1. ביום 28/7/07, נפגע המערער בעת שניסה להפריד בין אנשים שהתקוטטו בבית המלון שבו עבד המערער כקב"ט. בעת הפגיעה - ארע למערער שבר בעצם המסרק החמישית של כף ידו הימנית. המשיב הכיר בפגיעה האמורה כבתאונת עבודה ושילם למערער דמי פגיעה לתקופה שעד יום 10/9/07. 2. לאחר התאונה, סבל המערער מפריקות חוזרות של כתפו השמאלית, ובעטיין אף עבר ניתוח, בבית החולים "פוריה", ביום 10/9/08. 3. המערער ביקש לקבוע את דרגת נכותו מעבודה בגין התאונה. פוסק רפואי קבע לו 0% נכות יציבה ולא קיבל את הטענה שהלקיוי בכתף השמאלית קשור לתאונה. המערער הגיש ערר על החלטת הפוסק, וועדה רפואית לעררים דנה בו ביום 26/07/09, ודחתה אותו. בדחיית הערר, קבעה אותה ועדה רפואית לעררים - בין השאר - שאין היא מקבלת את טענת המערער על כך שהתאונה מיום 28/7/07 גרמה לו לפריקה של הכתף השמאלית, וזאת גם משום כך שהדבר אינו מתיישב עם העובדה שבעת פנייתו של המערער לחדר המיון ביום 3/8/07, לא נצפתה פריקה של הכתף. המערער לא הגיש ערעור על החלטה זו. במחצית שנת 2011, ביקש המערער להיבדק מחדש בטענה של החמרת מצב, על בסיס המלצה של רופאה תעסוקתית שהתייחסה לפריקות חוזרות של הכתף. המשיב קיבל את הבקשה והעמיד את המערער לבדיקה מחודשת בפני פוסק רפואי, אשר קבע, ביום 24/11/11, כי לא חלה החמרה במצבו של המערער, תוך שקביעתו הושתתה על גישתו לפיה הפריקות בכתף השמאלית אינן קשורות לתאונה. המערער הגיש ערר על ההחלטה של הפוסק הרפואי מיום 24/11/11. הערר הובא לדיון בפני ועדה רפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"), אשר החליטה ביום 13/3/12, לדחות את הערר, תוך שגם היא קבעה כי במצבו של המערער לא חלה החמרה. 4. על החלטת הועדה הוגש ערעור, והוא נדון בבית דין זה בפני כב' השופט ארמון במסגרת תיק 28197-04-12. כב' השופט ארמון קבע כי מהבחינה העקרונית החלטה בדבר שלילת קשר סיבתי בין תאונה מסויימת לבין פגימה מסויימת, אינה חוסמת אפשרות לבחון בעתיד את האפשרות שהמצב הוחמר ואכן אותה תאונה הביאה לפגימה, ובכך דחה את גישת המשיב לפיה החלטת הועדה לעררים מיום 26/07/09 לפיה אין קשר בין פריקת הכתף לבין התאונה חוסמת את המערער מלטעון אחרת. למרות זאת, נדחה הערעור, וזאת על בסיס הנימוק שהחלטת אותה ועדה נתקבלה כבר לאחר הניתוח שעבר המערער עקב החמרת מצבה של הכתף ולקחה את אותו הניתוח בחשבון, ועל כן, כך קבע בית הדין "הגם שייתכן שההחלטה מיום 26/7/09 היתה שגויה, אלא ששגיאה זו (אם היתה) אינה ניתנת לתיקון בדרך של טענת "החמרה" שמתייחסת למעשה למצב שהיה בטרם יום 26/7/09". ועוד העיר כב' השופט ארמון כהאי לישנא - " מטרת תקנה 36 לתקנות, היא לאפשר בדיקה מחודשת למקרה שהיתה החמרה במצבו של המבוטח אחרי שניתנה בעניינו החלטה של ועדה רפואית או של ועדה רפואית לעררים. בחינת ההחמרה, אמורה להיעשות על פי השוואת המצב בעת הקביעה הקודמת אל המצב בעת הגשת הבקשה מכח תקנה 36 לתקנות. מה שהמערער למעשה מבקש בערעורו הנוכחי הוא שתיבחן השאלה אם מצבו עקב התאונה, כבר ביום 26/7/09, היה חמור יותר מאשר זה שנקבע אז על ידי הועדה הרפואית לעררים. לא לשם כך נועדה תקנה 36 לתקנות". 