר הראיות שבתיק, ועל יסוד התרשמותי מעדותה של התובעת מחד, ומעדותם של עדי הנתבעת מאידך, הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה שהוטל עליה, כי לא הייתה לה כוונה להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים לתובעת. ואלו הטעמים שהובילו אותי למסקנה זו: ראשית, הנתבעת חזרה והדגישה כי המניע לפיטורי התובעת הוא חוסר רווחיותה לחברה. מר לוין מנכ"ל הנתבעת העיד כי "התובעת לא הייתה אף פעם רווחית" (פ: 4, ש: 18, 32). בהמשך ציין מר לוין: "אני מבקש להדגיש שהמכירות של התובעת בכל תקופת עבודתה היו פי כמה פחות מהממוצע" (פ: 6, ש: 5). אם כך, מדוע המתינה הנתבעת למעלה מ- 11 חודשים כדי לפטר את התובעת?! לו הייתה גרסת הנתבעת נכונה, והתובעת מעולם לא הייתה רווחית, אין זה סביר, כי הנתבעת תמשיך ותעסיקה. התובעת עצמה תהתה בדיון ושאלה את מנכ"ל הנתבעת: "אם כל השנה לא הייתי רווחית, מדוע החזקתם אותי שנה?" (פ: 5, ש: 1). מחומר הראיות שהובא בפני עולה כי אכן הייתה ירידה במכירות התובעת, אולם ספק בעיני אם ירידה זו נבעה רק מתפקודה של התובעת. הוכח בפני כי לאחר כ- 7 חודשי עבודה, חלה ירידה בהיקף המכירות שביצעה התובעת, היא התבקשה להפסיק לבצע מכירות טלפוניות, ובמקום ביצעה סקר טלפוני. התובעת הסבירה בעדותה כי הירידה במכירות נבעה, בין היתר, מהעובדה שקיבלה רשומות של לקוחות שאינם עונים לטלפון (פ: 2, ש: 22- 25; פ: 3, ש: 14- 17, 22). לאחר מכן, התבקשה לבצע ביטוחי משכנתא, למשך כשלושה שבועות, אולם "הנתבעת הפסיקה את זה כי טענו שזה לא רווחי להם" (פ: 2, ש: 19- 20). בהקשר זה הציג מר לוין דו"ח סיכום מכירות (נ/1) ממנו ביקש ללמוד על היקף המכירות הנמוך של התובעת. התובעת טענה כי במסמך נ/1 הוצגו מכירות של "הטלפניות המצטיינות, כולל כאלה שיצאו לפגישות ולא היו רק טלפניות" (פ: 5, ש: 25). משקבעתי כי עדותה של התובעת אמינה עלי, ולאור דברי התובעת, הרי שהמשקל הראייתי שאותו אני נותנת לדו"ח סיכום המכירות שהציגה הנתבעת הינו נמוך ביותר. לאמור יש להוסיף, כי לעדותה של התובעת "באותה תקופה היה לכולם קשה, לא רק לי. ... היא היחידה שבאמת כוכבת, כל השאר פחות או יותר כמוני. ... יש עוד בנות שלא מכרו. עזרו לכולם" (פ: 3, ש: 30- 32, פ: 4, ש: 7). למעלה מהדרוש אוסיף, כי התרשמותי היא שבניסיון "להצדיק" את פיטורי התובעת, עירבה הנתבעת בין שתי עילות שונות לפיטורים. מחד, טענה לאי רווחיות של התובעת (פ: 5, ש: 17), ובעניין זה עילת הפיטורים היא אי התאמה. מאידך, טענה הנתבעת שהוחלט על פיטורי התובעת על רקע צעדי התייעלות (פ: 1, ש: 22- 25; פ: 4, ש: 20- 22), משמע עילת הפיטורים היא צמצומים. כך או כך, גרסת הנתבעת אינה סבירה בעיני והיא אינה מספקת הסבר מניח את הדעת לפיטורי התובעת. אם אצא מנקודת מוצא שאכן, כטענת הנתבעת, היא לא הייתה שבעת רצון ממכירותיה של התובעת, האם סביר שרק החלטה ניהולית על תהליכי התייעלות, שבאה על רקע קשיים כלכליים, היא שהובילה להחלטה על פיטורי התובעת?! שנית, לגרסת הנתבעת, למרות אי רווחיותה של התובעת ניתנו לה הזדמנויות להוכיח את עצמה ולשפר את ביצועיה, ולכן לא פוטרה עוד קודם לכן. גם בעניין זה "התאמצה" הנתבעת לספק הסברים מהסברים שונים. הסבר אחד שנתן מר