סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע 3. רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים התביעה שבבסיס הבקשה, הינה תביעה לפיצוי כספי על פי חוק איסור לשון הרע. התובע, עו"ד, שימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה כקצין, כמנהל מחוז וכיו"ר הרשות להעסקת ושיקום נכי צה"ל במחוז טבריה והצפון. הנתבעת 1, הינה ראש היחידה לתביעות וקביעת זכאות נכים באגף שיקום נכים במשרד הביטחון . הנתבעת 2, הינה מדינת ישראל - משרד הביטחון, ומעסיקתו של התובע בזמנים הרלוונטיים לתביעה. בבסיס כתב התביעה עומד מכתב מיום 01.08.2011 (להלן: "המכתב"), אשר צורף כנספח א' לכתב התביעה ואשר נכתב ע"י הנתבעת 1, ונשלח למר מני גלס, נכה צה"ל. במכתב צוין, בין היתר, כי "אגב טיפול בתביעה אזרחית (לשון הרע) שהגשת כנגד שאול יצחק (התובע), נודע לנו כי מתנהל בעניינך ערעור שהוגש כביכול ע"י קצין תגמולים לוועדה רפואית עליונה, בעניין ההכרה באין אונות (תקנה 9). נציין כי הגורם היחידי המוסמך להגיש ערעור לוועדה רפואית עליונה הינו קצין התגמולים ביחידת התביעות. מבדיקה יסודית שערכנו, עולה כי הערעור לא הוגש ע"י קצין התגמולים ביחידה לתביעות ולא היה מודע לו, ומכאן שהדבר נעשה בחוסר סמכות...." בכתב התביעה טוען התובע, כי תוכן המכתב מהווה "פרסום פוגעני" וכי האמור במכתב מהווה הוצאת לשון הרע ו/או שקר מפגיע. עוד טוען התובע, כי הואיל ותוכן הפרסום מכוון ואינו אמת ולא ננקטו על ידי הנתבעות צעדים כלשהם על מנת להיווכח אם יש אמת בפרסום, אזי עומדת כנגד הנתבעות החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(2) לחוק לפיה הפרסום נעשה בחוסר תום לב ולחילופין, נעשה על דרך הרשלנות וכי הנתבעות לא נהגו כאדם סביר ו/או הפרו חובת הזהירות כלפיו. לצורך השלמת התמונה והבנת הרקע, יצויין, כי מר מני גלס, נכה צה"ל, אליו מוען מכתבה של הנתבעת 1, הגיש כנגד התובע כאן, עוד בחודש מאי 2011 (קרי, לפני הוצאת המכתב), בבית משפט השלום בחיפה, תביעת פיצוי בגין לשון הרע, בטענה כי מכתב שכתב התובע ביום 31.09.09, בתוקף תפקידו כקצין תגמולים, מהווה "פרסום פוגעני". ביום 17.09.2013 הגישו הנתבעות בקשתן לסילוק התביעה על הסף, כאשר ולשיטתן התביעה נעדרת עילה שכן המכתב נשוא התביעה אינו מהווה כלל לשון הרע לפי החוק וכי הדברים האמורים בו הינם בגדר פרסום מותר כהגדרתו בסעיף 13(9) לחוק. 4. בדיון מקיף, אשר התקיים בתאריך 5/11/13 ואשר נמשך למעלה משעה וחצי והמחזיק כ - 15 עמודי פרוטוקול, שמע בית הדין את טענותיו המפורטות של התובע וכן את טענותיהן של הנתבעות. בסיום הדיון המליץ בית הדין לצדדים לנסות ולהידבר במטרה לייתר את הצורך בבירור התביעה. מספר ימים לאחר הדיון הגיש התובע בקשה לצירוף שני פסקי דין רלוונטיים ובהמשך עדכן את בית הדין במגעים שקיים או שניסה לקיים (בלא הצלחה) עם הנתבעות. בסופו של דבר ולמרבה הצער, לא השכילו, הצדדים, לסיים את הסכסוך ביניהם והתובע הגיש, הודעה, במענה להחלטה מיום 18/11/13, במסגרתה נקבע כי: "בשים לב לאמור בתגובה, שהגישו הנתבעים, היום, וככל שהתובע לא יודיע, עד ליום 20/11/13 ,כי בעקבות הדיון שהתקיים ביום 5/11/13 וחרף תחושותיו הקשות, הגיע למסקנה כי אין מקום שיעמוד על תביעתו, תינתן החלטה בבקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף. בנקודה זו יצויין כי היה ויודיע התובע כי החליט לחזור בו מתביעתו, יורה ביה"ד על דחייתה, ללא צו להוצאות. למעקב ביום 21/11/13" ביום 20/11/13 הגיש התובע תגובה בת שישה עמודים לה צירף מסמכים נוספים. בשים לב לתגובה זו, ממנה למד ביה"ד כי התובע עומד על תביעתו, נקבע, בין היתר כי:"בענין בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף - בשים לב לעמדת התובע, תינתן, בנפרד, החלטה בעניין בקשה זו". חרף האמור בהחלטה הנ"ל ובטרם החל ביה"ד בכתיבת ההחלטה/פסק דין בקשר לבקשה, הגיש התובע (ביום 24/11/13) הודעה נוספת אותה הגדיר כ"תגובה מטעם התובע" ובמסגרתה הפנה לפרוטוקול הקשור לדיון שמתקיים לפני כבוד השופט פלאח". בית הדין קבע כי : ביה"ד התעתד להתחיל בכתיבת ההחלטה בענין הבקשה לסילוק על הסף אולם לא יעשה כן וזאת בכדי לאפשר לנתבעות להתייחס, עד ליום 1/12/13 , לאמור בהודעתו האחרונה (והקצרה) של התובע. למעקב ביום 2/12/13". ביום 10/12/12 הגישו הנתבעות תגובתן להודעת התובע ובמסגרתה התייחסו להליך האחר שהתנהל בבית הדין זה ואשר התובע, בתגובתו, איזכר את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים שם. מדובר בתיק סע"ש 24358-04-13 (שהתנהל אצל כבוד השופט חיים ארמון), אשר במסגרתו עתר התובע למתן צו המורה למשרד הביטחון לכנס ועדה משרדית לעניין אחריות עובדי המדינה בהליכים משפטיים ולזמנו לפניה לדון ולקבל המלצה בבקשתו לקבלת הגנה משפטית. בתיק הנ"ל הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין ולפיה "החלטת הועדה המשרדית תבוטל ובמקומה תינתן החלטה חדשה לאחר שיזומן התובע בשנית לפני הועדה הנ"ל, כדי לטעון טענותיו וכדי שענייננו יבחן מחדש". כן ובמסגרת התגובה, ולאור הודעת התובע לפיה עומד הוא על תביעתו, עתרו הנתבעות למתן החלטה בבקשתם לדחיית התביעה על הסף. משכך ולאור הודעות ותגובות הצדדים, הגיעה העת להכריע בבקשת הנתבעות לדחיית התביעה על הסף. 5. טענות הנתבעות, המצדיקים, לשיטתן, את סילוק התביעה על הסף: א. המכתב שנכתב על ידי הנתבעת 1, בו היא מודיעה, בין היתר, לנכה צה"ל, כי החליטה למשוך את הערעור שהתנהל בענייננו באותה העת בוועדה הרפואית העליונה, כפי שמחובתה היה לעשות, היות והערעור הוגש בחוסר סמכות, אינו מהווה כלל לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"). ב. המכתב חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) ו- 13(11) לחוק, שכן הוא נערך מתוקף תפקידה של הנתבעת 1, כממונה על יחידת התביעות וקביעת זכאות באגף שיקום נכים במשרד הביטחון, ולא יכול להיות ספק בכך שהנתבעת 1 הינה בגדר "רשות מוסמכת" לעניינו של סעיף 13(9) לחוק. ג. החסינות המוענקת במסגרת סעיף 13(9) אינה מותנית בדרישת של אמיתות הפרסום או בדרישת תום הלב בכתיבת הפרסומים. המדובר בהגנה מוחלטת וגם אם הפרסום נעשה בזדון ובחוסר תום לב ואפילו היה פרסום כוזב עדיין תחול הוראת סעיף 13 (9), ועל כן אף אין צורך בבירור כוונותיה או תום ליבה של הנתבעת 1. ד. לשון סעיף 13 לחוק מצווה את בית המשפט לבדוק, טרם ניהול ההליך, אם המקרה נשוא התביעה מתקיימת אחת ההגנות המוחלטות המנויות בסעיף 13. ה. לחילופין עומדת לנתבעות הגנת "אמת דיברתי" והגנת "תום הלב" הקבועות בסעיפים 14 ו-15 לחוק, שכן הנתבעת 1 פעלה במסגרת ובתוקף תפקידה כראש היחידה לתביעות ועל כן, מטעמי מדיניות משפטית, אין להטיל עליה אחריות נזיקית, דבר שעלול לשבש פעילות משרדי הממשלה בכלל ומשרד הביטחון בפרט, ולרוקן מתוכן סמכויותיהם של נושאי המשרה ולגרום לכך שלא ימלאו תפקידם. ו. המכתב לא פורסם ברבים אלא נשלח לנכה, ולגורמים רלוונטיים ספציפיים באגף השיקום. 