ערעור כי לא חלה החמרה במצב הרפואי רקע עובדתי 2. המערערת הגישה תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום תגמול נכות בגין פגיעה מיום 25.3.03, אשר הוכרה כתאונת עבודה. 3. ועדה רפואית מדרג ראשון אשר התכנסה לדון בעניינה של המערערת ביום 3.1.05 קבעה בפרק סיכום ומסקנות כדלקמן: "בבדיקה גופנית לא נמצאו ממצאים מרשימים למעט תגובות יתר בהחזרים בכל הגפיים ובכל התחנות, ממצא שאובחן בבדיקת M.R.I ללא ספק קדם לאירוע היות ומדובר בשינויים ניווניים מתקדמים, שללא ספק הופיעו טרם התאונה הנדונה, בתיק רפואי נמצאו רישומים בודדים של כאבים בצוואר ובמותן טרם האירוע. הוועדה קובעת שאין קשר סיבתי בין הממצא שאובחן בבדיקת M.R.I לבין האירוע הנדון, אין נכות בעקבות האירוע. הוועדה מקבלת חוו"ד פסיכיאטרית מ- 8.12.04" (ההדגשה הוספה- י.י.). נוכח מסקנותיה, קבעה הוועדה מדרג ראשון מיום 3.1.05 כי למערערת נותרה נכות צמיתה בשיעור 0% החל מיום 1.6.03. 4. המערערת לא הגישה ערר על החלטת הוועדה מדרג ראשון מיום 3.1.05, והיא הפכה לחלוטה. 5. בשנת 2007 הגישה המערערת תביעה להחמרת מצב. 6. ביום 30.5.07 התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון לדון בעניינה של המערערת (החמרת מצב). הוועדה הרפואית מדרג ראשון מיום 30.5.07, קבעה כי לא חלה החמרה במצבה של המערערת, כדלקמן: "הוועדה עיינה בחומר הרפואי בחוו"ד של פרופ' עטר. חל שיפור במצב של התובעת ביחס לתאור של פרופ' עטר. לגבי לממצא עצמו והניתוח, לדעת הוועדה השינויים שתוארו בצילום מ- 6.4.03 כשבועיים לאחר התאונה, זה מצב ניווני קשה קודם ללא קשר לתאונה הנדונה. לדעת הוועדה התאונה הנדונה גרמה להחמרה זמנית שחלפה. הניתוח שעברה קשור למצב הניווני מתקדם אך ללא קשר לתאונה שבנדון. לגבי ההחמרה הזמנית שהיתה חלפה בתום דמי הפגיעה". 7. על החלטת הוועדה מדרג ראשון מיום 30.5.07 הגישה המערערת ערר לוועדה רפואית לעררים. הוועדה הרפואית לעררים אשר התכנסה לדון בעררה של המערערת ביום 8.10.07 דחתה את הערר, וקבעה אף היא כי לא חלה החמרה במצבה, תוך שסיכמה את מסקנותיה כדלקמן: "המדובר בתובעת עם חבלה סתמית כאשר החליקה ונפלה על עכוזה בירידה במדרגות. נבדקה ע"י רופאת המשפחה ובצילום בסמוך לארוע נמצאה היצרות דופן ושינויים ניווניים צוואריים מ- 3C עד 7C. בבדיקות הדמיה נוספות שבוצעו בסמוך לארוע C.T מ- 12.5.03 נמצאו בנוסף לשינויים הניווניים בלטי דיסק עם לחץ בגבהים 3-4-5C והיצרות של הפורמינות. M.R.I שבוצע מס' חודשים לאחר מכן הראה גם מילומלציה בחוט השדרה עצמו. שינויים אלו לא ארעו בגין החבלה הנדונה, אלא היו קיימים זמן רב קודם לארוע. לדעת הוועדה התפרצות המחלה היא מקרית, ואינה קשורה לתאונה הנדונה. ולכן הוועדה דוחה את הערעור ומקבלת את הקביעה מדרג I. הוועדה עיינה במכתבו של פרופ' עטר מ- 25.6.07 וכן בחוות דעתו של פרופ' עטר מ- 10.12.05" (ההדגשה הוספה- י.י.). 8. על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 8.10.07 הגישה המערערת ערעור לבית הדין בתיק ב.