מבקש כי נכיר בנפילתו בדרכו למשרדי מעסיקו כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק). תביעתו נדחתה על ידי הנתבע במכתבו מיום 6.1.13, מן הטעם שלא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודת התובע. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה דנן. בתאריך 31.10.13 נשמעה בפנינו עדותו היחידה של התובע, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ונחקר עליו בחקירה נגדית. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. עובדות המקרה כפי שהן עולות מחומר הראיות התובע, יליד 1965, במועד הרלבנטי לתביעה הועסק כנהג מחליף בחברת המסיע איתי בע"מ (לעיל ולהלן - המעסיק). שעות עבודת התובע בשירותי המעסיק היו משעה 05:00 עד 08:30 בבוקר, כאשר לאחר מכן התובע היה ניגש למשרדי המעסיק בכרמיאל לקבלת סידור העבודה לשעות אחר-הצהריים, בין השעות 13:00 עד 20:30 (סע' 3 לתצהיר). ביום 19.10.12, בשעה 08:30 לערך, התובע הגיע למשרדי המעסיק, החנה את רכבו, ירד מהרכב והחל לצעוד לכיוון המשרד. לטענת התובע, תוך כדי הליכתו נפל וכתוצאה מכך נחבל בידו הימנית, בראשו ובאפו. לאחר נפילתו, התובע קם והמשיך את דרכו למשרדי המעסיק בקומה 2. באותו היום, התובע המשיך בעבודתו ולאחר שהכאבים בידו הימנית החריפו, הפסיק את עבודתו ופנה לקבלת טיפול רפואי ואובחן כסובל משבר ביד ימין. בטופס הטיפול בתובע במרכז אלשפאא מיום 19.10.12 (צורף לכתב התביעה) נרשמה תלונת התובע כדלקמן (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד.): "לדבריו התנגש בקיר במקום העבודה (משרד) נחבל בפנים, יד ימין, לא היה איבוד הכרה (בשעות הבוקר 8:30)." התובע הופנה על ידי הרופא המטפל במרכז אלשפאא להמשך בירור במרכז טר"מ כרמיאל, כאשר בסיכום הביקור ממרכז טר"מ (נ/2) צוין, בין היתר, כדלקמן (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד.): "התקבל עקב חבלת יד ימין, במצח ואף, בבוקר יום קבלתו עקב נפילה עם יד מושטת, לדבריו לא יודע איך נפל, ללא אבוד הכרה, ללא הקאות..." התובע קיבל ממעסיקו טופס בל/250 (נ/4), כאשר בכתובת מקום התאונה נרשם: "לא ידוע", ואילו בתיאור התאונה נרשם כך: "לפי גרסת הנהג שנפל (לא ידוע) נפל לא בזמן העבודה מחוץ לשעות העבודה." בהצהרתו הראשונית של התובע בפני פקידת התביעות של הנתבע מיום 16.12.12 (נ/3), טרם קבלת ייצוג משפטי, נשאל התובע אודות נסיבות פגיעתו, ותשובתו היתה כזו (ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.): "גמרתי סידור בוקר בשעה 08:30 בערך. באתי למשרד. המשרד נמצא בקומה 2. פתאום ראיתי את עצמי על הכביש. לא יודע איך נפלתי. נפגעתי בראש, באף וביד. עדיין לא חזרתי לעבודה. בקושי חיים. עד עכשיו לא יודע איך קרה. ראיתי את עצמי עם עיניים סגורות. אחרי שקמתי עליתי למשרד וראו אותי ושאלו אותי מה קרה ואמרתי שנפלתי. ...עד עכשיו לא יודע איך נפלתי. ישבתי על הרצפה. המפתחות של המיניבוס אפילו היו ביד. ...