30% נכות לפי פריט ליקוי 41(6)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן - תקנות נכות מעבודה), לאחר שמצאה הגבלות בתנועות מרפק ימין ביישור, בכיפוף ובפרונציה. בערר המוסד מיום 29.8.12 נטען כי הממצאים שמצאה הוועדה מדרג ראשון אינם מתאימים לפריט הליקוי שיושם, כי הממצאים תואמים מצב המצדיק קביעת 10% נכות, וכי אין מדובר בקישיון נוח במרפק. 4. הוועדה התכנסה לישיבתה הראשונה ביום 18.10.12 וערכה בדיקה קלינית, במסגרתה מצאה בין השאר כי היקף האמות והזרועות זהה, כח האיגרוף מלא, אין דלדול שרירים, תחושה שמורה, תנועות כח בטווח מלא. עוד מצאה הועדה כי קיימת "התנגדות אקטיבית בביצוע פרוסנפנציה", וציינה בהחלטתה (סעיף 21) כי "יש לבצע חקירה סמויה של טווחי תנועות מרפק ימין". בסעיף 23 להחלטתה זו צוין כי "הוועדה מבקשת חקירה סמויה עם צילום וידאו לעניין טווחי תנועות של מרפק ימין. עם קבלת המבוקש יסוכם הדיון בנוכחות התובע. כמו כן יש לבקש צילום עדכני של המרפק מכיוון לראש הרדיוס מרפק ימין". 5. ביום 18.12.12 שלח פקיד התביעות למערער מכתב ובו הביא לידיעתו כי בידי המשיב קלטת וידאו שהעתקה צורף למכתב ואשר אמורה להיות מוקרנת בפני הוועדה הרפואית לעררים. במכתב צוין עוד "מוצע לך לצפות בקלטת, עוד בטרם תיתן הוועדה את החלטתה, ולהכין את תגובתך. נבקשך להודיע לנו את החלטתך תוך 7 ימים מיום קבלת מכתב זה". 6. ביום 31.1.13 התכנסה הוועדה לישיבתה המסכמת, אליה התייצבו המערער עם ב"כ. הוועדה צפתה בסרט החקירה וציינה כי המערער נראה בו "מכופף ומיישר את המרפק הימני באופן מלא, משתמש בידו הימנית בסיבוב עגלה עמוסה קרטונים. הבדיקה הרפואית שוללת דלדול שרירים, ממצא המעיד על שימוש ביד ימין ביום יום. לאור כל האמור לעיל הוועדה מקבלת את ערר המוסד בשיעור 5% לפי סעיף 35(1)א-ב בגין השבר בראש הרדיוס שהתחבר החל מ- 1.9.12". 7. טענות המערער: א. עצם החלטת הוועדה לקיים חקירה בעניינו של המערער נגועה בפגם, באשר הבדיקה הקלינית העלתה ממצא של הגבלה מסוימת ולא היתה הצדקה עניינית להזמנת החקירה. ב. היה על הוועדה להודיע למערער מבעוד מועד כי עומדת להתקיים חקירה בעניינו. ג. הוועדה לא היתה רשאית להסתמך על ממצאי החקירה הסמויה שכן בוצעה ברשות הפרט (בחנותו של המערער). ד. לא ניתן להגיע לכלל מסקנות רפואיות בהסתמך על צילום וידאו ובהעדר בדיקה. ה. אין מקום לקבוע נכות בשיעור כולל של 5% בלבד, שעה שבערר שהוגש על-ידי המוסד נטען כי מצבו של המערער מתאים ל-10% נכות. 8. טענות המשיב: א. הוועדה החליטה להזמין חקירה סמויה מכיוון שהממצאים שהוצגו בפניה בישיבתה הראשונה לא היו סבירים בעיניה; ב. הוועדה רשאית לנקוב באחוזי נכות הנמוכים מאלה שטוענים לו הצדדים בערר משום שאינה כבולה לנימוקי הערר. ג. הוועדה רשאית להסתמך על ממצאים המוצגים בפניה מתוך סרט וידאו בו נראה המערער היטב. 9. תקנה 30 לתקנות נכות מעבודה קובעת: "...(ב) ועדה לערעורים רשאית לדרוש מהנפגע או מהמוסד להמציא לה מידע נוסף הדרוש לה לצורך מתן החלטתה, כן רשאית הוועדה לערעורים לדרוש מהמוסד לבצע חקירה לאימות נתונים ולקביעת עובדות כדרוש לצורך מתן החלטתה בערעור; דרישת הועדה תפורט ותנומק בפרוטוקול. (ג) חומר חקירה ומידע אחר שהעביר המוסד לועדה, יועבר אף לנפגע". מכאן שעל-פי הוראות הדין מוסמכת הועדה לדרוש חקירה, ובלבד שנתנה החלטה מנומקת בעניין זה והעתק חומר החקירה הועבר אף לנפגע. 