ועדה לעררים הדנה בדרגת נכות זמנית או יציבה החל מתקופה מסוימת ואילך, אינה מוסמכת לשנות את דרגת הנכות הזמנית או היציבה שקבעה ועדה קודמת סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה לפנינו ערעור, לאחר מתן רשות ערעור, על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (על"ח 36549-02-13; השופט צבי פרנקל), במסגרתו נדחה ערעורו של המערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לפי פקודת מס הכנסה (להלן גם - הוועדה או הוועדה לעררים) מיום 29.11.2012. להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי: המערער, יליד שנת 1950, עבד כאיש בטחון בחברת "רותם דשנים" החל משנת 1974. בשנת 1991 עבר המערער ניתוח להסרת גידול שבנומה, אשר התגלה באזור הפנים והצוואר ואשר גרם לעיוותים וצלקות בפניו. במהלך השנים, סבל המערער ממחלות נוספות אשר הרעו את מצבו הבריאותי. במהלך שנת 2008 הגיש המערער בקשה לוועדה רפואית - דין וחשבון לפי פקודת מס הכנסה (להלן - הוועדה מדרג ראשון), למתן פטור ממס, בהתאם לסעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה (להלן - הפקודה). במאמר מוסגר יצוין כי סעיף 9(5) לפקודה קובע פטור ממס לעיוור או לנכה שנקבעה לו נכות בשיעור של 100% או נכות בשיעור של 90% לפחות מחמת שלקה באיברים שונים. בקשתו של המערער לפטור ממס נדחתה ולפיכך, הוא הגיש ערר לוועדה. הוועדה, בהחלטתה מיום 12.7.2009, קבעה למערער דרגת נכות בשיעור של 79.18%, החל מיום 1.6.2008. במהלך חודש יוני 2009 עבר המערער אירוע מוחי שבעקבותיו אושפז בבית החולים סורוקה בבאר שבע. ביום 15.12.2009, הגיש המערער תביעה נוספת לוועדה מדרג ראשון, אשר קבעה לו נכות בשיעור 80.22% בלבד החל מיום 17.8.2010 ולפיכך, נדחתה בקשתו של המערער למתן פטור ממס. בעקבות זאת, הגיש המערער ערר לוועדה. וועדה זו (להלן גם - הוועדה הקודמת) קבעה למערער, בהחלטתה מיום 31.5.2011, נכות בשיעור של 88.82%, החל מיום 17.8.2010. המערער לא ערער על החלטה זו לבית הדין האזורי. ביום 29.12.2011 הגיש המערער בקשה חדשה לוועדה מדרג ראשון, אשר קבעה לו נכות בשיעור של 91.61% החל מיום 1.6.2011. המערער הגיש ערר לוועדה באשר למועד תחולת הנכות. הוועדה, בהחלטתה מיום 29.11.2012 (להלן גם - הוועדה המאוחרת או הוועדה החדשה), קיבלה את עמדתו של המערער, ביטלה את החלטת הוועדה מדרג ראשון, וקבעה למערער נכות בשיעור של 92%, החל מיום 18.8.2010. המערער ערער על קביעה זו בבית הדין האזורי ובמסגרת זו טען כי יש לקבוע את דרגת הנכות ממועד מוקדם יותר מאחר שמצבו לא השתנה לכל הפחות משנת 2009, במהלכה לקה באירוע המוחי. בית הדין האזורי, בפסק דינו מיום 3.4.2013, דחה את ערעור המערער וקבע כי הוועדה מיום 31.5.2011 קבעה למערער דרגת נכות החל מיום 17.8.2010, אך על החלטה זו לא הוגש ערעור ולפיכך, החלטה זו הינה החלטה חלוטה. עוד קבע בית הדין האזורי כי כפי שלוועדה רפואית חדשה אין סמכות לבטל החלטה של וועדה רפואית קודמת בנוגע לשיעור הנכות של מבוטח, כך גם אין לה סמכות לבטל החלטה של וועדה רפואית קודמת בכל הנוגע למועד תחולת הנכות. בית הדין האזורי הוסיף כי משהוועדה נשוא הערעור מצאה שדרגת נכותו הצמיתה של המערער היא בשיעור של 92%, היא החליטה לקבוע את מועד תחולת הנכות במועד