אחרי שקמתי עליתי למשרד ובא אלי נהג מהנהגים. אחרי שקמתי מהרצפה. הוא ראה את המכות ושאל מה קרה. אולי הסתובב לי הראש. לא יודע מה קרה. הייתי לבד בזמן שזה קרה. היתה לך סחרחורת או משהו שנפלת? לא יודע. עד עכשיו לא יודע איך קרה. זה פעם ראשונה שקרה לי. אני הרבה עובד בהסעות. אף פעם לא קרה לי." אף בכתב תביעתו ציין התובע כי "החליק ונחבל בפנים וביד ימין", עת היה בדרכו לכיוון משרדי המעסיק (סע' 2). לעומת זאת בתצהירו מיום 7.9.13, בחלוף כשנה ממועד האירוע הנטען, העלה התובע לראשונה גרסה חדשה באשר לנסיבות פגיעתו, כדלקמן (סע' 5, ההדגשה הוספה, מ.נ.ד.): "הריני להצהיר כי לאחר שירדתי מרכב העבודה והתחלתי לצעוד לכיוון המשרד ולאחר מס' צעדים נפלתי על הרצפה, לאחר שרגלי נתקעה באבן שבלטה בתוואי הכביש ופגעתי בקיר ונחבלתי ביד ימין, בראש ובאף." בחקירתו הנגדית, נשאל התובע אודות נסיבות נפילתו הנטענת ביום 19.10.12 והשיב כך (עמ' 3, ש' 22-27, ההדגשות הוספו, מ.נ.ד.): "ת. היה צריך לעלות למשרד, יצאתי מהאוטו. המשכתי מטר שתיים ופתאום יצא משהו מהרצפה ונפלתי. הראש שלי נתקע בקיר וגם האף והיד שלי נשברה. ש. מה זאת אומרת יצא משהו מהרצפה? ת. היה אבן או משהו כזה. נפלתי." בניגוד לגרסתו הקודמת מסר התובע בחקירתו הנגדית כי הנהג ראאד קשקוש היה עד לנפילתו, והוא זה ש"לקח אותי ביד, ועלינו למשרד אני והוא." (עמ' 3, ש' 29-31; עמ' 4, ש' 4-5). התובע השיב בעדותו לשאלות בית הדין באופן הבא (מעמ' 4, ש' 28 עד עמ' 5, ש' 4): "ש. מתי פתאום עלתה הטענה שנפלת בגלל אבן. ת. היה משהו בדרך, אני לא יודע אבן או... ש. אולי הרגשת סחרחורת ונפלת? ת. יכול להיות. ש. זאת אומרת אתה לא יודע מה גרם לנפילה בעצם? פתאום נפלת? אתה יודע למה נפלת? ת. זה מה ששאלו אותי בכרמיאל. אמרתי שאולי הראש שלי היה מסתובב ולא ראיתי את הדרך." טענות הצדדים התובע מבקש בסיכומיו לקבל את תביעתו בהסתמך על עדותו העקבית וההגיונית, אשר ממנה עלה כי תוך כדי הליכתו למשרדי המעסיק "נתקעה דרכו בגוף בולט מתוואי הכביש או המדרכה ונפל" (סע' 3-4). באשר לגרסת התובע העולה מהמסמכים הרפואיים מיום הפגיעה, טען התובע כי אינו בקיא בדיני העבודה ומשכך ציין בפני רופאיו כי אינו יודע הכיצד נפל ואולם לאחר שהבין את חשיבות מסירת מלוא הפרטים של האירוע, ציין כי נפל מהיתקלות רגלו באבן או גוף שבלט מתוואי הכביש. עוד טען התובע בסיכומיו (סע' 8-9), כי סוג החבלות שנגרמו לו, שבירת יד ימין וחבלה באף ובמצח, "מלמדות כי התובע לא החליק ממים לדוגמא או משמן או מכל סיבה אחרת כי אם היו ככה פני הדברים היה התובע נופל על חלקו האחורי ולא על פניו"; לפיכך, חבלות אלה "מלמדות בוודאות כי התובע נתקל באבן וזה מה שהוביל אותו לנפילה ולפגיעה במיוחד במצח ובאף, כי נפילה שגורמת לאדם לפגוע בקיר ובמיוחד במצח ואף זו נפילה המצריכה התקלות במכשול וכתוצאה מכך גוף האדם יעוף לאותו כיוון הליכה וברוב המקרים החבלות המתרחשות הינן כתוצאה מההפתעה שקיבל אותה נפגע". התובע