הפעלת אמצעי אכיפה להריסת בנייה בלתי חוקית על קרקע חקלאית 1. ביום 2.6.2009 ניתנה החלטתנו בערר זה. דעת מרבית חברי ועדת הערר הייתה כי דין הערר להתקבל. הרציונאל של עמדת הרוב ניתן בסעיפים 29-31 להחלטה, שם קבענו כך: "העוררים ציינו בפנינו כי הם נכונים להתחייב כי היה ויוכשר אזור המיועד למבנים חקלאיים, אשר הם יוכלו לחכור בו קרקע (בניגוד למצב היום, בו המקום הקיים הינו בבעלות פרטית, והם כפופים לרצונו הטוב של בעל הקרקע בעניין), הם יפנו את הדיר ויעבירו אותו לאותו אזור. רשמנו בפנינו התחייבות זו, ואנו סבורים כי יש להתנות כל הוצאת היתר שתהיה במקום, בחתימה על התחייבות מתאימה לביצוע פינוי שכזה. כל השיקולים הללו מביאים אותנו למסקנה, כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, בו המבנים קיימים מזה שנים ארוכות ואין אפשרות מעשית (וספק אם יש אפשרות חוקית) לפנותם, כאשר המדובר בשטח ברגישות נופית נמוכה יחסית, וכאשר המדובר בפרנסתם העיקרית של העוררים, הרי שיש מקום להורות על ביטול החלטת המשיבה, ולקבוע כי עליה לדון בתכנית הבינוי לגופה. המשיבה תהיה זכאית לשנות את תכנית הבינוי, באופן המקטין ככל שניתן את הפגיעה הנופית, לרבות את הנצפות של הדיר מהכביש. ההיתר יינתן בכפוף להריסת כל המבנים הקיימים אשר סומנו להריסה, ואי הריסתם של המבנים הללו תהווה סטיה מהיתר, אשר תאפשר לוועדה המקומית לנקוט בהליכי הריסה כנגד הבנייה הישנה והחדשה כאחד. בנוסף, יש לקבל את אישור המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות לתכנית הבינוי, ולקבוע כי כל תנאי שאלו יציבו, יהפוך לתנאי בהיתר. כן יובהר כי הבנייה הינה ארעית, ותתקבל התחייבות כי כאשר ניתן יהיה להעביר, מעשית, את הדיר למיקום חלופי טוב יותר, העוררים יתחייבו לעשות כן תוך תקופה של 12 חודשים מהמועד בו הקרקע הנ"ל תוצע לחכירה. על כן, ובהתאם לתנאים הנ"ל, אנו סבורים כי דין הערר להתקבל. ראוי להדגיש כי קבלת הערר נעשתה בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, ואין ללמוד מכך כי ראוי להוציא היתרים במכלולים נופיים או בשטחים בעלי רגישות נופית גבוהה, גם אם המדובר בלגאליזציה של בנייה קיימת. בבנייה טריה, אין מקום לאפשר בנייה שכזו, ויש להפעיל אמצעי אכיפה להריסת בנייה בלתי חוקית. רק מקרים חריגים, כדוגמת המקרה שבפנינו, מצדיקה סטיה מהכלל הנ"ל, ואין להפוך את החריג לכלל, בשל החלטה זו." 2. לאחר שניתנה החלטה זו, הוגשה אלינו בקשה מטעם מתכנן המחוז, לשקול מחדש את החלטתנו. מתכנן המחוז שלח לנו מסמכים רבים מהם עולה כי כבר בשנת 1991 הוגש כתב אישום כנגד העורר מס' 1 (להלן: "העורר"), וזה הורשע בדין, וחוייב להרוס את המבנים תוך 18 חודשים מיום 22.5.1991, לאחר שהגיע להסדר טיעון בעניין עם הממונה על המחוז. חרף העובדה הנ"ל, לא בוצעה ההריסה של המבנים. 3. אם לא די בכך, בשנת 2003 נכרת הסכם בין מינהל מקרקעי ישראל לבין העורר ובני משפחה נוספים, כאשר האחרונים מתחייבים לבצע את הריסת כל המבנים הקיימים במקום, עד ליום 14.12.2006, ולהשתמש בקרקע עבור עיבודים חקלאיים בלבד. כנגד התחייבות זו, התחייב המינהל להקצות קרקע למגורים לעורר ובני משפחתו, וכן לשלם לו פיצוי בסך 124,000 ש"ח, עבור הסכמתו לפנות את הקרקע. נמסר כי המינהל עמד בהתחייבויותיו, אולם המבנים נותרו במקומם. 4. ביקשנו את עמדת העוררים למסמכים אלו, ואלו השיבו (לאחר שקיבלו ארכה בעניין) כי לדעתם אין מקום לדון מחדש בערר, ראשית, הם טענו כי לאחר שניתנה החלטת ועדת הערר, אין מקום לדון בה פעם נוספת, וכי יש להגיש ערעור על ההחלטה לוועדה המחוזית(?), מכוח סעיף 12ב(ד)(2) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), העוסק בכלל בתכניות בסמכות ועדה מחוזית. לגופו של עניין טענו העוררים כי העורר מס' 2 כלל לא היה צד להליכים הנ"ל, ועל כן הם אינם רלוונטיים לגביו. כמו כן, נטען כי הענישה (בעניין צו ההריסה המינהלי) התיישנה, ועל כן לא ניתן עוד לבצע את ההריסה. בנוסף נטענו טענות הנוגעות לגבי הסדר הטיעון שהושג עם העורר, וכי לא נקבע במסגרתו כי הוא אינו יכול לפעול לקבל היתר בנייה. 