5. על פסק דינו של כב' השופט ארמון הוגש ערעור לבית הדין הארצי, והוא נדון במסגרת עב"ל 39089-09-12. בית הדין הארצי הפנה לצדדים שאה בזו הלשון - "החמרה משמעה מצב רפואי חמור יותר מזה שנקבע על ידי הוועדה הרפואית האחרונה, שהחלטתה הפכה לחלוטה גם אם הוא נוצר עוד לפני החלטת הוועדה החלוטה. מעיון בהחלטת הוועדה עולה לכאורה שהיא לא הביעה דעתה בשאלת ההחמרה והסתפקה בציון החלטות הוועדות הקודמות. לפיכך נשאלת השאלה - האם אין מקום להחזיר לה את עניינו של המבקש להנמקת החלטתה תוך התייחסות לדו"ח הוועדה החלוט בגלגול הקודם וחוות דעת פרופ' גורדון אלדסון מיום 14.3.10?". לאחר דיון בשאלת מתכונת ההוראות שיופנו לוועדה, ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי ביום 12/12/12, ועניינו של המערער הוחזר לועדה לעררים תוך הקביעה הבאה - "מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי הוועדה לא הביעה דעתה בשאלת ההחמרה והסתפקה בציון החלטות הוועדות הקודמות. אשר על כן יש להחזיר עניינו של המערער לוועדה להנמקת החלטתה. הועדה תתייחס לדו"ח הוועדה החלוט מיום 26.7.09 וכן לחוות דעתו של פרופ' גורדון אלדסון מיום 14.3.10". הועדה לעררים התכנסה בשנית ביום 26/02/13, ושבה ודחתה את הערר. מכאן הערעור שבפנינו. 6. עיון בפרוטוקול הועדה לעררים מושא ערעור זה, מראה כי דנה באריכות בגישה לפיה למערער לא נגרמה פריקה של הכתף נכון למועד התאונה. לטענת המערער נפלה שוב טעות משפטית בדרך הילוכה של הועדה, וכך טען - "הועדה לא דנה בשאלה שהועמדה לפניה: האם אירוע החבלה בכתף כמצוי בשלל מסמכים (תעודת חדר מיון, אישור משטרה, אישור מעסיק וכן תיאור בחוות דעת פרופ' אדלסון) מהווה חלק ממצב הכתף אשר החלה אז לפרוק (פריקה שהלכה ותכפה) לאור כשטרם אותה חבלה לא היו תלונות של המערער לגבי מצב הכתף ולא קיבל טיפול רפואי לגבי חבלה כזו". 7. אומר כי מוצאת אני ממש בטענת המערער, וכך או אחרת, אין מקום לספק שהועדה כלל לא נדרשה לשאלה אשר הופנתה אליה ע"י בית הדין הארצי, והיא האם אכן חלה החמרה במצב הכתף של המערער, ועסקה אך ורק בהנמקת החלטתה הקודמת, לפיה אין למערער לא נגרמה פריקה של הכתף במסגרת התאונה. די בכך כדי לקבוע שנפלה טעות משפטית בפעולותיה, וגם כדי להניח תשתית למסקנה שהיא נעולה על עמדותיה. בנסיבות אלה, מוצאת אני כי יש להורות על העמדת עניינו של המערער בפני ועדה לעררים בהרכב חדש, אשר בפניה לא יונחו פרוטוקולי הועדה לעררים מושא פסק דין זה ופסק דינם של כב' השופט ארמון ובית הדין הארצי. המשיב ישלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪. 8. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. בית מלוןתאונת עבודה