ל. 3081/07. בהתאם לפסק דינו של כב' הנשיא (כתוארו אז) מיכאל שפיצר מיום 18.6.08 הערעור נדחה. 9. בשנת 2012 פנתה המערערת בשנית בתביעה להחמרת מצב. 10. ועדה רפואית מדרג ראשון אשר התכנסה לדון בתביעה להחמרת מצב ביום 31.10.12 קבעה כי לא חלה החמרה במצבה של המערעת. בפרק סיכום ומסקנות ציינה הוועדה: "... מבחינת בעיות של עמ"ש צווארי אין כל ספק שהתובעת מפתחת מילופתיה מתקדמת עם סימנים קליניים ברורים. החמרת המצב של התובעת קשורה לתהליך ניווני מתקדם לכל אורך עמוד שדרה צווארי ומותני שידוע עליו קודם. אין קשר סיבתי לאירוע הנדון לפיכך אין החמרה". 11. המערערת הגישה ערר על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון מיום 31.10.12, וזאת לוועדה רפואית לעררים, אשר בישיבתה מיום 21.1.13 קבעה כי היא דוחה את הערר וכי לא חלה החמרה במצבה של המערערת. על החלטה זו הוגש הערעור דנן. טענות הצדדים 12. עיקר טענות המערערת- א. הוועדה טעתה משקבעה כי היא מנועה מלדון בעניין הפגימה בעמוד השדרה הצווארי בשל כך שוועדות קודמות קבעו כי התאונה גרמה להחמרה זמנית וחולפת במצבה הקודם של המערערת. משניתן אישור מטעם הרופא התעסוקתי, לפיו חלה החמרה במצבה של המערעת, קמה למערערת הזכות שוועדה רפואית תדון מחדש בעניינה. על הוועדה לבדוק האם יש החמרה והאם היא תוצאה של התפתחות המחלה או של הפגיעה בעבודה, ואין היא יכולה לצאת ידי חובה בטענה שהיא מנועה מלדון בעניין בשל החלטה חלוטה קודמת. ב. הוועדה טעתה משלא התייחסה לחוות דעת פרופ' עטר, לפיה יש לזקוף את מלוא הנזק לעמוד שדרה צווארי לנפילה מיום 25.3.03 היות ולפני התאונה לא היה למערערת רקע קודם כלשהו. ג. באשר לעמוד השדרה המותני, הוועדה טעתה כאשר קבעה כי הממצאים הנוירולוגיים קשורים למחלת חוט השדרה הצווארי ולא לתאונה היות ולמערערת לא היה כל מצב קודם עובר לתאונה בהתאם לחוות דעת פרופ' עטר ובהתאם לתיקה הרפואי של המערערת. בנסיבות אלה, לטענת המערערת, יש להשיב את עניינה לוועדה בהרכב שונה על מנת שתדון בעניינה. 13. עיקר טענות המשיב- א. קיימת החלטת ועדה רפואית מיום 3.1.05, אשר קבעה כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין הממצאים שנמצאו בעמוד שדרה צווארי. מדובר בהחלטה חלוטה, ולא ניתן לערער עליה. ב. ועדה רפואית לעררים אשר דנה ביום 8.10.07 בתביעה קודמת להחמרת מצב שהגישה המערערת דנה בפגימה בצוואר לגופו של עניין, וקבעה כי השינויים בצוואר לא אירעו בגין התאונה והיו קיימים זמן רב קודם לאירוע. ועדה זו שללה קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לפגימה בצוואר, ולכן יש לדחות את טענת המערערת בדבר "החמרה זמנית וחולפת" כממסדת קשר סיבתי. ג. כב' הנשיא (כתוארו אז) מיכאל שפיצר בפסק דינו בתיק ב"ל 3081/07 כבר קבע כי "צודקת ב"כ המשיב כי שעה שקיימת החלטת וועדה חלוטה בדבר העדר קשר סיבתי לא ניתן לערער בנוגע לשאלת הקשר הסיבתי". לאור האמור לעיל, לא נפלה בהחלטת הוועדה כל טעות משפטית, ועל כן יש לדחות את הערעור. דיון והכרעה 14. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995. עוד נפסק, כי קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של ועדה רפואית ולא בסמכות בית הדין. 15. בית הדין, במסגרת סמכותו לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן האם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ד 213) . היינו, בית הדין נעדר סמכות לדון ולהכריע בהיבט הרפואי של קביעת הנכות. 16. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להדחות, כפי שאפרט להלן. 17. עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי הוועדה בדקה את המערערת, ורשמה את ממצאיה כדלקמן: "בבדיקה: מתהלכת על בהונות ועקבים, אינה מצליחה ללכת טנדל (צ.ל. "טנדם" (הוספה שלי- ר.ג.) תנועות ע.ש. מותני- בכיפוף לפנים מגיעה למרכז השוקיים, ישור 10 מעלות, כיפוף לצדדים עד לגובה הברכיים. בדיקה נוירולוגית גפיים תחתונות, ירידה בתחושה לאורך רגל שמאל- לא לפי פיזור עצבי ספציפי. ערות החזרים בגפיים תחתונות ללא קלונוס בבינסקי פלנטרי דו"צ. SLR- שלילי דו"צ. אין צניחה במבחן ברה, קיימים החזרי בטן כולם". 18. הוועדה סיכמה את מסקנותיה בזו הלשון: "מבחינת ע.ש. צווארי- הוועדה מנועה מלדון בע.ש. צווארי מאחר ובוועדות קודמות נקבע כי התאונה גרמה להחמרה זמנית וחולפת של מצבה קודם לתאונה, והחלטות אלה חלוטות. מבחינת ע.ש. מותני- לא נמצאה מגבלה בתנועה המזכה בנכות והממצאים הנוירולגיים קשורים למחלת חוט השדרה הצווארי. הוועדה דוחה את הערר לא חלה החמרה". 19. מקובלת עלי טענת המשיב, לפיה משקיימות החלטות חלוטות קודמות של ועדות מיום 3.1.05 ומיום 8.10.07, אשר קבעו כי לא קיים קשר סיבתי בין המחלה הצווארית לבין התאונה, לא ניתן לערער עוד בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי. אין בידי לקבל את טענות המערערת, לפיהן משעה שפקיד התביעות הכיר בפגיעה בצוואר ומשרופא תעסוקתי קבע כי חלה החמרה במצבה של המערערת, על הוועדה לבדוק אם ההחמרה היא תוצאה של התפתחות המחלה או של הפגיעה בעבודה. בענין זה אבהיר, כי משעה שוועדות קודמות קבעו בהחלטות חלוטות כי המחלה בצוואר אינה קשורה בקשר סיבתי לתאונה, הרי שבמסגרת תביעה להחמרת מצב לא ניתן לדון באותה פגימה. 20. באשר לטענות המערערת, לפיה הוועדה טעתה כאשר קבעה כי הממצאים הנוירולוגיים קשורים למחלת חוט השדרה הצווארי ולא לתאונה, הרי שמדובר בקביעה רפואית גרידא ואין בית הדין מוסמך לדון בה. למעלה מן הצורך אוסיף ואציין, כי טענות המערערת, לפיהן לא היה לה כל מצב קודם עובר לתאונה בהתאם לחוות דעת פרופ' עטר ובהתאם לתיקה הרפואי, אינן עולות בקנה אחד עם הקביעות החלוטות של הוועדות מיום 3.1.05 ומיום 8.10.07; בהן נקבע כי בדיקות ההדמיה אשר נערכו במועד סמוך לאחר אירוע הפגיעה מלמדות כי השינויים שנמצאו בעמוד השדרה הצווארי לא נגרמו כתוצאה מהתאונה אלא היו קיימים זמן רב קודם לכן. 21. לאור האמור לעיל, ומשלא עולה כל טעות משפטית מהחלטת הוועדה, דין הערעור להידחות. 22. בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום לחייב בהוצאות. 23. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. רפואההחמרת מצבערעור