הוועדה אשר התייחס לכל תקופת הנכות- בטלה מאחר ופעלה בחוסר סמכות שעה שביצעה שינוי בערר שהוגש. שינוי שהוא מהותי ואינו בבחינת טעות קולמוס. 7. שגתה הוועדה בהתנהלותה כאשר התעלמה מטענות המערערת ובאת כוחה בעניין זה. הוועדה הייתה רשאית לדון רק בתקופה אליה התייחס המוסד למוסד לביטוח לאומי בעררו. אין ליתן למוסד עדיפות על פני כל מבוטח - מערער אחר. 8. הוועדה אף סטתה מכללי הצדק הטבעי בכך שלא אפשרה למערערת להגיש את כל המסמכים הרפואיים הרלוונטיים אותם ביקשה להציג, לרבות חוות דעת עדכנית המתייחסת לדרגת הנכות הזמנית. 9. לפיכך מתבקש בית הדין להורות על החזרת עניינה של המערערת אל הועדה הרפואית לעררים בהרכב אחר. טיעוני המשיב 10. לא נפל כל פגם בעבודת הוועדה. למערערת ניתנה האפשרות לטעון בפני הוועדה וכך עשתה. בערעור המוסד נכתב כי לדעת המוסד לא מדובר בנזק חבלתי אלא בנזק הקשור למצב קודם על רקע שינויים ניווניים. עצם הודעת הערעור כמוה כאזהרה למערערת בפני האפשרות שאותן נכויות זמניות שנבעו על ידי הוועדה מדרג ראשון יופחתו. הוועדה בדקה את המערערת וקבעה ממצאיה בהתאם. דיון והכרעה 11. סמכות הועדה הרפואית לעררים להפחית דרגת נכות מוסדרת בתקנה 30 (א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז -1956 אשר קובעת כדלקמן: "ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות כן ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד". כבר נפסק לא אחת לעניין תקנה 30, כי זוהי תקנה יוצאת דופן בכך שהיא מסמיכה ועדה רפואית להרע את מצבו של מערער, בין אם הוא הנפגע ובין אם הוא המוסד לביטוח לאומי, אף מבלי שהצד שכנגד ערער על קביעת הדרג הראשון. זאת, בניגוד לכלל היסודי במשפט הפלילי והאזרחי כאחד, האומר כי אין להרע את מצבו של המערער, שעה שהצד שכנגד לא הגיש ערעור (דב"ע נא/ 0-204 פד"ע כב' 322 יקותיאל - המוסד, מיום 28.5.92). 12. הוועדה חייבת גם להעמיד את הנכה על כך שהיא עשויה להפחית מדרגת נכותו כפי שנקבעה על-ידי הוועדה מדרג ראשון, וליתן לו אפשרות להתגונן בפני תוצאה זו, בין היתר על ידי הבאת חוות דעת רפואית (שם, עמ' 325). בבג"צ 1082/02 המל"ל - ביה"ד הארצי לעבודה פ"ד נז' (4) 443 הורחבה ההלכה לעניין זה ונקבע כי: "בהתאם להוראות אלה, מקום שבו מוגש ערעור לבית המשפט נפתחת לכל אורכה ורוחבה אותה חזית שהייתה קיימת בדרגה הראשונה, ובגבולותיה מוסמך בית משפט לפסוק גם לטובת בעל דין שלא ערער ונגד בעל דין שנגדו לא ערערו (י' זוסמן, על סדר הדין האזרחי (בעריכת ש' לוין, מהדורה שביעית, 1995). זאת ועוד: "בית המשפט שלערעור, לשם מילוי חובתו ליתן אותו פסק דין שהדרגה הראשונה חייבת היתה לתיתו, גם אינו מוגבל בנימוקי הערעור שהועלו לפניו בכתב הערעור, אלא יוכל הוא לפסוק על פי נימוקים שלא הובאו כלל לפניו" (שם, בעמ' 816-814; ראו גם סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לענין סמכות בית משפט של ערעור בהליכים פליליים). דברים אלה יפים, כאמור, גם לגבי ועדת העררים לפי חוק הביטוח הלאומי (ראו פרשת שמואל הנ"ל)". 13. אין ספק, כי במקרה דנן אכן נפלה טעות קולמוס בכתב הערעור שהגיש המוסד באשר לתחימת התקופה בה נקבעה למערערת נכות זמנית וצמצומה. אולם אף אם המדובר בטעות מהותית ובחריגה של הוועדה מגבולות התקופה בגינה הוגש הערעור - ואין אני סבור כך - הרי שלאור ההלכות שפורטו לעיל רשאית הוועדה לשנות את החלטת הועדה מדרג ראשון ו/או לבטלה אף מבלי שנדרשה לכך. 14. מכל מקום אין חולק כי המערערת קיבלה לידיה את כתב הערעור של המוסד, במסגרתו הובאו הנימוקים לערעור. נימוקים אלה יפים בין אם מדובר בתקופת הנכות כולה או חלקה והמערערת יכולה הייתה להכין עצמה לדיון בפני הוועדה, לרבות הכנת חוות דעת מראש והגשתה לוועדה. מצאתי, כי עצם הגשת כתב הערעור המנומק על ידי המוסד כמוה כאזהרת המערערת על האפשרות כי הוועדה עשויה להפחית מדרגת נכותה. 15. אף ההגיון הפשוט מוביל למסקנה כי נפלה שגגה בכתב הערעור של המוסד וכי הכוונה הייתה להגיש ערעור על תקופת הנכות כולה, שכן מה הטעם בהגשת ערעור על תקופה של שלושה שבועות בלבד מתוך כל התקופה בה נקבעה למערערת נכות זמנית בשיעור 30%. טענת המערערת בענין זה יש בה מידה לא מבוטלת של היתממות והתעלמות מהגיונם של דברים. 16. הוועדה שמעה את טענות המערערת ובאת כוחה ובדקה את המערערת בדיקה קלינית. כמו כן סקרה את בדיקת ה-C.T שעמדה בפניה. הוועדה הגיעה למסקנה כי יש לקבל את הערעור ונימקה מסקנתה באופן מפורט ובהיר. 17. אשר על כן אין בידי לקבל את הערעור והוא נדחה. אין צו להוצאות. ערר