נכות בשיעור 40%, לפי סעיף ליקוי ד-3 חלקי שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 ("תקנות"), בגין פגיעה אורטופדית בברך ימין של התובע. מאידך, הועדה לעררים לא קבעה לתובע דרגת נכות בגין הנפיחות הקלה שנמצאה ברגליו של התובע, מכיוון שאינה נחשבת למחלת הלימפדמה, ולכן קבעה הועדה שאינה ניתנת ליישום במסגרת רשימת הליקויים הקיימים בתוספת להסכם. 4. התובע הגיש ערעור לבית דין האזורי לעבודה על החלטתה זו של הוועדה (תיק ב"ל 19184-05-10, בפני כב' הרשם [כתוארו דאז] אסף הראל) ובהתאם לאמור בפסק הדין התכנסה שוב הוועדה לעררים ביום 09.01.11, אולם זו לא שינתה החלטתה לפיה לא נמצאה לימפדמה אקססיבית כפי שנדרש בסעיף ט-2. 5. עם מתן החלטתה של הוועדה החליט הנתבע ביום 04.02.11, על הפסקת זכאותו של התובע לקצבת ניידות. 6. התובע ערער על החלטת הנתבע על הפסקת זכאותו לגימלה לבית דין האזורי לעבודה (ב"ל 37253-02-11, בפני כב' סגנית הנשיא, השופטת איטה קציר) ובפסק הדין מיום 18.04.12 נקבע כי הנתבע טעה בשלילתו את קצבתו של התובע שהרי קצבת הניידות ניתנה לתובע עבור פגיעתו האורטופדית לפי סעיף ד-3 לרשימת הליקויים, ואילו החלטת ועדת העררים מיום 09.01.11 התייחסה למחלת הלימפידמה, לפי סעיף ט-2, שממילא לא נפסקו לתובע בגינה אחוזי נכות. משכך, נקבע כי התובע זכאי לקצבת ניידות בשיעור 40%, לפי סעיף ליקוי ד-3. 7. כעבור חודשיים, ביום 24.04.12 התובע הגיש בקשה להחמרת מצב לוועדה רפואית מדרג ראשון אשר תחילה דחתה בקשתו זו. אולם לאחר שהוחזר עניינו של התובע בשנית לוועדה לאחר שהתקבל הערעור שהגיש לבית הדין לעבודה (ב"ל 37253-02-11, פסק הדין מיום 18.04.12 של סגנית נשיא, השופטת איטה קציר), קבעה הוועדה ביום 26.06.12 כי קיימת החמרה במצבו והעלתה את אחוזי הליקוי בעניינו ל- 50% לפי סעיף ליקוי ד-3, באופן רטרואקטיבי החל מיום 08.11.10. 8. הנתבע הגיש ערעור על החלטת הוועדה, וועדת עררים שהתכנסה ביום 23.01.13 קיבלה את ערעורו וקבעה כי לא ניתן ליישם את סעיף ד-3 ברשימת הליקויים בעניינו של התובע ("הוועדה") ולכן הוא כלל אינו זכאי לקצבת ניידות. מפאת חשיבותה, תפורט להלן במלואה החלטת הוועדה: "מדובר בבדיקה חוזרת ונשנית של מר שר הסובל מכאבים בברכיו עקב שינויים ניווניים. כאבים ברגליו עקב צלוליטיס. מתהלך עם סד ארוך אשר אמור לייצב את ברכו. בבדיקה דהיום נמצא על פי MRI בלבד קרע מלא ב- ACL ברגל ימין וחשד לקרע ב- MCL בברך שמאל. בבדיקה דהיום לא נמצאה עדות לחוסר יציבות בברכיים ולא נמצאה מגבלה המאפשרת יישום של סעיפים מהסכם הניידות בתנועות הירכיים או הברכיים. בדיקה זו שונה מהבדיקה שעבר בוועדת ערר מ- 8/4/10 בה הודגמו הגבלות בתנועות הירכיים