נוכח קשייו הכלכליים ואי יכולתו לשלם את החוב, הציע את עצמו לעבודה במוסך טענות הצדדים 6. עיקר טענות התובע לטענת התובע, במהלך חודש נובמבר 2012 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה התובע יעבוד אצל הנתבע במוסך החל מחודש דצמבר 2012, שישה ימים בשבוע, החל מהשעה 8:00 ועד השעה 15:00, תמורת שכר חודשי גלובאלי ע"ס 4,800 ₪; עוד הוסכם כי משכרו של התובע ינוכה החוב בגין תיקון הרכב. התובע טוען כי בהתאם להסכמת הצדדים, הוא עבד אצל הנתבע במוסך כנהג קלנועית וכמכונאי רכב ואף נשלח על ידי הנתבע לביצוע עבודות חשמל בביתו של הנתבע, החל מיום 1.12.12 ועד ליום 10.2.13. לטענתו, הוא קיבל את שכר העבודה עבור חודש דצמבר 2012 ע"ס 4,800 ₪ והחזיר לנתבע את החוב ע"ס 1,400 ₪ (כך שבפועל קיבל התובע סך של 3,400 ₪ עבור חודש דצמבר 2012). באשר לשכר העבודה לתקופה שמיום 1.1.13 ועד ליום יום 10.2.13, טוען התובע כי ביום 12.2.13 הגיע הנתבע לביתו ושילם לו שכר חלקי בלבד ע"ס 2,400 ₪. בנסיבות אלה, טוען התובע כי יש לחייב את הנתבע בתשלום שכר ע"ס 4,800 ₪ (חצי משכורת חודש ינואר 2013 שלא שולמה ושכר חודש פברואר 2013 (עד ליום 10.2.13)). כמו כן, עתר התובע לחייב את הנתבע בתשלום פיצויי הלנה. 7. עיקר טענות הנתבע התובע מעולם לא עבד אצל הנתבע ואף אינו יכול לעבוד אצלו מפאת גילו ומצבו הבריאותי. הנתבע טוען כי התובע היה חייב לו כ- 1,400 ₪ עבור תיקונים שונים שביצע ברכבו במוסך. התובע דיווח לו כי הוא מצוי בהליך פשיטת רגל ואין באפשרותו לשלם לו את החוב ולכן ביקש ממנו להעסיקו עד לכיסוי חובו אצל הנתבע וכך פעלו הצדדים; התובע ביצע מספר עבודות חשמל בביתו ובמוסך ובכך שילם התובע את חובו לנתבע. הנתבע לא שילם לתובע שכר כלשהו (גם עבור חודש דצמבר 2012) וכל עבודת התובע בוצעה תמורת תשלום החוב ותו לא. הנתבע מוסיף וטוען כי התובע היה מגיע מדי פעם כשלא היתה לו עבודה למוסך וישב שם מרצונו החופשי ובזמנו החופשי. דיון והכרעה 8. אקדים אחרית לראשית, ואציין כי דין התביעה להתקבל ברובה המכריע, כפי שיפורט להלן. 9. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוצגו לפני, שוכנעתי כי התובע אכן עבד אצל הנתבע הן במוסך והן בביתו הפרטי וכי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה. בעניין זה אבהיר כי חרף טענתו החוזרת של הנתבע לפיה התובע מעולם לא עבד אצלו (ראו כתב ההגנה ש' 6-8, פרוטוקול דיון מיום 28.5.13 עמ' 1 ש' 6 וכן עמ' 7 ש' 19), הנתבע הודה כי העסיק את התובע, כדלקמן: "... ולכן ביקש ממני להעסיק אותו עד לכיסוי החוב שלי אצלו וכך עשינו, התובע ביצע כמה עבודות חשמל בביתי ובמוסך..." (ראו כתב ההגנה ש' 12-14 (הדגשה הוספה- ר.ג.)). "התחלתי להעסיק אותו כמה ימים לא ברצף, גם אצלי בבית וגם הוא ישב אצלי בעסק כדי לשמור לי על המוסך בזמנים שאני לא הייתי בעסק" (ראו פרוטוקול מיום 28.5.13, עמ' 2, ש' 8-10 (הדגשה הוספה- ר.ג.)). 10. באשר לתקופת ההעסקה והיקפה, לא מצאתי כי הנתבע עמד בנטל לסתור את טענת התובע לפיה יחסי העבודה התקיימו מיום 1.12.12 ועד ליום 10.2.13, כאשר התובע עבד שישה ימים בשבוע מהשעה 8:00 עד השעה 15:00. 