10. בנסיבות המקרה כאן עולה מפרוטוקול הישיבה הראשונה כי הועדה ערכה בדיקה קלינית שממצאיה פורטו בהרחבה בפרוטוקול, ומצאה כי הממצאים האורטופדיים והנוירולוגיים אינם עולים בקנה אחד עם הקושי המוצג על-ידי המערער בהזזת המרפק. די בכך כדי להוות הנמקה ראויה לעצם ההחלטה לקיום החקירה. כן אין מחלוקת בין הצדדים כי חומר החקירה אכן הועבר למערער טרם סיכמה הוועדה הרפואית את החלטתה וניתנה לו הזדמנות נאותה להגיב על הדברים בין במכתב קודם לישיבה ובין במעמד הישיבה המסכמת, אליה התייצב יחד עם ב"כ. בכך התמלאו התנאים שנקבעו בהוראות תקנה 30 שצוטטה לעיל בדבר עצם קיום החקירה. 11. לעניין חובת ההודעה מבעוד מועד על עצם קיום החקירה סומך המערער טיעוניו על פסק-הדין שניתן בבל (ב"ש) 43783-10-12 אליהו אורן נ' המוסד מיום 4.3.13, בו נקבע על-ידי כב' השופט צ' פרנקל כי היה על הוועדה להודיע למערער על כוונתה ליזום צילום בוידאו, וזאת משתקנה 30(ב) היא חריגה ויש לאזנה באמצעות עקרונות הצדק הטבעי בדרך של יידועו של המבוטח בדבר הכוונה לערוך חקירה. 12. אין בידי לקבל גישה זו, המסתמכת על הפסיקה הנוגעת לאזהרת המבוטח בטרם תסתמך הוועדה על ממצאים הנוגעים להיעדר שיתוף פעולה מצידו (דב"ע (ארצי) נב/01-27 דוד ממן נ' המוסד, פד"ע כו(1) 334). לטעמי, גם לאור ההלכה שנקבעה בפרשת ממן, הוועדה אינה מנועה מלערוך בדיקה כראות עיניה ואף להסתמך בסופו של יום על מידת שיתוף הפעולה בבואה לקבוע את ממצאיה, ובלבד שניתנה לנבדק זכות תגובה (במובחן מהזכות להיוודע מראש על כך כי הוועדה עומדת לערוך בדיקה זו או אחרת בעניינו). גישה זו אף עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בדב"ע (ארצי) מט/01-20 שלמה נברו נ' המל"ל, פד"ע כ 368, שם קבע בית הדין הארצי כי היה על הוועדה להביא לעיון הנפגע את דו"ח החוקר ולהקפיד על מתן זכות התגובה, ולא נקבע כי היה על הוועדה להודיע מבעוד מועד על הכוונה לערוך את אותה חקירה. בנסיבות המקרה כאן ניתנה למערער זכות תגובה כאמור, ובכך התמלאו אף התנאים שנקבעו בפסקי-הדין בעניין ממן ובעניין נברו. משטיעוני המערער עולה כי הצילום בוצע בחנותו של המערער, אליה מן הסתם רשאי קהל להיכנס, הרי שאין להידרש לטענה בדבר פגיעה בפרטיות. 13. אין בסיס לטענה כי היה על הוועדה לקבוע נכות שלא תפחת מ- 10%, שכן אלה אחוזי הנכות שנקב בהם המוסד בנימוקי הערר מכוחו התכנסה הוועדה. תקנה 30(א) לתקנות הנכות מעבודה קובעת: "ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הוועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות כן ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד". על-פי הוראות תקנה זו מדובר בסמכות רחבה, מכוחה רשאית הוועדה לפעול כפי שפעלה במקרה דנן ולקבוע את הנכות בהתאם לממצאיה היא, ואין מקום להגבילה לטענות מי מהצדדים. 14. לא מצאתי פגם בכך שהועדה מסתמכת בין השאר על צילום וידאו בכדי להגיע לכלל מסקנות רפואיות. כאמור לעיל, בישיבתה הראשונה ערכה הוועדה בדיקה קלינית ולכן קיים בסיס קליני בבדיקתה זו שאיפשר הגעה לכלל מסקנות רפואיות. זאת ועוד, אין כל מניעה להיעזר בבדיקות עזר ובכללם ממצאי חקירה מהם ניתן אף לשאוב מידע באשר לדרך ביצוע התנועות או ההגבלה בביצוען. 15. אשר על כן, הערעור נדחה בזאת. 16. אין צו להוצאות. 17. לצדדים מוקנית הזכות לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה. נכותביטוח לאומי