לטענת המערער, הוועדה החילה על התובע את תקנה 35 (1)(ב) אך ביצעה התאמה והקטינה את הנכות הקבועה בתקנה ל- 5% בנימוק כי תקנה 48 (3)(א) העוסקת בקרסול מקנה 10% נכות על הגבלה ניכרת של תנועות הקרסול. על בסיס אותה השוואה לא רלבנטית בין הסעיפים המצויים בפרקים שונים של התקנות, קבעה הוועדה את הנכות המוקטנת בדרך שגוייה של התאמת ממוצע עם הנכות לפי תקנה 35 (1)(א) הקובעת 0% נכות בגין מצב בו אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלת תנועות - סעיף שגם הוא כמו סעיף 48 (3)(א) אינו רלבנטי למקרה דנן לאור ממצאי הוועדה בבדיקת התובע. 4. עוד נטען כי קביעת הוועדה מהווה טעות משפטית ומנוגדת לפס"ד שרון פז הקובע כי עפ"י תקנה 11 לתקנות משעה שנמצא כי למבוטח קיים ליקוי אין לוועדה הרפואית סמכות לקבוע לו אחוז שונה מזה שצמוד להגדת הליקוי. מכאן, משקבעה הוועדה לאחר בדיקתה את המערער ביום 25.7.12 כי נותר עם הגבלה קלה בתנועות הקרסול ומתהלך בצליעה ,אינה יכולה שלא להחיל על מצבו את סעיף 35 (1)(ב) ואל לה לעשות בו כל התאמה, אלא עליה להחיל את התקנה במלואה ללא כל התאמות או דרגות ביניים. עוד נטען כי יש להפעיל את תקנה 15 שכן הנכות מפריעה למערער בתפקוד בעבודה וכושר השתכרותו נפגע קשות. 5. לאור האמור טען ב"כ המערער כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את עניינו של המערער לועדה על מנת שתקבע את נכותו לפי תקנה 35 (1)(ב) מבלי לבצע כל התאמה וכן על מנת שתדון מחדש בהפעלת תקנה 15. 6. לטענת המשיב , הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין ולא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה המצדיקה החזרת עניינו של המערער לועדה. הועדה הסבירה בצורה ברורה כי על פגיעה בקרסול קיים סעיף ספציפי כאשר המחוקק קבע על פי התקנות שיש ללכת לסעיף הספציפי ורק אם אין סעיף דומה, יש לפנות לסעיף סל. הועדה מסבירה כי סעיף 48(3) א' המדבר על הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול מקנה נכות בשיעור 10%. כמו כן מסבירה כי ברור שממצא גופני של הגבלה קלה בתנועה ותנועת הקרסול יקנה אחוזי נכות נמוכה יותר מהגבלה ניכרת. המדובר בקביעה רפואית גרידא שאינה נושא בערעור. עוד נטען כי הלכת שרון פז שונתה והיא אינה מהווה הלכה פסוקה. הועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין, נימקה עמדתה לענין תקנה 15, על כן יש לדחות את הערעור. דיון והכרעה: 7. לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים, בפרוטוקול הוועדה ובמסמכים שצורפו לנימוקי הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן נימוקי הכרעתי: 8. על פי סעיף 123 לחוק, החלטות הוועדה ניתנות לערעור בשאלה משפטית בלבד בפני בית הדין הזורי לעבודה. בית הדין לא יתערב בממצאים הרפואיים של הוועדה, כל עוד ממלאת היא את תפקידה בהתאם לחוק ולתקנות וכנדרש מועדה מעין -שיפוטית. במסגרת סמכותו, בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו: עב"ל (ארצי) 100014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). 9. הלכה פסוקה היא כי משמוחזר עניינו של מבוטח על ידי בית הדין לוועדה בפסק דין עם הוראות, על הועדה להתייחס אך ורק לאמור בו ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה (ראו: דב"ע נא/01-29 פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160 (1992)). אם מילאה הועדה כראוי אחר הוראות פסק הדין, אין לומר כי נפלה טעות שבחוק המחייבת התערבות בית הדין בהחלטתה. 10. עניינו של המערער הוחזר בפסק דין אשר הורה לוועדה לשקול יישום סעיף 35 (1) (ב) וככל שתקבע נכות אורטופדית תשקול הועדה בשנית הפעלת תקנה 15. להשלמת הפרטים אביא את החלטת הוועדה במלואה, כדלקמן: "הועדה עיינה בפרוטוקול פס"ד מיום 23.12.12 וכן עיינה שוב בפרוטוקול הוועדה לעררים מתאריך 25.7.12 ומציינת כי בספר התקנות של המל"ל הסעיף הספציפי של פגיעות בקרסול הינו 48 (3) א' המדבר על הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול ומקנה נכות בשיעור 10%. ברור שממצא גופני של הגבלה קלה בתנועות הקרסול תקנה נכות נמוכה מהגבלה ניכרת. לכן הועדה קובעת נכות בשיעור 5% לפי סעיף 35 (1) א'-ב' מותאם וזאת עקב הפרעות בקרסול שמאל עם השפעה קלה מאוד על כושר הפעולה הכללי ובכך הועדה ממלאת את הוראות בית הדין לעבודה.. לעניין תקנה 15 הועדה קובעת כי הנכות שנקבעה אינה מגבילה את התובע וביכולת עבודתו ולכן אין מקום להפעלת התקנה". 11. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין . טענות המערער בכתב הערעור מכוונות כולן כנגד שיקול דעתה הרפואי של הוועדה אשר לבית הדין אין סמכות להתערב בו. עפ"י ההלכה הפסוקה, בית הדין אינו שם עצמו כמומחה לרפואה ואינו קובע את דרגת הנכות של הנפגע מאחר וזהו תפקיד הוועדה. 12. לגופו של עניין, הוועדה מציינת כי הסעיף הספציפי של פגיעה בקרסול הינו סעיף 48 (3) (א) המדבר על הגבלה ניכרת ומאחר ובדיקת המערער העלתה כי מדובר בהגבלה קלה בתנועות הקרסול , יש להתאים בגינו נכות נמוכה מהגבלה ניכרת, כאשר הוועדה מוצאת לנכון לקבוע נכות בשיעור 5% לפי סעיף 35 (1) בין א' ל- ב' על כן, מדובר בקביעה רפואית גרידא . קביעות כגון עצם קיומו של ליקוי או שיעור הנכות בהתאם לסעיף הליקוי המתאים, כולן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (ראו: עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, 22.6.2006). יוער, כי הוועדה לעררים אכן מוסמכת לבצע התאמת סעיפי ליקוי עבור פגימה שאינה מופיעה בספר התקנות לפי סעיף דומה/מותאם על כן דין טענות המערער בעניין זה , להידחות (ראו: עב"ל 78/03 אהרון אברהם נ' המל"ל, ניתן ביום 10.1.2006; עב"ל 71/03 נירנברג נ' המל"ל, ניתן ביום 10.1.2006 - שם נקבע כי ההלכה בענין שרון פז אינה תקפה). לפיכך , הועדה לעררים נשוא הערעור דנן לא חרגה מסמכותה עת קבעה דרגת נכות "מותאמת" לפי סעיף 35 (1) בין א ל- ב. 13. לנוכח האמור לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בעבודת הוועדה המחייבת התערבות ביה"ד. סוף דבר: 14. הערעור נדחה. משעסקינו בהליך מתחום הבטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה תוך 30 ימים. קטיניםנכות