שהוא יום לאחר מועד תחולת הנכות שנקבע בוועדה הקודמת, דהיינו החל מיום 18.8.2010. בית הדין האזורי ציין כי בכך קבעה הוועדה את מועד תחולת הנכות המיטיב ביותר עם המערער בנסיבות העניין. הערעור שלפנינו המערער הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי. בהחלטת בית דין זה מיום 29.8.2013 ניתנה רשות ערעור בשאלת מועד תחולת נכותו של המערער ובשאלה האם החלטת הוועדה מיום 31.5.2011, בשל היותה החלטה חלוטה, למעשה מונעת מהוועדה החדשה לשנות את מועד תחולת נכותו של המערער. במסגרת החלטה זו, נקבע כי הערעור יידון בפנינו על דרך של סיכומים בכתב, על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. טענות הצדדים בערעור המערער טוען כי בית הדין האזורי שגה כאשר אימץ את קביעתה של הוועדה אשר החמירה עם המערער, זאת על אף העובדה שמצבו הרפואי לא השתנה. המערער מדגיש כי הוועדה, בהחלטתה, התבססה על חוות דעתו של ד"ר שורר זמיר, מומחה בתחום הנוירולוגיה, במסגרתה ניתנה התייחסות הן לניתוח שעבר המערער בשנת 1991 והן לאירוע המוחי שעבר בחודש יוני 2009, ובה לא צוינו מחלות חדשות, החמרה במצבו של המערער או שינויים אחרים במצבו הרפואי. עוד הוא טוען כי בית הדין האזורי שגה כאשר דחה את תביעת המערער לקבוע את מועד תחולת נכותו החל מהיום בו עבר את הניתוח להסרת הגידול בשנת 1991, ולחלופין, החל ממועד האירוע המוחי שאירע לו בחודש יוני 2009. עוד הוא טוען כי החלטת הוועדה מיום 31.5.2011 הייתה רפואית גרידא ולפיכך, הרי שהדרך להגשת ערעור על החלטה זו הייתה חסומה בפניו. בעניין זה, מציין המערער כי החלטת הוועדה מיום 31.5.2011 הייתה החלטה רפואית, וכי אין מדובר בהחלטה העוסקת בשאלה משפטית; לפיכך הרי שבמקרה זה נדרשת הפרדה אשר תמנע את הפיכת ההחלטה לחלוטה. המשיבה, מנגד, תומכת בפסק הדין של בית הדין האזורי וטוענת כי תוצאת פסק הדין הינה נכונה, סבירה ומידתית ומתיישבת עם הוראות הדין והפסיקה לעניין סמכות הוועדה לעררים, וכן עם ההלכה הפסוקה בדבר עקרון סופיות הדיון. לדבריה, תקנה 13 לתקנות מס הכנסה (קביעת אחוז נכות), התש"ם-1979 (להלן - התקנות) קובעת כי אחוז הנכות שנקבע על ידי הוועדה מדרג ראשון הינו ממועד הגשת הבקשה, אך הוועדה רשאית לקבוע את אחוז הנכות ממועד מוקדם מזה. כמו כן, היא מציינת כי תקנה 20 לתקנות קובעת כי לוועדה לעררים הסמכות לאשר, לשנות או לבטל את החלטות הוועדה מדרג ראשון. עם זאת, אין בתקנות כל הוראה המסמיכה את הוועדה לעררים לשנות החלטה סופית וחלוטה של וועדה לעררים קודמת, וכל שיש בידה הוא לקבוע מועד תחולת נכות החל מהמועד אשר נקבע על ידי הוועדה האחרונה שישבה בתיק. המשיבה מדגישה כי הוועדות הרפואיות לעררים הדנות בעניינם של נכי עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי, זהות בהרכבן לוועדות הרפואיות לעררים הדנות בעניינם של נישומים המבקשים פטור ממס הכנסה לפי סעיף 9(5) לפקודה. המשיבה מסבירה כי הפסיקה בדבר אפשרותם של נישומים לערער על החלטת הוועדה לעררים בפני בית הדין האזורי הייתה שרירה וקיימת עת שהתקבלה החלטת הוועדה לעררים מיום 31.5.2011. על כן, ככל שהמערער היה מעוניין להשיג על ההחלטה האמורה, הרי שהייתה פתוחה בפניו הדרך לעשות כן. זאת, כפי שערער על החלטת הוועדה לעררים מיום 29.11.2012. נוסף על כך, טוענת המשיבה כי הוועדה לעררים, בהחלטתה מיום 29.11.2012, קבעה כי מועד תחולת הנכות בעניינו של המערער יהיה החל מהיום שלאחר מועד תחולת הנכות שנקבע במסגרת החלטת הוועדה מיום 31.5.2011 (18.8.2010), ולא מהיום שלאחר המועד בו ניתנה החלטה זו (1.6.2011). כלומר, היא טוענת, הוועדה לעררים מיום 29.11.2012 חרגה למעשה מסמכותה ושינתה מקביעתה של הוועדה לעררים מיום 31.5.2011 לעניין תחולת הנכות בתקופה שבין יום 18.8.2010 ליום 31.5.2011. משכך, טוענת המשיבה, הרי שכשם שהוועדה לעררים מיום 29.11.2012 הייתה מנועה מלהתייחס לתקופה שקדמה למתן החלטת הוועדה מיום 31.5.2011, הרי שוודאי שהייתה מנועה מלקבוע מועד תחולת נכות הקודם לזה שנקבע בהחלטת הוועדה מיום 31.5.2011. עוד היא טוענת כי בקשתו של המערער מיום 29.12.2011 לדיון מחדש בעניינו הוגשה למעשה מכוח הוראת סעיף 25 לתקנות שעניינו "החמרת מצב". לדבריה, תקנה 25 קובעת פרק זמן של שישה חודשים במהלכו מנוע הנישום מלבקש קביעת שיעור נכות מחדש. כמו כן, במסגרת תקנה 25 נקבע כי על אדם המבקש קביעת שיעור נכות מחדש להביא אישור רפואי המעיד כי מצבו הרפואי הוחמר מאז הפעם האחרונה בה הופיע בפני וועדה רפואית. המשיבה מבהירה כי מתקנה זו ניתן ללמוד כי המועד ממנו מוסמכת הוועדה הרפואית לדון מחדש בעניינו של נישום הוא אך ורק מיום אחרי המועד בו התקבלה ההחלטה האחרונה בעניינו, שכן רק ממועד זה ואילך ייתכן שחלה החמרה במצבו הרפואי. המשיבה מוסיפה וטוענת כי ככל שיתקבל ערעורו של המערער, הרי שהתוצאה בעניינו תהא כי וועדה לעררים מאוחרת בזמן הופכת להיות ערכאת ערעור על וועדה לעררים קודמת בזמן, זאת בהיעדר סמכות מכוח התקנות ועל אף העובדה כי מדובר בערכאות מקבילות ולא בערכאת ערעור. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לפרוטוקול הוועדה, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעור המערער להידחות. ואלה הנימוקים שהובילו אותנו להכרעתנו זו. בתקנות לא נקבעה זכות ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לפי פקודת מס הכנסה, ותקנה 18(ג) לתקנות אף קובעת כי "החלטת הוועדה לעררים תהא סופית". לעומת זאת, על החלטות וועדות רפואיות לעררים בעניין נפגעי עבודה קיימת זכות ערעור לבית הדין האזורי לעבודה. כך, סעיף 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כי "לבית הדין האזורי תהא סמכות ייחודית לדון בכל עניין שמוענקת לבית הדין האזורי סמכות בו על פי התיקונים לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, ולחוקים אחרים, כמפורט בתוספת הראשונה, או בכל חוק אחר". כמו כן, סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), קובע לגבי ערעור על החלטות וועדות רפואיות לעררים בעניין נפגעי עבודה כי "החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני בית דין אזורי לעבודה; פסק דינו של בית הדין ניתן לערעור לפני בית הדין הארצי לעבודה אם נתקבלה רשות לכך מאת נשיא בית הדין הארצי לעבודה או סגנו, או מאת שופט של בית הדין הארצי שמינה לכך הנשיא". סעיפי חוק אלו משקפים למעשה מצב לא מאוזן לפיו לנפגעי עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי, שאחוז נכותם נקבע על ידי ועדה רפואית לעררים הדנה בעניין במסגרת חוק הביטוח הלאומי, הוענקה בחוק זכות ערעור לבית הדין האזורי לעבודה על החלטות הוועדה הרפואית, ואילו לנכים כהגדרתם בפקודת מס הכנסה, שאחוז נכותם נקבע על ידי אותה ועדה, לא ניתנת זכות זו. יחד עם זאת, בית המשפט העליון קבע בעניינו של עותר כנגד החלטתה של הוועדה הרפואית לעררים של הביטוח הלאומי לפי פקודת מס הכנסה כי: "בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, לעותר עומדת זכות ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לפני בית דין אזורי לעבודה, אשר על פסק דינו יוכל העותר לערער ברשות לבית הדין הארצי לעבודה. בנסיבות אלה, אין מקום להתערבותו של בית משפט זה כאשר מצוי בידי העותר סעד חלופי על דרך של הגשת ערעור לבית הדין עבודה". [בג"צ 7078/08 בנימין הסה נ' מדינת ישראל משרד האוצר אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין (24.8.2008)] בכך, למעשה הושוותה זכות הערעור של נכים בהתאם להגדרה שבפקודת מס הכנסה לזכות הערעור של נפגעי עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי, והוענקה להם זכות לערער על החלטות הוועדה הרפואית לעררים לפי פקודת מס הכנסה בבתי הדין האזוריים לעבודה [ראו גם ע"ע 55191-11-12 אליעזר זר חן נ' פקיד שומה כפר סבא (28.5.2013)]. יצוין כי בוועדה הרפואית לעררים, לרבות בוועדה לעררים לפי פקודת מס הכנסה, מכהנים מומחים רפואיים, אשר מכריעים בעניינים המובאים בפניהם על פי שיקול דעתם הרפואי-מקצועי, והתערבות בית הדין בהחלטתם מוגבלת לטעות משפטית בלבד. כמו כן, בהתאם להלכה הפסוקה, ועדה מדרג ראשון או ועדה לעררים הדנה בדרגת נכות זמנית או יציבה החל מתקופה מסוימת ואילך, אינה מוסמכת לשנות את דרגת הנכות הזמנית או היציבה שקבעה ועדה קודמת, מדרג ראשון או ועדה לעררים, שהתייחסה לתקופה מוקדמת מזו שאמורה הייתה להידון בפני הוועדה המאוחרת [עב"ל 407/05 שמואל דנה - המוסד לביטוח לאומי (27.2.2006)]. בהתאם לכך, הרי שוועדה אשר דנה במועד תחולת הנכות של מבוטח או של נישום, אינה מוסמכת לשנות את מועד תחולת הנכות שנקבע על ידי ועדה קודמת, כאשר החלטה של ועדה זו הינה סופית וחלוטה. בענייננו, הוועדה, בהחלטתה מיום 31.5.2011, קבעה למערער דרגת נכות בשיעור של 88.82%, החל מיום 17.8.2010. המערער לא הגיש ערעור על החלטה זו לבית הדין האזורי, ולפיכך היא הפכה להחלטה חלוטה אשר למעשה מונעת מהוועדה החדשה לשנות את מועד תחולת נכותו של המערער. בהקשר זה, אף מקובלת עלינו טענת המשיבה כי משמעות קבלת ערעורו של המערער היא הפיכתה של וועדה לעררים מאוחרת בזמן לערכאת ערעור על וועדה לעררים קודמת בזמן, זאת על אף העובדה כי מדובר בערכאות מקבילות. לסיום נציין, כי משלא הוגש ערעור מטעם המשיבה בעניינו של המערער, הרי שלא מצאנו מקום לדון בטענת המשיבה, לפיה הוועדה לעררים מיום 29.11.2012 חרגה מסמכותה ושינתה מקביעתה של הוועדה לעררים מיום 31.5.2011 לעניין תחולת נכותו של המערער בתקופה שמיום 18.8.2010 ועד ליום 31.5.2011. אשר על כן, ולאור קביעתנו כי החלטת הוועדה מיום 31.5.2011 הינה החלטה חלוטה אשר מונעת מהוועדה החדשה לשנות את מועד תחולת נכותו של המערער, הרי שלא מצאנו כי נפל פגם בעניין מועד תחולת הנכות, ודין הערעור להידחות. סוף דבר - הערעור נדחה כמפורט בסעיפים 15-22 לעיל, ללא צו להוצאות. נכותועדה לערריםערר