הכרה בפגיעה בשיניים כתאונת עבודה בביטוח לאומי: התובע הגיש תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן - הנתבע), להכיר באירוע מיום 30.1.11 כתאונת עבודה (להלן - האירוע). הנתבע קיבל את תביעתו של התובע להכיר באירוע מיום 30.1.11 כתאונת עבודה והכיר בחבלה בכתפיו אולם דחה את תביעת התובע להכיר בפגיעה בשיניים בנימוק "הריני מאשרת כי הכרנו בפגיעה מתאריך 30.1.11 כתאונת עבודה. הפגימות שהוכרו כתוצאה מהתאונה: חבלה בכתפיים. הריני מצטערת להודיעך כי אנו נאלצים לדחות את בקשתך להכרה בשיניים. מעיון בחומר הרפואי עולה כי פנייתך לקבלת טיפול רפואי לראשונה בעניין השיניים הינה ביום 29.3.11. ועל פי חוות דעת רופא שיניים פנייה מאוחרת זו מנתקת את הקשר הסיבתי עם האירוע הנדון". לפיכך, הגיש הוא תביעה לבית הדין. בתיק זה העיד התובע בלבד. הנתבע לא הביא עדים מטעמו. מחקירתו הראשית של התובע עולות העובדות כלהלן - א. בתקופה הרלוונטית לתביעה עבד התובע כמורה למתמטיקה בחפץ חיים. ב. כשלושה ארבעה חודשים לפני האירוע, עבר התובע טיפול שיניים מקיף. ג. אחת מהשיניים בהן טיפל התובע היתה השן שנפגעה, לטענתו, במסגרת האירוע מיום 30.1.11. ד. ביום האירוע, בשעת הלימודים האחרונה שהיה התובע צריך ללמד, יצא הוא מחדר מורים; התובע ראה מורה שהיה צריך למסור לו דו"ח על תלמיד מסוים ובמקום לפנות ימינה המשיך קצת ישר לכיוונו של אותו המורה. מצד ימין הגיעה תלמידה בריצה והתובע עף והתגלגל בפרוזדור. ה. התובע צעק מכאבים; המורה ששמו יניב הסתובב וחש לעזרתו. בו זמנית יצא מורה נוסף מחדר המורים ששמע את הצעקה. שניהם רצו להרים את התובע אולם הוא ביקש שלא יגעו בי כי כל הגוף שלו כאב. התובע אמר להם שיתאושש לאט לאט. לאחר כמה דקות התאושש התובע וחש בשן שנפגעה. התובע הוציא את השן והניח אותה בכיסו. ו. התובע חשב שהמורה יניב יזכור את האירוע אולם, יניב זוכר את הנפילה אך לא את פרטי המקרה. ז. התובע המשיך ללמד באותו יום, עד שבסוף היום חש שהוא אינו מסוגל להרים את הגפיים ונסע, בלווי רעייתו, למיון. בחדר מיון התובע הסביר מה קרה לו אולם הרופא ביקש שלא יספר סיפורים ושאל מה כואב לו. התובע ציין שנחבל בכל הגוף, הרופא רצה להסתפק בתצלום רנטגן אחד או שניים בלבד אולם התובע התעקש על יותר. ח. התובע נטל 40 ימי מחלה, כאשר במהלך התקופה הזאת פנה מספר פעמים לרופא המשפחה לצורך תרופות ושיכוך כאבים. לאחר שקיבל איומים מבית הספר שאם לא יגיע יפוטר, חזר לעבודה ולאחר מספר ימים ניגש לנתבע להסדיר את התשלומים בגין תאונת העבודה. ט. התובע שוחח עם פקידת התביעות אצל הנתבע על הפגיעה בשן והיא אמרה לו שזה לא מופיע בכלל בתיק. למרות שהתובע הסביר לה מה קרה בבית החולים, הדבר לא הועיל. י. התובע פנה שוב לרופא המשפחה, אשר זכר את האירוע, וביקש ממנו שירשום את הסיפור על השן. הרופא התנגד נמרצות בטענה שזה יזיק לעבודה שלו. התובע הסביר לו שהוא היחיד שדווח לו כי בבית חולים לא נתנו לו לדבר אלא רק שאלו מה כואב, אולם הדבר לא עזר. 5. בטופס התביעה שהגיש התובע לנתבע (נ/1) כתב התובע, בפרטי האיבר שנפגע - "כל הגוף". כאשר נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא ציין שנחבל בשן השיב - "מאחר והטיפול בשיניים נעשה לא מזמן חשבתי שזה רק ללכת לרופא והוא מכניס את זה ונגמר כל הסיפור. אני כתבתי הכל בפירוט על דף וכשהגעתי לביטוח הלאומי אמרו לי שלא צריך מגילות אז כתבתי כל הגוף. היא אמרה לי לכתוב ככה" במסגרת תעודה רפואית ראשונית לנפגע בעבודה (נ/2) פירט הרופא כי התובע סובל מפגיעה רב מערכתית - "נפל בעבודה אתמול-ילד דחף אותו - סובל מכאבים בכתפיים, ברך ימין שורש כף יד שמאל וגב תחתון. נבדק במיון - נשלל שבר". גם בטופס זה לא אוזכר כי התובע נחבל בשיניו. כאשר נשאל התובע, בחקירתו הנגדית, אודות העובדה שגם בתעודה רפואית ראשונה אין אזכור לשן שנפלה השיב - "אין גם אזכור על המכנסיים שנקרעו. באותו רגע עמד לי בראש שהרופא יכניס את הכתר חזרה ונגמר הסיפור". 6. בטופס השחרור ממיון (נ/4) לא נמצא אזכור לגבי חבלת השיניים הנטענת של התובע. לשאלה, בחקירתו הנגדית, לפשר העניין השיב התובע - "הסברתי בהתחלה שכאשר רציתי לספר מה קרה שאלו אותי רק מה כואב לך ואמרו לי לא לספר סיפורים" גם בביקורים נוספים של התובע אצל רופא המשפחה, לא אוזכר דבר אודות חבלת השיניים ממנה סבל. התובע ביקר אצל רופא המשפחה 6 פעמים מאז התאונה ולא העלה, ולו פעם אחת, את עניין חבלת השיניים בפני רופאו. חבלת השיניים הוזכרה לראשונה רק כחודשיים לאחר התאונה בביקור ביום 29.3.11 אז נכתב - "מספר שנפלה שן גם כן בזמן התאונה, עבר טיפולי שיניים בעקבות כך" (נ/5). כאשר נשאל התובע על כך בחקירתו הנגדית השיב - "כבר אמרתי שאמרתי לו את זה בהתחלה והוא לא רשם את זה. מביטוח לאומי הלכתי ישר אליו ואמרתי לו את זה אז הוא רשם את זה ביום 29.3.11. הוא לא היה מוכן לרשום שזה נאמר לו בהתחלה". 7. התובע ציין, בטופס התביעה שהגיש (נ/1), כי המורה יניב סננס (להלן - סננס) היה עד לתאונה. בהודעתו לחוקר הנתבע (נ/10) כאשר נשאל סננס האם ידוע לו אם נפל לתובע משהו מהפה בעת הנפילה השיב - "לא ראיתי שנפל לו משהו מהפה וגם לא זכור לי שראיתי משהו על הריצפה, באותה תקופה הוא דיבר על כאבים וגם על השן שנפלה לו...לא ממש זוכר מתי דיברנו על שם.. ממש לא זוכר אם דיברנו על זה באותו יום או אחר כך בטלפון. עבר הרבה זמן, מאז המקרה ולכן אני לא זוכר". דיון והכרעה - 8. לאחר שעיינו בחומר בתיק בית הדין והתרשמנו מעדותו של התובע הננו קובעים כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי נחבל בשיניו. ונפרט - העדר רישום רפואי - לא הוזכרה כל פגיעה בפיו או בשיניו של התובע הן ברישומים הרפואיים שבוצעו מיד לאחר התאונה בבית החולים "ברזילי" והן במהלך 6 ביקורים שונים של התובע אצל רופא המשפחה. טענתו של התובע לפיה הרופא לא כתב את תלונתו תמוהה נוכח העובדה שרופא המשפחה פירט, ברחל בתך הקטנה, את שאר הפגיעות שאירעו לתובע וכתב - "סובל מכאבים בכתפיים, ברך ימין שורש כף יד שמאל וגב תחתון. נבדק במיון - נשלל שבר" (נ/2) (ההדגשות הוספו - א.ס.). הרישום הראשון המתייחס למצב שיניו של התובע נעשה רק ביום 29.3.11, כחודשיים לאחר אירוע התאונה וכפי שהעיד התובע בחקירתו הראשית, לצורך התביעה לנתבע. בעב"ל 507/07 עפרוני נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 25.3.08) נקבע - "בבוא בית הדין להכריע בשאלת הוכחת האירוע בעבודה, עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון המתאים למצבו. אולם, מעיון בחומר הרפואי בתיקו של המערער עולה, כי דבר האירוע הנטען לא נזכר, ולו ברמז, באף לא אחד מן המסמכים הרפואיים שנרשמו לאחר האוטם, אלא נרשם כי התקבל בשל כאבים בחזה, הא ותו לא. דבר האירוע אף לא נזכר בדו"ח העובדת הסוציאלית מיום 15.12.2002, וזאת למרות שהמערער נשאל על המצב בעבודתו, וענה כי הוא עובד בעבודה רווית מתח. יש לייחס משקל רב להעדר הרישום במסמכים הרפואיים בבוא בית הדין להכריע, האם התקיים אירוע חריג בעבודתו של המערער כפי הנטען, אם לאו" והדברים מקבלים משנה תוקף שעה שבמקרה זה בבית חולים ברזילי פורטו אחד לאחד האיברים שנפגעו ואין כל אזכור לפגיעה בשיניים. 9. התובע טען כי טיפל מספר חודשים קודם לכן בשיניו, לרבות השן שלטענתו נחבלה, וכי סבר לתומו כי מדובר בכתר שרק צריך להחזירו למקום. למרות זאת, לא הגיש אישור על כך שהשן המדוברת טופלה במועד הנטען ואף לא אישור פנייה לרופא השיניים שלו לתיקון/אבחון החבלה. העדר אישורים אלה פועלים לחובתו של התובע. 10. בדיון המוקדם שנערך ביום 8.10.13, טען התובע כי היה מורה שראה את הנפילה - "המורה השני ראה שגם נפלה לי השן ושאל אם אני רוצה שהוא יקח אותי לחדר מורים" - טענה הסותרת את האמור בהודעה שמסר אותו מורה לחוקר הנתבע (נ/10) ממנה עולה כי הוא לא ראה את השן הנופלת. על אף האמור, התובע בחר שלא להביא לעדות את המורה סננס שלטענתו היה עד לאירוע שאז יכול היה לחקור אותו על דבריו לחוקר הנתבע. באשר לאי הבאת עד נפסק - "... כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה". (ע"א 548/78 - נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי. פ"ד לה(1), 736, 763-762. פעמים רבות חזרו בתי המשפט האזרחיים על הלכה זו (ראו למשל, ע"א 27/91 קבלו שמעון נ' ק' שמעון ואח' פ"ד מט(1), 450, 459-458 להרחבה ראו י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי בעמ' 1648 ואילך). מצאנו כי הדברים יפים בהתאמה לענייננו. משהתובע, עליו מוטל הנטל, נמנע מלהביא ראיה כמו עדותו של סננס, אשר לטענתו היה עד לתאונה, אין אלא להסיק כי אילו הובאה הראיה היתה פועלת כנגדו והדברים יפים שבעתיים לאור הודעתו של סננס לחוקר הנתבע. 11. לאור כל האמור, התובע לא הרים הנטל להוכיח, ולו בראשית ראיה, כי נפגע בשיניו בעת האירוע ועל כן דין התביעה להידחות. 12. סוף דבר - התביעה נדחית. 13. אין צו להוצאות. הכרה בתאונת עבודהשינייםתאונת עבודהביטוח לאומי