הוסיף וציין בסיכומיו, כי המעסיק ניסה להכשיל את תביעתו לתשלום דמי פגיעה. מנגד, טען הנתבע בסיכומיו כי דין התביעה להידחות כר בשלב העובדתי בהיעדר הוכחת התרחשותו של אירוע תאונתי מיום 19.10.12 תוך כדי ועקב עבודת התובע. הנתבע ביקש להעדיף את גרסתו הספונטאנית והאמיתית של התובע, כפי שנמסרה בהזדמנות הראשונה בפני הרופאים שטיפלו בו ביום הפגיעה וכן בפני מעסיקו ופקידת התביעות ולדחות על בסיסה את התביעה, על פני גרסתו המשופצת והמופרכת שעלתה לראשונה בתצהירו והעומדת אף בסתירה לנטען בכתב התביעה. עוד נטען, כי התובע לא ציין בפני הרופאים שטיפלו בו ביום הפגיעה כל סיבה הקשורה לסיכוני הדרך שהביאה לנפילתו ואף לא אזכר במרכז טר"מ כי נחבט בקיר בטרם נפל, דבר המצופה ממי שנפגע בצורה בה טוען התובע כי נפל. אף למעסיקו, שלטענת התובע נכח במשרד ביום הפגיעה וראה אותו בסמוך לאחר האירוע הנטען, התובע לא דיווח על כך שנתקל מאבן בדרך למשרד ואף לא מסר שנחבט בהמשך בקיר - ומשכך דין גרסה זו להידחות. כך גם התובע נמנע מלזמן לעדות את הנהג, שלטענתו בתצהיר היה עד לנפילתו ליד הקיר בו נחבט ראשו - והימנעות זו פועלת לחובתו. הנתבע הוסיף והפנה לעדות התובע בפני פקידת התביעות ובפני בית דין זה, כי ייתכן שנפל מחמת סחרחורת ומכאן כי מדובר בנפילה שמקורה בגורם פנימי הטמון בתובע עצמו. דיון והכרעה סעיף 79 לחוק מגדיר "תאונת עבודה" כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...". סעיף 80 לחוק מרחיב את הגדרת "תאונת העבודה" וקובע כדלקמן (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד.): "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - (1) ארעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו... או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו והליכתו זו;" בכל הנוגע לתאונה שבדרך לעבודה, נקבע בפסיקה כי אין להחיל עליה את חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק, ועל המבוטח במקרה כזה להוכיח שהתאונה שאירעה לו תוך כדי הליכתו או נסיעתו למקום עבודתו היתה קשורה קשר סיבתי עם "סיכוני הדרך" (דב"ע (ארצי) ל/0-10 יוסף דוידיאן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 3; דב"ע (ארצי) לט/0-107 המוסד לביטוח לאומי - סוזן סמסון, פד"ע יא 141 (להלן - עניין סמסון)). עוד נקבע בעניין סמסון, כי "לגבי הולך רגל סיכוני הדרך הם כל אותם סיכונים הצפויים ואולי אף אורבים למי שעושה דרכו בהליכה ברשות הרבים. ברור שאין גבול ואין שיעור למספר סיכונים אלה בין שהגורם הוא גורם חיצוני, שאין להולך רגל שליטה או ידיעה עליו ובין שהגורם נעוץ בהתנהגותו של האיש עצמו, כגון: בחציית רחוב בלתי זהירה, עלייה חפוזה על מדרכה, היתקלות בשל אי תשומת לב בעצם או בגוף זר, ואולי אף דריכה בלתי נכונה על הכביש או מעידה מפאת היות האדם שקוע במחשבותיו. משמע שגם תקלות בהליכה או היתקלויות שמקורן בהכשלה עצמית או ברשלנות - יתכן שעדיין יש בהן כדי יסוד של