תשלום שכר בגין תקופת הכשרה. הצדדים חלוקים בשאלה האם מדובר בהכשרה או בהליכי מיון. הנתבעת טוענת להתיישנות התביעות ומבקשת סילוקן על הסף. לטענת הנתבעת, הוגשו התביעות לאחר תום תקופת ההתיישנות, באשר התובעות השתתפו בקורסים שונים בתקופה שמחודש מאי 2005 ועד לחודש ינואר 2006, וחלפו למעלה משבע שנים ממועד זה ועד למועד הגשת התביעות. טענות הצדדים התובעות, במסגרת תגובתן לבקשה, לא חלקו על הטענה העובדתית כי חלפו למעלה משבע שנים ממועד השתתפות התובעות בקורסים נשוא התביעה ועד למועד הגשת התביעה. טענתן העיקרית של התובעות הינה, כי טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה בתיק, היא מועד הגשת בקשה לאיחוד התביעות. כמו כן, טענו התובעות את הטענות העיקריות הבאות: אין להסתמך על הפרוצדורה על חשבון המהות, ובאיזון בין האינטרסים גובר האינטרס המחייב בירור התביעות. בין הצדדים התנהלו מגעים ממושכים לפשרה, אשר לא צלחו, ולפיכך מושתקת הנתבעת מלהעלות טענה זו כעת. התובעות הוסיפו כי התנהלו תביעות של עובדים אחרים נגד הנתבעת בעניין דומה, והן המתינו לסיום ההליכים בתביעות אלה. משהסתיימו ההליכים, לדבריהן, בכך שהתביעות התקבלו, מן הראוי היה שהנתבעת תשלם אף לתובעות, מכוח עקרון השוויון. חלוף הזמן לא גרם לנתבעת קשיים ראייתיים ולפיכך לא מתקיים הרציונל שביסוד דיני ההתיישנות. עמדת הנתבעת כלפי עובדיה היתה כי הקורס היווה חלק מתהליך מיון שאינו מזכה בשכר. רק לפני כשלוש שנים שילמה הנתבעת לעובדים אחרים שכר, באופן מפלה, ולפיכך זהו המועד בו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. הנתבעת הודתה בחובתה לשלם, כלפי עשרות עובדים אחרים, לפני כשלוש שנים וגם מטעם זה, יש לראות את המועד בו הודתה כמועד הקובע לעניין ההתיישנות. זכות הגישה של בעל דין לערכאות הוכרה כזכות בעלת אופי חוקתי, ולפיכך יש לאפשר לתובעות לממש את זכותן להגן על שכרן מפני מעביד המנסה לחסום דרכן בדרך לא ראויה. טענת הנתבעת נגועה בחוסר תום לב קיצוני. לאור זהות המעביד, שהינו מעביד ציבורי, יש לבחון את הטענה גם מכוח עקרונות המשפט המנהלי, וחלה חובת תום לב מוגברת. בפסה"ד בעניין עופרה אילן בע"ע 533/09, דחה בית הדין הארצי טענת התיישנות מטעמים של חוסר תום לב, בהליכים בעלי השלכות רוחב. לעמדת הנתבעת, כאמור, יש לדחות את התביעה על הסף, ואלה נימוקיה העיקריים, בהתייחס לטענות התובעות: הנתבעת הגישה את הבקשה לסילוק על הסף בהזדמנות הראשונה. הבקשה היחידה שהוגשה בתיק, יום קודם לבקשה לסילוק על הסף, הינה בקשה מוסכמת לאיחוד תביעות התובעות. בהתאם לפסיקה, הליכים פרוצדורליים אינם נחשבים "הזדמנות ראשונה" לעניין התיישנות. הבקשה שהוגשה הינה בקשה טכנית קצרה, אשר נועדה לייעל את ההליכים, לא כללה כל טענה לגופו של עניין ואין לראות בה "הזדמנות ראשונה" להעלות טענת התיישנות. טענת ההתיישנות הינה טענה כבדת משקל, ונועדה להגן על נתבעים מפני אי ודאות כלכלית והכבדה כספית וראייתית. אין המדובר בהליך פרוצדורלי גרידא. בפרט נכונים הדברים שעה שמדובר במעסיק ציבורי, הנדרש להתגונן בפני תביעות רבות של עובדים לתקופות זמן שונות. בחינת מאזן האינטרסים אינה נוגעת להכרעה בטענת התיישנות ומכל מקום המאזן נוטה לטובת הנתבעת. האינטרס הציבורי מחייב לשמור על עקרונות הוודאות המשפטית והכלכלית, לאחר חלוף פרק זמן ממושך של שבע שנים המעניק לתובע שהות ארוכה להגיש תביעתו. תקופת ההתיישנות בעניינן של התובעות חלפה. התובעות פנו לנתבעת לראשונה כארבעה חודשים לפני תום תקופת ההתיישנות, והאחרונה הביעה עמדתה בפני בא כוחן, ביחס למועד הפנייה, כי היא נגועה בשיהוי ובחוסר תום לב. תקופת ההתיישנות החלה להימנות לכל המאוחר ממועד תום הקורס, הוא מועד היווצרות העילה. לא נעלמו מן התובעות עובדות המהוות את עילת התובענה והנתבעת לא הודתה בכל זכות כלפי התובעות. לא ניתן להסתמך על משא ומתן לפשרה כהודאה בזכות והנתבעת הבהירה לתובעות לכל אורך הדרך כי היא דוחה את כל טענותיהן. מוסיפה הנתבעת ומבהירה, כי משא ומתן לפשרה אינו עוצר את מירוץ ההתיישנות. הנתבעת פעלה בתום לב כלפי התובעות ואילו הן פעלו בחוסר תום לב כלפיה. יש לראות בחומרה את העובדה שהתובעות חשפו את פרטי הליכי המשא ומתן בפני בית הדין ללא שהתבקשה וניתנה הסכמת הנתבעת. ככל שהנתבעת שילמה בעבר סכומים לעובדים אחרים, היה זה במסגרת הסכמי פשרה שאינם מהווים הודאה בזכות כלשהי ואינם מקנים זכויות לצד שלישי. דיון והכרעה לאחר שקילת טענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל ודין התביעות להידחות על הסף. בפתח הדברים, יש להתייחס לטענות התובעות בדבר מועד הגשת הבקשה לסילוק על הסף, שאינו עונה על הדרישה להגשת הבקשה ב"הזדמנות הראשונה", לטענתן. הבקשה לסילוק על הסף הוגשה עוד טרם הוגש כתב הגנה בתיקים, וקדמה לה בקשה מוסכמת לאיחוד הדיון בתביעות התובעות. בסעיף 3 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958, נקבע כי: "3. אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". מטרת הוראת חוק זו הינה: "למנוע הליכי סרק, בהם יחלו דיונים בתביעות שלמעשה התיישנו, יבוזבז זמן שיפוטי יקר, ולבסוף יעלה הנתבע את טענת ההתיישנות, המייתרת את התביעה כולה" (ע"א 630/90 רוז'נסקי שרה נ' ארגון מובילי לוד (העולה), פ"ד מה(365 (5)). בהתאם להלכה הפסוקה, יש לבחון את מהותו של ההליך שהתנהל קודם להעלאת טענת ההתיישנות. האם מדובר בהליך טכני גרידא, שאז טרם חלפה ההזדמנות להעלאת טענת ההתיישנות, או שמא מדובר בהליך מהותי, במסגרתו היה מקום לטעון להתיישנות. כך, לשם הדוגמא, נקבע בע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי פ"ד נ(5) 423, כי הליכי בקשה לפטור מאגרה אינם מהווים "הזדמנות ראשונה" לעניין התיישנות תביעה. אף בענייננו, הבקשה שהוגשה הינה בקשה מוסכמת, טכנית לחלוטין במהותה, שמטרתה ייעול ההליכים. הבקשה לא כללה כל התייחסות לטענות המהותיות בתביעה ולא התנהל דיון בעניינה. לפיכך, העובדה כי טענת ההתיישנות לא הועלתה במסגרת הבקשה לאיחוד התיקים אינם חוסמת את דרכה של הנתבעת מהעלאת הטענה כעת, משטרם הוגש כתב הגנה, או כל כתב בי דין או בקשה מהותית בתיק. לא ניתן אף לקבל את טענות התובעות, לפיהן יש לראות את המועד הקובע לעניין ההתיישנות כמועד בו קיבלו עובדים אחרים שכר בגין תקופות הכשרה או כמועד בו הודתה, לטענתן, הנתבעת בקיום זכות. טענות אלה של התובעות, שבסיסן עובדתי, נטענו בעלמא, ללא ראיות או פירוט נדרש. לא הובאו בפני פרטים בדבר זכויות שהוכרו לעובדים אחרים ואין חולק כי הנתבעת לא הודתה כלפי התובעות ישירות בקיום זכות בהתאם לתביעה זו. כאמור, טוענת הנתבעת - טענה שלא נסתרה - כי לא ניתן כל פסק דין המחייב אותה בתשלום שכר בגין תקופת הכשרה לעובדים אחרים וככל ששולמו כספים לעובדים אחרים, היה זה במסגרת הסכמי פשרה שאין בהם משום הודאה בזכויות התובעות. מטענות הצדדים, וכן מהמסמכים שצירפו התובעות בדבר הליכי משא ומתן, ברי כי נוהל עם התובעות משא ומתן