לוין הוא שהליך הכשרת עובד הוא "תהליך מאוד ארוך וקשה" (פ: 4, ש: 13- 14; פ: 5, ש: 5). התובעת התייחסה לכך בעדותה וציינה כי הליך הכשרתה נמשך כשבוע בלבד (פ: 5, ש: 6). מאחר שמקובלת עלי גרסת התובעת כאמינה, נדחית טענת הנתבעת כי מדובר בתהליך ממושך ויקר. בהמשך עדותו שיפץ מר לוין את גרסתו והוסיף כי "הניסיון עצמו הוא תהליך הלמידה" (פ: 5, ש: 9). ההסבר השני שנתן מר לוין לכך שהתובעת לא פוטרה עוד קודם למועד בו השלימה שנת עבודה הוא שהתובעת הפגינה רצון טוב להתקדם בתחום וללמוד (פ: 4, ש: 19). בעניין זה אמינה עלי עדותה של התובעת, כאשר תיארה את ביצועיה: "אני חושבת [ש]הייתי עובדת טובה ומסורה, שלא בזבזה את זמן העבודה בסיגריות והפסקות, כל זמן עבודתי הייתי בטלפון. אם לא היו מרוצים ממכירותיי, לא הייתי מקבלת ספא, שבחים שאני עובדת טובה" (פ: 6, ש: 8- 10) התובעת הוסיפה והעידה כי כשבועיים לפני ההודעה על פיטוריה אף נאמר לה על ידי גב' ליספייב ש"בונים עליה" לעתיד החברה (פ: 7, ש: 5- 6), וכך העידה התובעת: "... הייתה מסיבת צוות שבה נאמר לי קבל עם ועדה שאני עובדת טובה ובונים עלי להמשך עתיד החברה. אחרי שבועיים קיבלתי תלוש עם מכתב פיטורים, הייתי בהלם" (פ: 2, ש: 26- 28). הנה כי כן, התנהלות הנתבעת מעוררת תמיהה. מחד, עדי הנתבעת תיארו את יחסם הסבלני כלפי התובעת, כמי שבאו לקראתה ונהגו באורח רוח למרות אי שביעות מתפקודה. גב' ליספייב העידה "ניסיתי לעזור לתובעת במכירות" (פ: 6, ש: 31). על פי עדותו של מר לוין, מנכ"ל הנתבעת, התובעת "הפגינה רצון טוב להתקדם בתחום וללמוד" (פ: 4, ש: 19). גרסה זו אינה מתיישבת עם התנהלות הנתבעת ביום הפיטורים. ואבהיר: ביום 11/3/13 קיבלה התובעת מכתב פיטורים אשר נכנסו לתוקפם באופן מיידי, אף לא נערכה עימה שיחת בירור ואף לא ניתנה לה הזדמנות לטעון טענותיה (על כך עוד ארחיב בהמשך). שלישית, לתובעת נמסר מכתב פיטורים סתמי, אשר לא צוינה בו סיבת הפיטורים, רק הודע לתובעת על הפסקת עבודתה. רוצה לומר: אין במכתב הפיטורים אזכור ולו במילה על חוסר רווחיות או אי התאמה. רביעית, התובעת קיבלה מכתב פיטורים שנכנס לתוקף מיידי. פיטורי התובעת היו לאלתר, ושולם לה חלף הודעה מוקדמת. משכך, יש ליתן את הדעת לעובדה, שאילו ניתנה לתובעת הודעה מוקדמת בעין, תקופת עבודתה של התובעת הייתה 11 חודש ו- 22 יום. בית הדין הארצי קבע בהקשר זה, כי למעסיק אין אפשרות לבחור בין פיטורים עם מתן הודעה מוקדמת לבין פיטורים לאלתר עם תשלום תמורת הודעה מוקדמת. דרך המלך הקבועה בסעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, היא מתן הודעה מוקדמת בעין, ורק הפרת חובה חוזית זו מחייבת את המעסיק המפר לשלם לעובד תמורת הודעה מוקדמת. לפיכך, אני קובעת כי פיטורי התובעת לאלתר, ללא מתן תקופת הודעה מוקדמת, בסמוך לסוף שנת העבודה - מהווים אף הם תימוכין לכך שהפיטורים נעשו כדי להימנע מתשלום פיצויי פיטורים (ראו: דב"ע תש"ן/ 3- 141 רהיטי דורון בע"מ - מאיר פרוינד, פד"ע כב 230). חמישית, לטענת הנתבעת, ניתן ללמוד על אי כוונה להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים מהעובדה שמלבד התובעת פוטרו שלושה עובדים נוספים. מר לוין העיד, כי עובדת נוספת בשם אילנה, עבדה שנה