ונמצאו סימנים לאי יציבות חלקית בברך ימין. יש לציין כי כאשר מדובר במצב כרוני של קרע דגנרטיבי בברך עם שינויים ניווניים. כאשר הברך נמצאת בייצוב המונע תנועות פתולוגיות הרמות הרכות הגרמיות יכולות להביא לייצוב פונקציונאלי של המפרק. דבר שיכול להסביר את ההבדל בבדיקה שבין 2010 להיום. על פי הבדיקה דהיום נקבע כי לא ניתן ליישם את סעיף ד-3 כיוון שהקרעים אינם עומדים בדרישות הסעיף. ערעור המוסד התקבל". 9. בעקבות החלטה זו הפסיק הנתבע את תשלום גמלת הניידות לתובע ואף קבע כי נוצר לתובע חוב בגין תשלום הגמלאות לו, רטרואקטיבית החל מיום 01.11.10 (מכתב מיום 12.02.13). החלטות אלה של הנתבע הן מושא התביעה שלפניי. טענות הצדדים 10. ב"כ התובע טוענת כי הוועדה בהחלטתה מיום 23.01.13 חרגה מסמכותה מכיוון שהיא רשאית להחליט רק באשר לבקשת ההחמרה של התובע ואינה יכולה לבטל כליל את הנכות הבסיסית שנקבעה לתובע על ידי וועדה רפואית מיום 08.04.10, ואשר הפכה לקביעה חלוטה בפסק הדין מיום 18.04.12. עוד נטען כי גם לו היה זה מסמכותה של הוועדה לבטל את הנכות הבסיסית שנקבעה לתובע, הרי שזכותו של הנתבע לערער על החלטה זו התיישנה. לכן מבקש התובע מבית הדין ליתן צו עשה המחייב את הנתבע בהמשך תשלום הגמלה בשיעור 40% וכן להורות על ביטול החוב לתקופה שבין 08.04.10 ועד ליום 23.01.13. 11. מנגד טוען ב"כ הנתבע כי הוועדה אינה כבולה מכוח פסק הדין מיום 18.04.12 לשיעור מוגבלות בניידות שנקבע כי על ידי ועדת עררים מיום 08.04.10. קביעת אחוזי נכות בניידות היא תמיד צופה פני עתיד, והמוסד רשאי בכל עת להפנות את המוגבל בניידות לבדיקה מחודשת בפני הוועדה הרפואית. לעניין מועד התחולה של החלטת הועדה מיום 23.01.13, טוען ב"כ הנתבע כי יש לשלול זכאותו של התובע החל מיום 08.11.10, שהרי ממועד זה קבעה הוועדה מדרג ראשון כי יש להכיר בהחמרה במצבו. יישם בעניינו את סעיף ליקוי ד-3. דיון והכרעה 12. בבסיס התובענה שבפניי עומדות שתי החלטות של הנתבע, האחת בגין שלילת זכאותו של התובע לגמלת ניידות, והשנייה קביעתו כי על התובע להשיב לנתבע באופן רטרואקטיבי את כל הגמלאות ששולמו לו, החל מיום 11.08.10. החלטותיו אלה של הנתבע ניתנו בהסתמך על החלטת הוועדה מיום 23.01.13, אשר לא רק שקבעה כי לא חלה החמרה במצבו הרפואי של התובע אלא גם קבעה כי כלל לא ניתן ליישם בעניינו את סעיף ליקוי ד-3. אי לכך, יש לבחון, האם לאור העובדות דלעיל, היה בסמכותה של הוועדה להפחית דרגת נכות או שלילתה בעת דיון בהליך של החמרה, ושאלת תחולת החלטתה של הועדה. מסגרת נורמטיבית 13. הוועדה הרפואית היא הגוף המקצועי והמומחה אשר לו ניתנה הסמכות בחוק לקבוע את אחוזי הנכות המתאימים ביותר למצבו הרפואי של