6. טענות התובע, המצדיקות, לשיטתו, את דחיית הבקשה לסילוק תביעתו, על הסף: א. המדיניות המשפטית בכלל ובפרט בבית הדין לעבודה קובעת כי סילוק תובענה על הסף שמורה למקרים נדירים ביותר, הדברים אף נאמרים ביתר שאת כאשר ענייננו בדחיה על הסף שיוצרת מעשה בית דין. ב. מכתבה והחלטתה של הנתבעת 1 נעשו תוך חריגה מסמכות ולכאורה עסקינן "בשיבוש מהלכי משפט", וב "פרסום פוגעני". ג. בבסיס התביעה עומדת מחלוקת עובדתית הנוגעת לסמכותה של הנתבעת 1 לבטל הליך ערעור התלוי ועומד בפני הוועדה, מחלוקת המצריכה בירור עובדתי ושמיעת ראיות, ובשלב מקדמי זה לא ניתן לבררה. ד. זאת ועוד, בהתאם לכללים שהתוו בפסיקה, על מנת שכתב התביעה יימחק על הסף, חייב, בית הדין, להשתכנע, כי במידה והתובע יוכיח כל טענותיו לא יועיל לו הדבר, היות ואין במסכת העובדות כדי להקים לו עילת תביעה נגד הנתבע/ים, כאשר כל ספק בנדון יפעל לטובתו של התובע, שכן כאמור מחיקה או דחיה התביעה הינה בגדר סעד דרסטי הננקט בלית ברירה. ה. הנתבעות אינן מפרטות בבקשתן מדוע כתב התביעה אינו מראה עילה, או אינו מקים כלפיהן את הסעד המבוקש, משלא עשו וטענו לכך, דין הבקשה להידחות. ו. בית הדין חייב לבחון, בנסיבות המקרה דנן, אם מתקיימים התנאים להחלת סעיף 13 לחוק על תתי סעיפיו אם לאו. 7. שתי הערות לפני "דיון והכרעה" בנקודה זו נציין כי הצדדים הקדישו חלק נכבד מטיעוניהם לעניין השאלה אם המכתב הוצא בסמכות, אם לנתבעת 1 נתונה סמכות לבטל הליך הערעור בעניינו של מר מני גלס כפי שכתבה במכתבה מיום 01.08.2011 ואם פעלה היא בתום לב אם לאו, אולם, לאור ההלכות שהתוותה הפסיקה, כפי שיפורטו להלן, לא ראינו לנכון לפרט טענות אלו. עוד נציין, בנקודה זו, כי במהלך הדיון שהתקיים ביום 5/11/13, לפני ראש ההרכב, התקבל הרושם, כי אם היתה מעניקה נתבעת מס' 2 לתובע, הגנה משפטית, בתביעה שהגיש כנגדו - מר גלס, הרי שהתובע לא היה מגיש תביעתו זו. למעשה, נראה היה שהתובע הגיש תביעתו כאן מתוך שהרגיש שאין לו ברירה אחרת. 8. דיון והכרעה סעיף 13 לחוק שכותרתו "פרסומים מותרים" קובע כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - (1) פרסום לפי סעיף 28 לחוק-יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם, וחובותיהם, תשי"א-1951; (2) פרסום בישיבת הממשלה; (3) פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו; (4) פרסום על ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו או פרסום כאמור מטעמו; (5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור; (6) פרסום על ידי חבר ועדת חקירה, כמשמעותה בסעיף 22 לחוק יסוד: הכנסת או בפקודת ועדות חקירה, שנעשה תוך כדי דיון בפני הועדה, או בדין וחשבון שלה, או פרסום על ידי אדם שענינו משמש נושא לחקירת הועדה, בא כוחו של אדם כזה