וחודש ושולמו לה פיצויי פיטורים, ושני עובדים נוספים עבדו פחות משנה ולכן לא שולמו להם פיצויי פיטורים (פ: 1, ש: 25- 27; פ: 4, ש: 30; ראו גם עדותה של גב' ליספייב, פ: 6, ש: 22- 24). אלא שכדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על הנתבעת, היה עליה להציג נתונים נוספים, שלא הובאו בפני בית הדין. כך, למשל, לא ברור האם כל אחד משלושת העובדים הנוספים פוטרו לאלתר והנתבעת שילמה להם חלף הודעה מוקדמת, כפי שנעשה לגבי התובעת. זאת ועוד: לא ברור מהו המועד בו פוטר כל אחד משלושת העובדים האחרים, והאם הפיטורים נעשו באותו מועד בו פוטרה התובעת. 9. ואם לא די בכל שנאמר עד כה, אוסיף את העובדה שמהתשתית העובדתית שהוכחה בפני עולה שלא נערך לתובעת שימוע כהלכתו. על פי עדותה של גב' ליספייב, במהלך החודשיים האחרונים לעבודתה, נערכו עם התובעת מספר שיחות בנושא ירידה במכירות (פ: 6, ש: 27- 28; פ: 7, ש: 1- 2). לדבריה: "התובעת הייתה מודעת לכך שסביר להניח שאנחנו נאלץ לפטר אותה" (פ: 6, ש: 28). התובעת אכן אישרה בדבריה כי הרגישה לא נוח עם ירידה במכירות, אולם העידה "לא היה לי מושג ששוקלים לפטר אותי" (פ: 7, ש: 9). לשון אחרת: הגם שהתובעת הייתה מודעת לירידה בהיקף מכירותיה, ההחלטה על פיטוריה נפלה עליה כרעם ביום בהיר, מבלי שקדמה לכך כל התראה או הודעה ששוקלים לסיים את העסקתה. טרם קבלת החלטה בעניין סיום עבודתו של עובד, מחויב המעסיק לקיים הליך שימוע, במהלכו מוצגים בפניו הטענות כלפיו וניתנת לו האפשרות להגיב אליהן בטרם תתקבל החלטה סופית על פיטוריו. מוטלת על המעסיק חובה ליתן לעובד הודעה מבעוד מועד על הכוונה לפטרו ועל הסיבות לכך. התובעת העידה כי כנהוג מדי חודש, נכנסה למשרדה של גב' ליספייב לקבל את תלוש השכר, ועמו קיבלה ממנה מכתב פיטורים. כך העידה התובעת בעדותה הראשית: "את מכתב הפיטורים קיבלתי מאנה, כשנכנסתי אליה לקבל את תלוש השכר. אנה אמרה שהיא מצטערת, שאני לא מביאה רווח לחברה, ונתנה לי את המכתב. לא הבנתי מאיפה זה מגיע, לא הבנתי למה מודיעים על פיטורים כאשר שבועיים קודם משבחים את עבודתי. לשאלת בית הדין האם אמרתי את הדברים האלה לאנה, והאם היא נתנה לי הזדמנות להסביר את עצמי, אני משיבה, שהייתי בהלם ולא דיברתי" (פ: 2, ש: 28- 32) (ההדגשה הוספה). בענייננו, אין מחלוקת כי התובעת לא זומנה לשיחת בירור עם המנכ"ל, ולמצער עם מנהלת מוקד הטלמרקטינג. לא נאמר לה מראש שהיא מזומנת לשיחה, וממילא לא ניתנה לה שהות להתכונן, או להביא עימה מסמכים. לו הייתה הנתבעת מזמנת את התובעת לשיחה, ייתכן שהתובעת הייתה מגיעה לשימוע עם מלווה (כגון חבר, עמית לעבודה, בן משפחה או עורך דין, לבחירתה). במצב דברים מעין זה, כשהעובד אינו מוכן לשיחה עם הממונים עליו, בה מועלה נושא סיום העסקתו, הרי שהוא נמצא בלחץ ובמצוקה ואינו יכול להגיב ולהתמודד עם הטענות. הלכה למעשה, גם לא נערכה עם התובעת שיחה, אלא נמסר לה מכתב פיטורים יחד עם תלוש השכר, ונאמר לה שהוחלט לפטרה בשל אי רווחיות. ממילא לא ניתנה לתובעת הזדמנות להעלות את טענותיה, או להגיב לטענות הנתבעת. לא יהיה זה למותר להוסיף, לוּ מראש הייתה התובעת מקבלת זימון לשיחת שימוע, ייתכן שהתובעת הייתה משלימה שנת עבודה, שכן כפי שצוין לעיל, בחישוב