המבוטח באותה עת. לאור האמור, בתקנות 36 ו-37 לתקנות נקבעה סמכותה של הוועדה הרפואית ל"דיון מחדש" במצבו הרפואי של מבוטח. "36. (א) עברו ששה חדשים מאז נקבעה לאחרונה דרגת נכותו של נפגע, אף אם נקבעה לתקופה קצובה ורופא שאושר במיוחד לכך על ידי שירות רפואי כאמור בסעיף 45(א)(1) או (3) לחוק אישר בכתב בתוקף תפקידו זה כי הפגימה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות הוחמרה או כי נתגלתה פגימה חדשה, רשאי הנפגע לבקש קביעת דרגת נכותו מחדש והוראות תקנות אלה יחולו בשינויים המחוייבים. (ב) בהסכמת רופא מוסמך מותר שהדיון על קביעה מחדש לפי תקנה זו ייערך לפני תום ששה חדשים כאמור. (ג) הדיון בקביעת דרגת נכותו מחדש של הנפגע ייעשה רק אם ההחמרה או הפגימה החדשה הן תוצאה מהפגיעה בעבודה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות. 37. עברו ששה חדשים מאז נקבע לאחרונה דרגת נכותו של נפגע, אף אם נקבעה לתקופה קצובה, רשאי רופא מוסמך לבקש קביעה מחדש של דרגת הנכות והוראות תקנות אלה יחולו בשינויים אשר העניין מחייבם". באשר לתכליתן של תקנות אלה נאמר: "תכליתן של תקנות אלה היא לאפשר בחינה מחדש של מצבו של המבוטח עת המבוטח, או רופא המוסד סבורים כי חל שינוי במצב, לטובה או לרעה, בהשוואה למצב המשתקף בדו"ח הוועדה האחרונה. מטבע הדברים, מצב רפואי אינו סטטי ומשתנה בחלוף הזמן, ומכיוון שתפקיד המוסד לשלם גמלאות למבוטחיו על פי דרגת נכותם האמיתית, מוצדקת בחינה מחדש של דרגת הנכות, ולו רק בשל חלוף הזמן. לאור זאת, הוקנתה הסמכות בתקנות 36 ו-37 למבוטח או לרופא המוסד, להעמיד מבוטח לבדיקה מחדש בסוברם, משיקולים רפואיים ענייניים, כי מצבו של המבוטח שונה, לטובה או לרעה, ממצבו כפי שהוא משתקף בדו"ח הוועדה האחרונה שדנה בנכותו" (עבל (ארצי) 480/06 המוסד לביטוח לאומי נ' סופי טרייגרמן (ניתן ביום 15.05.2008)). מהכלל אל הפרט: 14. התובע בענייננו הגיש בקשה להחמרת מצב לפי תקנה 36 לתקנות. בטרם נתנה החלטתה הוועדה בדקה את התובע בדיקה קלינית ועיינה במסמכים הרפואיים שלפניה, ולבסוף נתנה החלטה מפורטת וברורה, כפי שתואר לעיל בסעיף 8 לפסק דין זה. ואולם, הוועדה היא גוף מעין שיפוטי, ולכן בטרם מתן החלטתה היה עליה לזמן את המבקש לדיון בפניה ולשמוע טיעוניו (עב"ל 464/99 המוסד לביטוח לאומי - ארבל, פד"ע לז 249) וזאת לא עשתה. מסעיף ו.2. לפרוטוקול הוועדה מיום 23.01.13 עולה כי הוועדה לא שלחה מכתב אזהרה לתובע ואף לא הזהירה אותו כי בכוונתה לשלול את אחוזי הנכות בניידות שנקבעו לו בוועדה הרפואית קמא. לנוכח האמור, נפל פגם משפטי בעבודתה של הוועדה, והחלטתה בדבר שלילת זכאותו של התובע לדרגת נכות, בטלה. ומשכך- גם החלטות הנתבע בדבר שלילת זכאותו של התובע לדרגת נכות, וחובו בגין גמלאות ששולמו לו בעבר - בטלות , כי אין להן עוד על מה לסמוך. 