11. המגמה להקל ואף להפוך את נטל הראיה מצאה ביטויה לאחרונה בתיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), שחולל מהפכה הנוגעת לנטלי ההוכחה, וזאת החל מיום כניסתו של התיקון לתוקף (1.2.09). לענין תקופת עבודתו של התובע והיקפה- אין חולק כי מדובר במועד שלאחר כניסת תיקון 24 לתוקפו, ובנסיבות אלה, מועבר הנטל לכתפי המעביד לסתור את טענות התובע בדבר תקופת קיומם של יחסי העבודה והיקף העבודה/ שעות העבודה. 12. כאמור לעיל, לא מצאתי כי הנתבע הרים את הנטל המוטל עליו. אין חולק כי הנתבע לא ערך רישום כלשהו של שעות עבודתו המדויקות של התובע. הנתבע לא הציג מצדו דו"חות נוכחות או אסמכתאות בנוגע לתקופת עבודתו של התובע ושעות הנוכחות בעבודה, אלא טען באופן כללי כי התובע עבד אצלו עד לכיסוי חובו ע"ס 1,400 ₪ בלבד, מבלי להציג תחשיב כלשהו. 13. יתירה מזו, מהראיות שהובאו לפני שוכנעתי כי התובע עבד במוסך בחודשים דצמבר 2012 וינואר- פברואר 2013. התובע מסר עדותו לעניין תקופת העבודה במוסך באופן ברור ומהימן. מנגד, התרשמתי כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך על עדות הנתבע. הנתבע העיד תוך שהוא מנסה להסתיר עובדות חשובות, ולאחר שאלו נתגלו הוא ניסה ליישב את הסתירות, ללא הצלחה כדלקמן: במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע כי התובע ביצע כמה עבודות חשמל בביתו ובמוסך וכי היה מגיע למוסך מדי פעם כשלא היתה לו עבודה ויושב, הכל מרצונו החופשי ובזמנו החופשי (ראו כתב ההגנה, ש' 14-16). בדיון אשר התקיים ביום 28.5.13 שינה הנתבע את גרסתו והעיד כי "במוסך הוא לא ביצע שום עבודה" (ראו פרוטוקול מיום 28.5.13, עמ' 7, ש' 25). ועוד, על אף שבכתב ההגנה נטען כי התובע היה מגיע "מדי פעם" למוסך, בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי התובע ישב במוסך "אולי חודש" (ראו פרוטוקול מיום 28.5.13, עמ' 8, ש' 10-11). כמו כן, במהלך הדיון אשר התקיים ביום 28.5.13, הנתבע הוסיף טענה חדשה לפיה התובע היה שומר על המוסך בעת שהוא היה נעדר מהמקום: "התחלתי להעסיק אותו כמה ימים לא ברצף, גם אצלי בבית וגם הוא ישב אצלי בעסק כדי לשמור לי על המוסך בזמנים שאני לא הייתי בעסק. זה היה בחודש ינואר 2013 שכשלא הייתי בעסק הוא היה שומר... כשהוא היה מגיע אליי לעסק הוא היה מגיע על דעת עצמו ויושב שם גם על דעת עצמו. לשאלת בית הדין אם הוא גם היה שומר שם על דעת עצמו, אני משיב שהוא לא היה שומר שם. הוא היה מגיע לשתות קפה אצלי או לשבת לחכות לקריאות שיכנסו אליו. אם הייתי צריך לצאת לסידור בחוץ, הייתי מבקש ממנו שישמור על המקום, הייתי יוצא לשעה שעתיים וחוזר... את ה- 1,400 ₪ שהוא היה חייב לי קיזזנו תמורת עבודה שהוא ביצע לי בבית וכמה פעמים שהוא שמר לי על העסק ויצאתי לסידורים. זה היה אולי 3 או 4 פעמים שהוא שמר לי על העסק בזמנים שונים. לא משהו על בסיס קבוע" (ראו פרוטוקול מיום 28.5.13, עמ' 2, ש' 8-19 (ההדגשה הוספה- ר.ג.). לאחר שהתובע הציג לפני בית הדין את המפתח של כל הקלנועיות במוסך וטען כי הנתבע לא היה נותן לו את המפתח אם לא היה עובד במקום באופן קבוע, טען הנתבע כי לכל הקלנועיות בעיר אילת יש מפתח אחד (ראו פרוטוקול עמ' 2, ש' 30). ואולם, לשאלת בית הדין מדוע נתן לנתבע את המפתח אם הוא לא עבד אצלו השיב הנתבע: "הוא היה יושב אצלי אז נתתי לו את זה כדי שיסע עם הקלנועית שלי לסידורים, כי הרכב שלו היה תקוע במוסך אחר" (ראו פרוטוקול מיום 28.5.13, עמ' 2, ש' 31-32 וכן עמ' 5, ש' 21-22). בעת מתן עדותו, שינה התובע את גרסתו והעיד כי התובע אכן ביצע עבורו עבודה עם הקלנועית, כדלקמן: "אני יכול להגיד באמת שפעם או פעמיים הוא נסע עם הקלנועית שלי ברשותי להביא לי מצברים מהספק של המצברים שנמצא במרחק של 300 מטר ממני, ושהוא נסע כמה פעמים למרכז העיר עם קלנועית שעליה שלט למכירה וחזר ברגל. ולא תמיד בצהריים היה חוזר לקחת אותה... זה קרה כמה פעמים בודדות בכל התקופה שהוא טען שהוא עבד אצלי כלומר מאזור ינואר עד פברואר" (ראו פרוטוקול מיום 28.5.13, עמ' 7 ש' 28- עמ' 8 ש' 2 (ההדגשה הוספה- ר.ג.)). הנה כי כן, הנתבע הציג מספר גרסאות בדבר אופי העבודה אשר ביצע התובע במוסך והיקפה. כאמור, בכתב ההגנה נטען כי התובע ביצע כמה עבודות חשמל בבית ובמוסך. לאחר מכן, הנתבע הוסיף כי התובע שמר במוסך מספר פעמים ובמהלך עדותו, לאחר שהתובע הציג לפני בית הדין את המפתח של הקלנועיות במוסך אשר נמסר לו על ידי הנתבע, ניסה הנתבע ליישב את הדברים באמצעות גירסה בה משולבות כל הגירסאות שהציג עד אז. בשים לב לכך כי בתחילה הכחיש הנתבע את טענות התובע בדבר עבודות שביצע עם הקלנועיות במוסך הכחשה גורפת ולאט לאט חזר בו מהכחשתו כאשר בכל פעם הוא מודה בעבודה נוספת שביצע התובע במוסך (שמירה, נסיעה לספק המצברים, נסיעה למרכז העיר עם קלנועית שעליה שלט למכירה- חזרה ברגל למוסך ובצהריים הליכה למרכז העיר ושחרור הקלנועית והחזרתה למוסך), אין בידי לקבל את גרסת הנתבע. 14. לאמור לעיל אוסיף, כי הנתבע יכול היה להביא ראיות ועדויות לתמיכה בגרסתו ואולם, הוא לא עשה כן, על אף שטען בסיכומיו כי במשך תקופה של כחודשיים עוברים אצלו במוסך יותר ממאה אנשים. בעניין זה, הנתבע טען כי התובע נמנע מלהביא עד אובייקטיבי לתמיכה בגרסתו, אך לא ניסה להסביר מדוע הוא עצמו לא הביא עדים לתמיכה בטענתו. בהקשר זה ידועה ההלכה לפיה: "... כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי- הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ראו ע"א 548/78 שרון נגד לוי, פד"י לה (1) 736,760 וכן ראו ע"א 2273/90 לימה בע"מ נ גד פרץ רוזנברג, פד"י מז (2) 605, ע"א 3199/93 קראוס נגד ידיעות אחרונות בע"מ ואח' , פד"י מט (2) 843, יעקב קדמי , על הראיות (מהדורת תשנ"ט ), חלק שלישי עמ' 1396 - 1398). 15. מנגד, התובע הביא לעדות מטעמו את מר קונסטנטינבסקי לויס, אשר העיד כי בין התאריכים 15- 20 לחודש ינואר 2013 הגיע למוסך וראה את התובע עובד במקום (ראו פרוטוקול מיום 28.5.13, עמ' 6, ש' 22-24). עדותו של מר קונסטנטינבסקי לויס היתה מהימנה והיא לא נסתרה על ידי הנתבע. בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענות הנתבע לפיהן אין מדובר בעד אובייקטיבי היות והוא שכן של התובע ודובר את שפתו (ספרדית). 16. מקובלת עליי טענת התובע לפיה הטענה שהוא ישב במוסך על מנת להעביר את זמנו היות והוא היה "משועמם" אינה סבירה והנתבע לא הראה טעם כלשהו מדוע יבחר התובע לשבת דווקא בעסק שלו על מנת "להעביר את זמנו". 17. לא נעלם מעיניי כי בכתב התביעה טען התובע כי עבד עד ליום 10.2.13 ואילו בבית הדין העיד כי עבד עד ליום 12.2.13 ואולם, לא מצאתי בשינוי הגרסה כדי לפגום במהימנות עדותו של התובע לפני, בעניין העבודה במוסך בחודש דצמבר 2012 ובחודשים ינואר ופברואר 2013. מעדות התובע לפני התרשמתי, כי טענתו לפיה עבד עד ליום 12.2.13 נטענה בטעות וכי עבד עד ליום 10.2.13 כפי שטען בכתב התביעה ובדו"ח הנוכחות שצירף. 