ביטוח לאומי טען כי בפסק הדין המוסכם לא הוכרה הפגיעה בעבודה על דרך הגרימה לסברת המוסד מדובר בהחלטה המסורה לסמכות הוועדה הרפואית וכי בית הדין, בשלב בו הוא דן בשאלה האם מדובר בפגיעה בעבודה או לאו, לא נדרש לבאר את מהות הקשר הסיבתי - האם מדובר בגרימה או בהחמרה, ודי בקביעה כי מדובר בפגיעה בעבודה. המוסד גרס כי בית הדין קמא שגה עת קבע כי הוועדה כבולה לקביעת פסק הדין בדבר מהות הקשר הסיבתי. המוסד הדגיש כי ניתן ללמוד על סמכות הוועדה לדון בשאלת מהות הקשר הסיבתי גם מהסכמת הצדדים, מכוחה ניתן תוקף בפסק הדין המוסכם (להלן - ההסכמה), לפיה חוות הדעת, הקובעות קשר של החמרה בלבד, לא יועברו לעיונה של הוועדה. בתגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור נטען כי אין להפוך הליך זה לשאלה עקרונית בדבר מעמדה של הוועדה הרפואית וסמכויותיה. המשיבה טענה כי מטרת ההסכמה לעניין הגשת חוות הדעת הייתה למנוע אפשרות שבקביעת הנכות על ידי הוועדה תתבצע הפחתה בשל "החמרה". המשיבה הפנתה לערר המוסד על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, אחר מתן פסק הדין המוסכם (להלן - הערר), בו נטען כי "לדעת המוסד לפי פסק הדין עבודתה החמירה את מחלת הלופוס שכבר הייתה קיימת". כפועל יוצא, הוועדה קיבלה את העמדה המוטעית שהוכתבה על ידי המוסד, לפיה עבודת המשיבה החמירה את מחלת הלופוס, וזאת בניגוד לנקבע בפסק הדין המוסכם. המשיבה הלינה על כך שלמעשה המוסד גילה דעתו, בערר, כי בית הדין הוא שקובע את מהות הקשר הסיבתי. המשיבה התייחסה להליכים הרבים ולפסקי הדין אשר ניתנו בעניינה בבית הדין האזורי ובבית דין זה וטענה כי ועדה רפואית אינה יכולה לבטל חוות דעת מומחים רפואיים אשר הוצגו להם שאלות על ידי בית הדין והצדדים. בהחלטתי, מיום 8.7.13, לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בבקשה, קבעתי כי יש ליתן רשות ערעור בבקשה, וכי הצדדים רשאים להשלים טענותיהם בערעור תוך שבעה ימים. אחר זאת יועבר התיק למתן פסק דין. הכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בערעור ולכלל החומר שבפנינו, ובחלוף המועד להגשת השלמת טיעונים מטעם הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, וזאת מן הטעמים שלהלן. פסק הדין המוסכם, של בית דין זה, קבע כי "בסעיף 8 לפסק הדין מושא הערעור יימחקו המילים 'על דרך ההחמרה' וסעיף 9 לפסק הדין יימחק". דהיינו, מפסק הדין, אחר השמטת המילים כאמור, נותרה הקביעה הבאה: "לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני אני קובעת כי יש להכיר במחלת התובעת כפגיעה בעבודה". פגיעה בעבודה כתיב, לא החמרה ולא ייחוס מלוא גרימת הנכות לעבודת המשיבה. בבסיס ההכרה של בית הדין באירוע כפגיעה בעבודה עומד קיומו של נזק למבוטח, וקביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזק. עם זאת, ברור כי לא כל פגיעה בעבודה שהוכרה ככזו, מזכה בהכרח באחוזי נכות או לחלופין מחייבת קביעה השוללת ייחוס אחוזי נכות למצב קודם. קביעות אלו נתונות לסמכות הוועדה הרפואית. סעיף 118(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 קובע כי על ועדה רפואית לבחון "האם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה". לעניין זה יפים דבריו של סגן הנשיא יצחק אליאסוף בפסק דין באלי: "לא כל פגיעה בעבודה גוררת בעקבותיה נכות. לפיכך, משמעותה של הפגיעה כאמור אינה בהכרח גם הכרה ב'נכות' וכן בכך שהנכות נובעת מפגיעה בעבודה ובאיזו מידה. קביעה זו היא מתחום סמכותו של הרופא או הוועדה הרפואית לפי סעיף 118(א) לחוק". (דב"ע 12/98-0 באלי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג 284 בעמ' 288) 10. משאלו הם הדברים, קביעת בית הדין קמא לפיה "ההכרה בפגיעה ובמחלתה של המערערת על פי פסק הדין החלוט מייחסת את מלוא הגרימה לעבודתה של התובעת" - בטעות יסודה. אשר על כן יש להשמיט הוראת בית הדין האזורי לוועדה הרפואית לעררים בעניין זה. יתר קביעות בית הדין האזורי והנחיותיו לוועדה הרפואית לעררים עומדות בעינן. סוף דבר עניינה של המשיבה יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, אשר תפעל בהתאם להנחיות בית הדין האזורי, כאמור להלן: הוועדה תיתן דעתה "לקביעת הנכות הכוללת בגין מחלתה של התובעת במסגרת ועדת נכות כללית ותשקול האם אין מקום לשנות מהחלטתה בדבר אחוזי הנכות בגין מחלת הלופוס. הוועדה תנמק החלטה. כמו כן, הוועדה תתייחס לחוות דעתו של פרופ' זלוטוקובסקי, ולאור קבלת עמדתו, תשוב ותקבע נכות בעניין הצלקות, על פי המלצתו (10% בגין סעיף 75(2)(ב)) ותשקול קביעת נכות החל מיום 21.5.02. עוד תתייחס הוועדה לנושא קביעת נכות קבועה בגין מחלת הלופוס (להבדיל מהמצב הנפשי) החל מ- 21.5.02, בהתאם למסקנותיה הקודמות בעניין זה ותשקול הפעלת תקנה 15 החל ממועד זה". (ההדגשות במקור - י.פ) פסק בית הדין האזורי, מושא הערעור, לא יונח בפני הוועדה. אין צו להוצאות. ביטוח לאומי