1. זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 14.4.13 (להלן - הוועדה). 2. ביום 1.9.2009 נפגעה המערערת, אחות במקצועה, בעת דקירה ממבחנה, שבעקבותיה קיבלה חיסון בזרוע ימין שהזדהם והתפתח לאבצס (להלן – הפגיעה בעבודה). 3. הוועדה התכנסה בהתאם להוראות פסק-דין בבל 53105-06-12 (כב' השופט א' קוגן) מיום 27.1.13 (להלן – פסק הדין), שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה עניינו של המערער יוחזר לועדה הרפואית לעררים באותו הרכב, אשר "תנמק את קביעתה כי הצלקת אינה רגישה למגע – קביעה שאינה מוסברת ואינה נתמכת בבדיקה קלינית ולאור המסמכים הקיימים בתיק לרבות ממרפאת כאב המעידים על כאבים ונפיחות במקום הצלקת. הועדה כמובן תזמן את המערערת לישיבתה ותבדוק אותה". 3. הוועדה התכנסה כאמור ביום 11.4.13 וקבעה כי לא נותרה למערערת כל נכות בעקבות הפגיעה. מכאן הערעור שלפני. 4. טענות המערערת: א. הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק-הדין במלואן, ולא נימקה כדבעי את קביעתה. ב. קביעת הוועדה לפיה הצלקת אינה מכאיבה ורגישה במידה המצדיקה קביעת נכות, מנוגדת לממצאיה שלה לפיהן קיים כאב אך אין להסביר את מקורו, וכן מנוגדת ולמסמכים שעמדו בפניה. ג. בדיקת הוועדה לוקה בחסר, ולא יכולה להוות בסיס למסקנה כי הצלקת אינה רגישה למגע. ד. הוועדה מצטטת באופן חלקי ממסמכי מרפאת הכאב בה מטופלת המערערת באופן מגמתי, ותוך התעלמות מרישומים מהותיים בדבר החמרה בכאב. 5. טענות המשיב: א. הוראות פסק-הדין קוימו במלואן, והוועדה נימקה את קביעתה. ב. טענות המערערת הן מתחום הרפואה. ג. אין סתירה בין ממצאי הוועדה לממצאיה, והוועדה אינה מסכימה שיש כאב באיזור הצלקת אלא להיפך - שהצלקת אינה יכולה להוות עילה לתלונות הכאב החמורות. לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: 6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי יש לדחות את הערעור, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן. 7. כאמור, הועדה התכנסה בהתאם להוראות פסק-הדין, שנתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב, על מנת שתנמק קביעתה בשאלת הכאב והרגישות בצלקת, לאור היעדרם לכאורה של ממצאים התומכים במסקנה זו. מכאן, שמוטל על בית הדין לבחון אם הועדה אכן מילאה אחר הוראות פסק-הדין, והדיון בערעור זה מצטמצם לשאלה זו בלבד (דב"ע נה/01-29 מנחם פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160). 8. עיון בפרוטוקול הדיון בפני הוועדה מעלה כי פסק-הדין עמד בפניה, וכי הוועדה זימנה את המערערת וציינה תלונותיה (סעיף 20). בין ממצאי הוועדה צוין האמור: "ממצאי הבדיקה כיום דומים לממצאי הועדה מתאריך 5.4.12. בבדיקה מכוונת על רגישות בזמן הבדיקה נמצא ששטח של כ- 5/5 סמ' סדיר לצלקת. בלחיצה התובעת מגיבה בתלונה על כאב בכל האזור. הרגישות בצלקת היא לא יוצאת דופן. הועדה מציינת שהתובעת נמצאת בטיפול ביחידה לטיפול בכאב כשהיא מקבלת טיפול באיזור נרחב של הגף העליון הימני" בהמשך מצטטת הוועדה מתוך סיכום ביקור במרפאת הכאב המעלה כי לא ברור מקור הכאב והרגישות הקיצונית לצלקת "הנראית טוב יותר". לסיכום קבעה הוועדה כי למערערת "צלקת מינימלית שהגלידה היטב", וכי הממצאים של הבדיקה שבפניה אינה יכולים לסביר את התלונות הממושכות והחמורות. לאור האמור קבעה הועדה כי אינה משנה את החלטתה מבדיקתה הקודמת ואינה קובעת נכות. עוד ציינה הוועדה בסיכום החלטתה כי אין סימני דלקת בצלקת או סביבה ואין סימני גירוי. 9. מהאמור לעיל עולה, כי הוועדה בדקה את המערערת, כמצוות פסק-דין, וממצאיה העלו כי המערערת מגיבה בתלונת כאב ורגישות בעת מגע בצלקת. ממצא בדבר תלונת כאב נתמך גם במסמכי מרפאת הכאב שהוצגו בפני הוועדה וצוטטו על-ידה. אין מחלוקת לכן כי בפני הוועדה עומדים ממצאים מפורשים בדבר קיומה של תלונת כאב. מכאן עולה השאלה אם מוסמכת וועדה רפואית לשלול תלונה סובייקטיבית בדבר קיומם של כאב או רגישות, כפי שעשתה במקרה כאן, ומהי מידת ההנמקה הנדרשת בנסיבות אלה. 10. בעניין זה יש לקבל את עמדת המשיב. על-פי הוראות הדין הוועדה הרפואית היא בעלת הסמכות לקבוע האם ובאיזה במידה נותרה נכות בעקבות הפגיעה. אין מקום לשלול מהוועדה את סמכותה לקבוע נכות, או לשללה, גם כשמדובר בקביעת נכות המבוססת במידה רבה על נתונים שהם סובייקטיבים במהותם, כדוגמת כאב. הוועדה הרפואית רשאית, מתוך ידיעתה המקצועית, את מאפייניה של הצלקת (לרבות נתונים כמו האם הגלידה, גודלה, עומק חדירתה וכיו"ב) לבחון את תלונת הכאב, ולקבוע האם המערערת אכן סובלת מצלקת העונה להגדרת הכאב והרגישות שבפריט הליקוי. אין הדעת נותנת כי בשאלת הכאב די יהיה באמירתו של הנפגע בפני הוועדה כדי להוות בסיס לקביעת דרגת נכות, אלא על הוועדה להפעיל שיקול דעתה בהתאם לכלל הממצאים שלפניה. בנסיבות המקרה כאן קבעה הוועדה כי אין בצלקת המינימלית, שהגלידה היטב, כדי להסביר תלונות כאב ממושכות וחמורות כפי שהוצגו בפניה. עוד תומכת הוועדה את מסקנתה ברישום ממרפאת הכאב התומך אף הוא במסקנתה כי קיים קושי להסביר את רגישות היתר לצלקת שעל-פניה נראית "טוב יותר". יש באמור כדי להוות הנמקה ראויה למסקנתה של הוועדה, מסקנה שהיא, כאמור, בגדר סמכותה הרפואית-מקצועית. 11. לא מצאתי כי יש בציטוט החלקי ממסמכי מרפאת הכאב כדי להוות טעות משפטית המצדיקה התערבותו של בית הדין. במסמכי מרפאת הכאב, כך נטען, צוין עוד (מלבד התהיות על מקור הכאב) כי המערערת מדווחת על החמרה בכאבים, המתגברים במגע או בתנועה של היד. כאמור - אין מחלוקת כי המערערת מדווחת על כאבים ולכן לא נראה כי היה בהמשך המסמך כדי לשנות את התמונה העובדתית-רפואית שעמדה בפני הוועדה. 12. כן אין לקבל את הטענה כי אין בבדיקה הקצרה שנערכה למערערת כדי לבסס נתונים או ממצאים שיכולים להוביל למסקנה בדבר היעדר נכות. הלכה היא כי דרך בדיקת הנכה ואורכה של הבדיקה הינם נושאים הנתונים לשיקול דעתה הרפואי של הוועדה ואינה נושאים לערעור בפני בית הדין, שסמכותו משתרעת על שאלות משפטיות בלבד. 13. אשר על כן, הערעור נדחה בזאת. 14. אין צו להוצאות. 15. לצדדים מוקנית הזכות לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה. חיסוניםידייםתאונת עבודה