18. משכך הם פני הדברים, אני מקבלת את גרסת התובע לפיה הוא עבד אצל הנתבע החל מיום 1.12.12 ועד ליום 10.2.13, שישה ימים בשבוע מהשעה 8:00 עד השעה 15:00. 19. באשר לשכרו של התובע- אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה השכר עליו הסכימו הצדדים, היה שכר חודשי גלובאלי ע"ס 4,800 ₪. גרסת התובע לעניין גובה השכר לא נתמכה בראיה כלשהי. זאת ועוד, בטיוטת חישוב השכר שצירף למכתב מיום 21.2.13 טען התובע לשכר חודשי גלובאלי ע"ס 5,000 ₪. כאשר התובע התבקש להסביר במסגרת חקירתו הנגדית ממה נובע הפער בין סכומי השכר הנטענים על ידו, השיב התובע כי אין לו הסבר מדוע רשם בטיוטת חישוב השכר כי השכר עמד ע"ס 5,000 ₪ (ראו פרוטוקול מיום 28.5.13, עמ' 5, ש' 4-5). בהתאם להלכה הפסוקה, עובד התובע שכר עבודה חייב להוכיח מה היה שכרו המוסכם או הראוי בכל אחד מחודשי עבודתו. בהעדר הוכחה ייראה העובד כמי שהשתכר שכר מינימום שתשלומו מתחייב מכח סעיף 2 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז- 1987 (להלן: "חוק שכר מינימום"). (ראו דב"ע נא/ 106-3, מימון דוד נ' חברת דיאמימון (ניתן ביום 15.8.91) וכן דב"ע נא/ 5-2 ורהייס נ' פייסר, פד"ע כג, 133). בנסיבות אלה, משלא הוכחה גרסת התובע לענין גובה השכר, מצאתי כי יש לחייב את הנתבע בתשלום שכרו של התובע לפי סעיף 2 לחוק שכר מינימום. 20. לאור האמור, אני קובעת כי בגין חודשים ינואר ופברואר 2013 על הנתבע לשלם לתובע שכר עבודה בסך 3,270 ₪ (2400 ₪- 23.12 ₪ X 7שעות X 35 ימים). 21. באשר לשיעור פיצויי הלנה, הרי שפסיקת פיצויי ההלנה ושיעורם נתונה לשיקול דעת בית הדין. בעת פסיקת פיצויי הלנה, יש למצוא את האיזון הנכון בין גורם ההרתעה מחד, לבין הטלת מעמסה בלתי יחסית על המעסיק מאידך (ראו ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות נ' ג'וליה מימון, עבודה ארצי כרך לג (36) 25). במקרה דנן, ככל שהתביעה מתייחסת להלנת שכר העבודה לחודשים ינואר ופברואר 2013; יש לזכור שהנתבע הכחיש את עצם העבודה וטענתו זו נדחתה. לפיכך, אין עסקינן במחלוקת כנה. בנסיבות הענין, הסכום המולן הינו 3,270 ₪. לפיכך, ובשים לב לתקופת ההלנה אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע פיצויי הלנת שכר בסך 1,000 ₪ נכון למועד פסק דין זה. 22. סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת ברובה. לאור כל האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: (א) סך של 3,270 ₪ בגין שכר עבודה לחודשים ינואר ופברואר 2013. (ב) סך של 1,000 ₪ בגין פיצויי הלנה. הסכומים האמורים בסעיף זה, ישולמו תוך 30 יום מהמועד בו יומצא פס"ד זה לידי הנתבע, שאם לא כן, הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 23. כמו כן, הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 800 ₪. התשלום יבוצע תוך 30 יום מהמועד בו יומצא פס"ד זה לידי הנתבע; שאם לא כן, ישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 24. עותק מפסק הדין יועבר לכונס הרשמי ולמנהלת המיוחדת בתיק פש"ר 45785-12-12. 25. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 ימים מקבלת פסק הדין. מוסךחוב