תקופת העבודה עם ימי ההודעה המוקדמת, חסרו לתובעת 8 ימים כדי להשלים שנת עבודה. אשר על כן, גם לו הייתי מקבלת את גרסת הנתבעת שהתובעת פוטרה על רקע אי רווחיות (וכאמור לעיל, אינני מקבלת גרסה זו), הרי שהנתבעת לא נתנה לתובעת זכות טיעון. בנסיבות אלה, היה מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין אי עריכת שימוע, אותו היה מקום להעמיד על סכום תביעת התובעת לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה (אינני מוצאת מקום להידרש לנושא סמכות בית הדין לפסוק פיצוי בגין סעד שלא נתבע בכתב התביעה, לאור העובדות שהוכחו בפניו, ולסמכותו של בית הדין לחרוג מכללי הפרוצדורה וסדרי הדין בהליך דיון מהיר). 10. הנה כי כן, מאחר שהנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה של "היפוכו של דבר", נותרת בעינה החזקה שהפיטורים נעשו על מנת להימנע מתשלום פיצויי פיטורים. חישוב סכום פיצויי הפיטורים 11. בכתב התביעה טענה התובעת שסכום פיצויי הפיטורים לו היא זכאית הינו 3,430 ש"ח. בכתב ההגנה הנתבעת הכחישה באופן כללי את טענות התובעת, אך לא הציגה תחשיב חלופי. בדיון שהתקיים בפני הציגה התובעת את תלושי שכר (ת/1), מהם עולה כי עבדה 126.8 שעות בממוצע לחודש (הממוצע נערך על בסיס החודשים 5/12 עד 2/13, ובחישוב שעות העבודה נלקחו בחשבון דמי מחלה ודמי חופשה). לפיכך, השכר הקובע לפיצויי הפיטורים הוא 3,296.8 ש"ח (126.8 x 26). התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 3,113 ש"ח (11.33/12 x 3,296.8). 12. בנסיבות המקרה דנן, היו חילוקי דעות של ממש בין הצדדים בנוגע לעצם הזכות לפיצויי פיטורים, ולפיכך החלטתי להעמיד את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים על הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד סיום יחסי העבודה, 11/3/13, ועד למועד התשלום בפועל. דמי הבראה 13. בדיון עתרה התובעת לתיקון כתב התביעה, ובית הדין התיר לה להוסיף רכיב תביעה בגין דמי הבראה, בהתאם להיקף משרתה ותקופת עבודתה בנתבעת. על פי הוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, הזכאות קמה לאחר שהעובד השלים את שנת עבודתו הראשונה במקום העבודה. לאור זכאותה לפיצויי פיטורים, ומשקבעתי כי הנתבעת מנעה מהתובעת לעבוד שנת עבודה שלמה, הגעתי למסקנה כי היא זכאית גם לדמי הבראה מאותו טעם עצמו. 14. כפי שציינתי לעיל, התובעת עבדה בהיקף של 126.8 שעות בממוצע לחודש, היינו היקף משרה בשיעור 68%. תעריף יום הבראה, נכון למועד סיום עבודתה של התובעת עמד על סך 371 ש"ח, ועבור שנת עבודה ראשונה זכאי עובד ל- 5 ימי הבראה (0.68 x 5 x 371). לפיכך, התובעת זכאית לדמי הבראה בסך 1,191 ש"ח (11.33/12 x 1,261.4). סוף דבר 15. אני מורה לנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 3,113 ש"ח; ב. דמי הבראה בסך 1,191 ש"ח. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודת התובעת (11/3/13) ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 1,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. לצדדים מוקנית, תוך 15 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק הדין. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים