הועדה קבעה כי למערער 20% נכות (בנכות כללית) לפי פריט ליקוי 72(1)(ה)6) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן - תקנות נכות מעבודה), בשל ליקוי שמיעה ממנו הוא סובל. 2. טענות המערער: א. קביעת דרגת הנכות ניתנה בניגוד למצב הרפואי של המערער, למסמכים רפואיים ובניגוד לחוות-דעת של מומחה מטעמו. ב. החלטת הוועדה אינה מנומקת. ג. יש בליקוי הרפואי כדי למנוע מהמערער לעבוד ולכן המערער זכאי לקצבת נכות כללית מלאה ולצמיתות. ד. בית הדין התבקש למנות מומחה רפואי לצורך קביעת אחוזי הנכות ולעניין כושר העבודה. 3. טענות המשיב: א. הערעור שכן אינו מגלה עילה. ב. הוועדה נתנה החלטה מנומקת על יסוד החומר שבפניה. ג. חוות-הדעת ניתנה לאחר מועד כינוסה של הוועדה, ולכן אין בהיעדר התייחסות אליה משום פגם משפטי. 4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בנימוקי הערעור ונספחיו, כמו גם בפרוטוקול הוועדה מצאתי כי יש לדחות את הערעור, וזאת מהנימוקים הבאים: א. על-פי הוראות סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] - התשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), הרי שהערעור לפני בית הדין הינו "בשאלה משפטית בלבד". לפיכך מוטל על בית הדין לבחון אם טעתה הועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה מחייבת. ב. עיון בפרוטוקול מעלה כי בפני הוועדה עמדה תלונה רפואית בדבר ירידה בשמיעה. בסעיף ד' לפרוטוקול הדיון צוין "אין תלונות רפואיות נוספות". הוועדה, שהתכנסה בהרכב שכלל מומחה בתחום רפואת אף-אוזן-גרון (ד"ר סמט) ציינה כי העומדו בפניה המסמכים הבאים: סיכום מידע רפפואי -קופ"ח, סיכום יעוץ אא"ג - קופ"ח, בדיקת שמיעה קופ"ח מיום 4.3.12 ותעודה רפואית. ממצאי הבדיקה כללו את הממצאים הבאים: "בבדיקתי היום: נקב תת-שלם ב- 2 האוזניים, ללא הפרשות. בדיקת שמיעה מ- 4.3.12: ליקוי שמיעה ב- 2 האוזניים עם סף שמיעת דיבור מימין - 40 ד"ב, משמאל - 45 ד"ב." לאור בדיקתה את התובע ועיון במסמכים הרפואיים דוחה הוועדה את הערר. לפיכך סיכמה וועדה החלטתה כי המערער זכאי ל- 20% נכות לפי פריט ליקוי 71(1)(ה)(6) לתוספת לתקנות נכות מעבודה. ג. אין לקבל את הטענה כי החלטת הוועדה אינה מנומקת. בפני הוועדה עמדה כאמור תלונה רפואית בתחום אחד. עולה מהפרוטוקול כי הוועדה עיינה במסמכים הרלוונטים לתלונה זו, ערכה בדיקה, עיינה בממצאי בדיקות שמיעה, והגיעה לכלל מסקנות רפואיות אשר אין כל סתירה ביניהן לבין הממצאים שמצאה. במצב דברים זה אין לומר כי נפל פגם בהנמקת הוועדה או במסקנותיה, באופן המצדיק התערבותו של בית הדין. ד. כן יש לדחות את הטענה כי היה על הוועדה לדון ולקבוע כי מצבו הרפואי של המערער מונע ממנו עבודה מפרנסת ולפיכך הוא זכאי לקצבת נכות כללית. על-פי הוראות סעיף 208 לחוק הביטוח הלאומי, תנאי לקביעת אי-כושר להשתכר היא קביעת נכות בשיעורים שנקבעו באותו סעיף. מלבד ההפרדה בין "נכות רפואית" לנכות המקנה קצבת נכות, קיימת הפרדה בין הרשויות שמסמכותן לקבוע את "הנכות הרפואית" (רופא מוסמך או ועדה רפואית לעררים) לבין הרשויות שסמכותן לקבוע אם הנכות הרפואית שנקבעה מזכה בגימלה. לפיכך אין לומר כי נפל פגם בהחלטת הוועדה שלא מצאה לדון בשאלת אי כושרו של המערער בשל נכותו. ה. הטענה כי החלטת הוועדה אינה מתיישבת עם המצב הרפואי- דינה דחיה. כאמור, בית הדין דן בהליך זה בשאלות משפטיות בלבד. הטענה כי המצב הרפואי לאמיתו של דבר חמור מזה שקבעה הועדה - הינה בגדר טענה שברפואה. חוות-הדעת עליה מסתמך המערער בטענתו זו ניתנה בחודש 1/13, ולאחר מועד מתן ההחלטה נשוא הערעור כאן. משכך, לא ניתן אף לומר כי שגתה הוועדה כשלא התחשבה ולא נימקה החלטתה ביחס לאותו חוות-דעת מאוחרת. ו. משבית הדין דן בהליך זה בשאלות משפטיות בלבד, ומשהסמכות לפי הדין לקבוע את דרגת הנכות ניתנה לוועדה הרפואית - אין גם מקום להורות על מינוי מומחים (וראה: סעיף 17 לפסק-הדין בדב"ע (ארצי) נו / 34 - 01 עופרה מרון - המוסד לביטוח לאומי), ודין טענת המערער זה להידחות. 5. לאור האמור לעיל - על כן הערעור נדחה בזאת. 6. אין צו להוצאות. 7. לצדדים מוקנית הזכות לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה. נכות כלליתנכותביטוח לאומי