קשר סיבתי הקושר את התאונה עם סיכון דרך. עד לגבול מסוים ניתן אפוא לראות בדרך עצמה את הגורם לתאונת הליכה. הגבול ניצב בפני אותם מקרים בהם התאונה אירעה בשל סיבה פנימית גרידא ללא כל תרומה של גורם חיצוני כגון מחלה, חולשה או סחרחורת אשר הביאו לאיבוד שיווי משקל או התעלפות, מבלי שלדרך תהיה תרומה כלשהי לנפילה" (עניין סמסון, סע' 2-3). מן הכלל אל הפרט לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ובחנו את מכלול נסיבות העניין, בשים לב להוראות החוק ולהלכה הפסוקה, הגענו למסקנה כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בדבר הוכחת טענתו כי פגיעתו בדרכו למשרדי המעסיק ביום 19.10.12 היא בגדר "פגיעה בעבודה" כמשמעה בחוק, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן. בכל ההזדמנויות שניתנו לתובע לתיאור פגיעתו, החל בפני הרופאים שטיפלו בו ביום האירוע ועד בפני מעסיקו, פקידת התביעות של הנתבע (נ/3) ואף בכתב תביעתו, לא הצביע התובע על כל גורם חיצוני או מכשול בדרך, אשר עלול היה לגרום לנפילתו וחבלתו ביום 19.10.12 ואף מסר פעם אחר פעם כי "לא יודע מה קרה", "לא יודע איך נפלתי" והעלה השערה בהצהרתו בפני פקידת התביעות ובעדותו כי ייתכן והסתובב לו הראש ומשכך נפל. בנסיבות העניין, אנו מעדיפים את הצהרותיו הראשוניות והאותנטיות של התובע, העולות בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים מיום הפגיעה, על פני גרסתו המשופצת אשר עלתה לראשונה בתצהירו ולפיה רגלו נתקלה באבן בכביש, והתרשמותנו הינה כי גרסה זו עלתה לצרכי ההליך, ותו לאו. ונוסיף, כי גרסת התובע לא היתה אחידה ועקבית, ועלו בה סתירות בתיאור המכשול הנטען בדרכו של התובע ביום הפגיעה, כאשר בכתב התביעה (סע' 2) צוין כי התובע "החליק" ואילו בתצהיר (סע' 5) נטען לראשונה למכשול בדמות "אבן שבלטה בתוואי הכביש" ובחקירתו הנגדית התובע אף טען ל"משהו שיצא מהרצפה" (עמ' 3, ש' 23-24). נוסף לאמור, אין בידינו לקבל את דרישת התובע המשתמעת מסיכומיו, "להסיק מסקנות" בדבר קיומה של אבן בדרך מעצם צורת נפילת התובע על הפנים - שכן התובע נדרש כאמור להרים את הנטל בדבר עצם התרחשות התאונה - נטל בו כלל לא עמד. בנסיבות אלה, בהן התובע עצמו לא מצביע על גורם או סיבה חיצוניים בדרך שעלולים היו לגרום או לתרום לנפילתו, עולה אפוא כי המדובר ב"נפילה אדיופטית", עקב סיבה הטמונה בתובע עצמו ושלא עקב סיבה חיצונית; וכפי שנקבע בעניין סמסון: "המשיבה נפלה, תוך כדי הליכה, בשל סיבה הטמונה בה עצמה ובלא שהיה כל מכשול בדרכה. התאונה לא באה כתוצאה של סיכון מ"סיכוני הדרך", משמע, שלא באה עקב ההליכה. פגיעה בשל גורם פנימי (סחרחורת), המאופיין בכך שהוא מביא לאיבוד שיווי משקל ונפילה, בלא ש"הדרך" תרמה תרומה כלשהי לנפילה - אינה תאונת עבודה במובן סעיף 36(1) לחוק." סוף דבר על יסוד כל המפורט לעיל, התביעה נדחית. כמקובל, אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. הכרה בתאונת עבודהנפילה