או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור; (7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21; (8) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית של ארגון בין-לאומי שמדינת ישראל חברה בו, של ועידה בין-לאומית שאליה שלחה ממשלת ישראל נציג, של בית דין בין-לאומי, או של מוסד ממוסדותיה הנבחרים של ההסתדרות הציונית העולמית - הסוכנות היהודית לארץ ישראל; (9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור; (10) העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש; (11) פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו. כאמור, סעיף 13 לחוק מונה רשימת "פרסומים מותרים", אשר פרסומם לא ישמש "עילה למשפט פלילי או אזרחי", לפיכך, ובשל אופיה של החסינות לפי סעיף 13 לחוק, מן הראוי לבחון את התקיימותה כדבר ראשון, ובמידת האפשר אף לפני שמיעת הראיות, לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט סולברג בת"א 9871/02 (י-ם) שלמה גרבץ נ' יצחק אלישיב, (ניתן ביום 21.3.2004) (להלן: "עניין גרבץ"): "סעיף 13 מורה אותנו על 11 עניינים, שכל אחד מהם 'לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי'. משנקט המחוקק לשון זו, דומני, מצווים אנו במידת האפשר לבחון עוד בתחילת המשפט, לפני שמיעת הוכחות, אם מתקיימת הגנה מן ההגנות שבסע' 13. חקיקתו של סעיף 13 נועדה למנוע את בואם של העניינים המנויים בו בשערי בית המשפט. בסעיף זה ביכר החוק שיקולים כלליים, ועניינו של הציבור גובר בהם, על עניינם של בעלי הדין הספציפיים. עצם ניהול משפט בנושאים שהחוק קובע כי לא ישמשו עילה למשפט, פוגע באותם אינטרסים כלליים-ציבוריים. ... יש צורך משפטי לדון כאן ועכשיו בשאלת תחולתה של ההגנה שלפי סעיף 13 (9), לפני שמיעת ההוכחות; בפרוזדור, ולא בטרקלין. זו מצוות החוק, וראוי שבית המשפט יינקוט יוזמה בעניין זה.. " ההגנה המוענקת על-פי סעיף 13 הינה מוחלטת גם אם הדברים שפורסמו אינם אמת וגם אם הפרסום נעשה בחוסר תום לב או אף בזדון, ב-רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, (ניתן ביום 19.08.09): "סעיף 13 קובע "הגנות מוחלטות" (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997))...ניתן לומר כי המונח "הגנה מוחלטת" יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, תק-על 2003(2) 341 (2003)). וכפי שנאמר באחת הפרשות: עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה, הוא להעניק זכיה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות (ע"א 211/82 נאנס נ' דר' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986)). ההגנה הבלתי-מתפשרת על פרסומים מהסוג הנקוב בסעיף 13 כרוכה בוודאי במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום. אין ספק שעשוי ליהנות מן ההגנות שבסעיף 13 גם מי שבמובנים רבים - מנקודת מבט פרטנית - אינו ראוי להגנה. אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, כאשר חלק מסעיפי המשנה - וסעיף-קטן (5) בכללם - מתייחסים לפרסומים שנעשים על-ידי רשויות השלטון או תוך כדי פעילותן...". מעיון בסעיף 13 לחוק על תתי סעיפיו, עולה כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה, הוא להעניק הגנה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות (ע"א 211/82 נאנס נ' דר' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986)).על מנת לאפשר לעובדי הרשות המוסמכת לעשות מלאכתם, ללא חשש, מפני תביעת לשון הרע בגין דברים שאמרו או כתבו במסגרת מילוי תפקידם ובדין הסמכויות הנתונות להם על-פי חוק. גם לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט סולברג בעניין גרבץ; "הנני סבור, כי מן הראוי שבית המשפט לא יסיג את גבולם של אותם גופים שסעיף 13 חל לגביהם. יש לאפשר להם חופש פעולה במרחב שניתן להם. אקטיביזם מוגזם בכגון דא, עלול לרפות ידיים, ולגרום ל'ראש קטן' ולזהירות-יתר אצל העוסקים במלאכה, במקום להמריצם לפעול תוך מיצוי מלוא יכולותיהם וסמכויותיהם" (פסקה 24) לפיכך ומהאמור עולה, כי בחינת הגנת סעיף 13 הינה בעיקרה זהות אומר הדברים ולא בדיקת תוכן דבריו או נסיבות אמירתם. 9. מן הכלל אל הפרט ההוראה הרלוונטית לענייננו, היא הוראת סעיף 13(9), המקנה חסינות ל - "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". אין חולק, כי משרד הביטחון, הינו בגדר "רשות מוסמכת" כהגדרתה בסעיף 13(9) לחוק. נציין לעניין זה, כי הפסיקה פירשה בהרחבה את המושג "רשות מוסמכת" ויפים לעניין זה, פסקי הדין שפורטו וצוטטו בסעיפים 42-43 לבקשה נשוא החלטה זו - (ת"ק (קריית גת) 1420/07 דהרי - דדון, ניתן ביום 05.05.08; 2163/00 אליהו - חליווה, ניתן ביום 03.12.06; ת"א (נצרת) 8289/04 אשל- חייט , ניתן ביום 15.01.09; ת"א (ירושלים) 12390/99 קלמן- מפלגת אגודת ישראל, ניתן ביום 01.08.04) והשאלה אם כן האם המכתב נשוא התובענה נעשה מכוח "חובה על פי דין" או "הרשאה". "הפרסום הפוגעי", הינו כאמור המכתב שכתבה הנתבעת 1, מתוקף ובמסגרת תפקידה כראש היחידה לתביעות וקביעת זכאות נכים באגף שיקום נכים, בו מודיעה היא לנכה צה"ל - מר מני גלס, כי החליטה למשוך ערעורו המתנהל לפני הועדה הרפואית העליונה היות והתברר לה כי הוא הוגש לא על ידי הגורם המוסמך לכך, וכי פתוחה הדרך לפניו לנקוט בהליך בדרך המקובלת על פי דין. הווה אומר, המכתב נערך מתוקף תפקידה של נתבעת 1, ב "רשות המוסמכת", ולפי דרישות נוהליה של "רשות מוסמכת", ועל כן נכנס במסגרת ההגנה המוחלטת המוענקת בסעיף 13(9) לחוק, זאת בין אם הדברים שפורטו במכתב הינם נכונים ומדויקים ובין אם לא, ואין מקום, כאמור, לבחון את תוכן המכתב, אלא רק את נסיבות כתיבתו ואלה, כאמור, מחייבים החלת ההגנה המוחלטת הקבועה בסעיף 13(9) לחוק. 10. סוף דבר המכתב נשוא הליך זה הינו פרסום אשר החוק אינו מתיר הגשת תביעות לשון הרע בגינו. במצב דברים זה, אין צורך לערוך כל בירור עובדתי המצריך שמיעת ראיות בתיק, אלא שניתן לדחות את התביעה על הסף, כבר בשלב זה. אשר על כן ובשים לב לטעם הרב שמצאנו בטענות הנתבעות וחרף טענות התובע, הרינו מורים על דחיית תביעתו הנוכחית, של התובע, לפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע, על הסף. 11. הערה לפני סיום אנו מקווים כי לכשיבוא התובע לפני הועדה המשרדית לעניין אחריות עובדי המדינה בהליכים משפטיים, הוא יצליח לשכנעה להעתר לבקשתו לקבל הגנה משפטית, בקשר להליכים המתנהלים נגדו בבית משפט השלום בחיפה. 12. למרות שקיבלנו את בקשת נתבעות, החלטנו שלא לעשות צו להוצאות. לשון הרע / הוצאת דיבה