לצרכי פשרה. משא ומתן ממין זה אין בו כדי להוות הודאה בטענות, לעניין חוק ההתיישנות, או לשמש ראייה בהליכים משפטיים. זאת, מבלי להתייחס להיבט האתי של צירוף פרטים ביחס להליכים חסויים לפשרה, שלא בהסכמת הנתבעת. הדברים נכונים אף ביחס לטענות התובעות בדבר פגיעה בזכותן לשוויון. משלא הונח בסיס עובדתי ביחס לתשלומים ששולמו לפי הטענה לעובדים אחרים, לא בוססה טענת ההפליה ואין מקום לקבלה. עוד יובהר, כי ניהול משא ומתן לפשרה, בטרם הוגשה התביעה, אינו עוצר את תקופת ההתיישנות. בנסיבות אלה, לטעמי וודאי כי המועד הנכון לעניין היווצרות עילת התביעה הוא המועד בו השתתפו התובעות בקורסים מטעם הנתבעת. לפיכך, חלפו למעלה משבע שנים ממועד היווצרות העילה ועד למועד הגשת התביעה. במסגרת ע"ע 533/09 עופרה אילן נ' שירותי בריאות כללית (ניתן ביום 15.6.11), פרש בית הדין הארצי את תפיסתו ביחס לתכלית מוסד ההתיישנות, בהאי לישנא: "תכליתו של מוסד ההתיישנות היא "לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי ושמירה על עניינו של הציבור" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים פ"ד נז (5) 433 2003; להלן - עניין תלמוד תורה), וליצור שיווי משקל "בין פתיחת שערי בית המשפט בפני תובע לממש את זכותו המהותית, לבין הצורך החברתי לברר תביעות תוך זמן סביר ולהציב מחסום בפני תביעות שחלף זמנן" (ע"ע 393/05 זוהיר טהה - מקיאס בע"מ, מיום 10.1.05 ; להלן - עניין טהה). טענת ההתיישנות מטרתה, בין היתר, להגן על עקרון ההסתמכות של הנתבע ולאפשר וודאות כלכלית ומחסה מפני סיכון בלתי מוגבל של תביעות משפטיות. כמו כן, מהווה טענת ההתיישנות תמריץ לתובעים לפעול למיצוי זכויותיהם כדין. בבחינת טענת ההתיישנות יש לאזן, כאמור, בין זכות הגישה לערכאות, לבין העניין הציבורי הכללי, שמטרתו להגן על נתבעים מפני תביעות ישנות. יובהר, כי ככלל איזון זה מוצא ביטוי בתקופת ההתיישנות בת שבע שנים שנקבעה בחוק ההתיישנות עצמו, על חריגיה, וכי רק בנסיבות יוצאות דופן תידחה טענת התיישנות בשל טיעונים אחרים, שאינם מבוססים בחוק ההתיישנות. בנסיבות העניין, לא מצאתי ממש בטענה בדבר חוסר תום לב מצד הנתבעת, שיש בה כדי לחסום בפני הנתבעת את טענת ההתיישנות. בפסק הדין האמור בעניין עופרה אילן, התקבלה אומנם טענה בדבר חוסר תום לב הגובר על טענת התיישנות, אולם נסיבות פסק הדין שם שונות מהמקרה שלפנינו. שם, ליבת הטענות נגעה לטענה חמורה של הפליה אסורה מטעמי מין, אשר נקבע כי בוצעה באופן רוחבי וגרף. התביעות שם נגעו לפגיעה בכבוד האדם ובתקנת הציבור. לאור זאת, ובשל התקיימות מספר עילות חריגות נוספות, הוחלט כי זכותן המהותית של התובעות גוברות על טענת ההתיישנות הדיונית. לעומת זאת, בענייננו, המדובר בתביעה מן המניין, לתשלום שכר לתקופת הכשרה נטענת בת כחודש ימים. על פני הדברים, התביעה אינה נסמכת על אדנים של פגיעה בכבוד האדם או בזכויות ובעקרונות יסוד אחרים. לא הובא בפני כל טיעון, שיש בו כדי לסבר את האוזן, מדוע התמהמהו התובעות בהגשת התביעות. זאת, בפרט לאור העובדה שגם לשיטתן היו מודעות לזכויות הנתבעות לפחות שלוש שנים קודם להגשת התביעות, ואף ניהלו משא ומתן ביחס אליהן. לא עמדה בפני התובעות כל מניעה אובייקטיבית להגיש את התביעות במועד ושלא עשו כן, אין להן להלין אלא על עצמן. סיכום סיכומו של דבר, הבקשה לסילוק התביעות על הסף מתקבלת. התביעות התיישנו ולפיכך הן נדחות בזאת. התובעות יישאו בשכ"ט עו"ד הנתבעת בסך 2,000 ₪. תקופת הכשרה