15. מעבר לנדרש, אוסיף כי גם לו החלטת הוועדה הייתה תקפה, לא ניתן היה להחילה באופן רטרואקטיבי, היינו ממועד הקודם להגשת הבקשה על ידי התובע. אבאר. הנתבע בחר שלא להגיש ערר לבית הדין האזורי לעבודה על החלטת הועדה הרפואית מיום 08.04.10 שקבעה לתובע דרגת נכות בשיעור 40%, כקבוע בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי ולכן הפכה לחלוטה זה מכבר. 16. זאת ועוד, קיימת תקנה ספציפית המתייחסת לעניין התחולה של דרגת נכות חדשה שנקבעה לפי תקנות 36 ו- 37, היא תקנה 37 א הקובעת כדלקמן: "37א. לא תיקבע דרגת נכות מחדש לפי תקנות 36 או 37 בעד התקופה שלפני מועד הגשת הבקשה לקביעת דרגת הנכות מחדש; ואולם אם קבעה הועדה כי הנפגע היה מאושפז בבית חולים כתוצאה מהחמרה או מפגימה חדשה שנתגלתה, תיקבע דרגת הנכות מחדש בעד התקופה שלפני מועד הגשת הבקשה החל ביום שאושפז בבית חולים, ובלבד שהבקשה הוגשה תוך 90 ימים מיום ששוחרר מבית החולים". לשונה של תקנה 37א ברורה ולפיה הוועדה אינה מוסמכת לקבוע נכות מחדש לפי תקנה 36 או 37 לתקנות הנכות באופן רטרואקטיבי למועד שקדם להגשת בקשה כאמור, אלא בתנאי הסיפא לתקנה (ברע (ארצי) 42326-08-11 עליה נוה זילינגר נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 01.09.11)) אשר אינם מתקיימים בענייננו. 17. ומלבד זאת, מהנמקת הוועדה משתמעת מפורשות כוונתה לפיה תישלל דרגת נכותו של התובע החל ממועד מתן החלטה, היינו מיום 23.01.13. בפרוטוקול הוועדה נירשם: "בבדיקה דהיום לא נמצאה עדות לחוסר יציבות בברכיים ולא נמצאה מגבלה המאפשרת יישום של סעיפים מהסכם הניידות בתנועות הירכיים או הברכיים. בדיקה זו שונה מהבדיקה שעבר בוועדת ערר מ- 8/4/10 בה הודגמו הגבלות בתנועות הירכיים ונמצאו סימנים לאי יציבות חלקית בברך ימין. יש לציין כי כאשר מדובר במצב כרוני של קרע דגנרטיבי בברך עם שינויים ניווניים כאשר הברך נמצאת בייצוב המונע תנועות פתולוגיות הרמות הרכות הגרמיות יכולות להביא לייצוב פונקציונאלי של המפרק דבר שיכול להסביר את ההבדל בבדיקה שבין 2010 להיום. על פי הבדיקה דהיום נקבע כי לא ניתן ליישם את סעיף ד-3 כיוון שהקרעים אינם עומדים בדרישות הסעיף. ערעור המוסד התקבל". לנוכח כל האמור, כלל לא יכול להיות ספק בדבר תחולת החלטתה של הוועדה, לו הייתה ניתנת כדין, מיום הגשת הבקשה על ידי התובע ולא יום קודם לכך. 18. לסיכום, לנוכח הפגם שנפל בעבודת הוועדה החלטתה בטלה, ומשכך נשמט גם הבסיס להחלטות הנתבע ודינן להתבטל. סוף דבר 19. דין התביעה להתקבל, והיא מתקבלת בזאת. סעיפי ליקוינכותביטוח לאומי