5. ככל שהדבר נוגע לטענה המקדמית של העוררים, הרי שבזו אין כל ממש. ראשית, סעיף 216(א) לחוק מאפשר לוועדה המקומית (ולכן גם לנו, כאשר אנו דנים בערר ונכנסים בנעליה), לדון מחדש בהיתר שניתן על סמך פרטים לא נכונים. במקרה זה, זהו בדיוק המצב. החלטת ועדת הערר נסמכה על הטענה כי המדובר במבנים העומדים במקום מזה עשרות שנים, אולם העוררים התעלמו מכך כי המדובר במבנים אשר רשויות שונות של המדינה פעלו לסילוקם מהמקום. העלמת מידע זה, אשר היה לו משקל רב בהחלטתנו, בהחלט מצדיק את הפעלת שיקול הדעת פעם נוספת. בנוסף, החלטתנו התבססה, בין היתר, על התחייבות העוררים לכך כי ביום בו ניתן יהיה להעביר את הדיר למקום ראוי יותר, הם יעשו כן. העובדה כי הם כבר נתנו התחייבות לפינוי המקום, ואף קיבלו תמורה משמעותית כנגד התחייבות זו, אך בפועל לא ביצעו מאומה מהתחייבותם, הייתה צריכה להיות אף היא בפנינו. ברור כי הדבר משליך על "רצינות" כוונתם לכבד את ההתחייבויות אותם הם מעניקים לרשויות השונות. 6. לפיכך, העובדות הנזכרות במכתבו של מתכנן המחוז, מר שפול, הינן עובדות אשר היה על העוררים להציג בפנינו, ולא להסתירן. העובדה כי הם לא עשו כן, מאפשרת לנו להפעיל את סעיף 216(א) לחוק ולבחון האם ההחלטה הייתה צריכה להתקבל, על בסיס העובדות המלאות. 7. ראוי לציין גם כי האפשרות לחזור ולדון בהחלטה אשר ניתנה על ידי מוסד תכנון, הוכרה בפסיקה גם ללא קשר לסעיף 216 הנ"ל. במקרה בו קיים צורך בהערכה מחודשת של העובדות, לאחר שהתגלו עובדות חדשות שלא היו ידועות בעת קבלת ההחלטה המקורית, הרי שאז בהחלט עומדת לנו הסמכות לשקול מחדש את החלטתנו. 8. ראוי להדגיש כי בתגובתם, מתעלמים עדיין העוררים לחלוטין מההסכם שנכרת בינם לבין מינהל מקרקעי ישראל, אשר קבע מפורשות כי עליהם לבצע פינוי של כל המבנים במקום, ולהשתמש בקרקע לצורך עיבודים חקלאיים בלבד. המדובר בהסכם שנכרת בשלהי שנת 2003, אך הופר בריש גלי על ידי העוררים. במקום לבצע את ההריסה, הם הותירו את המצב כפי שהוא, ולא פינו את השטח, ולא עושים בו שימוש לעיבוד חקלאי בלבד. 9. העובדה כי ניתן פסק דין המחייב את העורר להרוס את המבנים, מאיין לחלוטין את הטענה כאילו ראוי לתת לעוררים את ההיתרים המבוקשים, על בסיס הטענה כי הם נמצאים במקום מזה עשרות שנים. מבנים אלו קיימים במקום אך ורק לנוכח העובדה כי העורר בחר לבזות את פסק דינו של בית המשפט, ובניגוד להוראה להרוס את המבנים (על בסיס הסדר הטיעון), המשיך לקיים את המבנים והפעילות במקום, ואף הוסיף מבנים נוספים. 10. הטענה כאילו לא ניתן לדרוש את הריסת המבנים בשל התיישנות צו ההריסה המינהלי, אינה יכולה לעמוד אף היא. העוררים טוענים כי בשל העובדה כי הצו ניתן בשנת 1991, ומאחר והמדובר בעוון, לא ניתן להמשיך בביצוע הצו, לאחר שחלפו 10 שנים ממועד הוצאתו. טענה זו, על אף שלכאורה הינה טענה שובת עין במבט ראשון, אינה יכולה להתקבל. לפיכך, מאחר ואין המדובר בענישה, הרי שהוראות סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, אינו חל במקרה זה. על כן, לא ניתן לומר כי המדובר בהתיישנות של הליכי הענישה. 11. ככל שהמדובר בטענות לגבי הודאת העורר בהליך הפלילי, הרי שהמדובר בניסיון לבטל גזר דין שניתן לפני כ-18 שנה, ואין זה המקום לעשות כן. אם העורר סבור כי ראוי לערוך לו משפט חוזר, הוא יכול לעתור לכך במסגרת ההליכים הקבועים בחוק. אין אנו יכולים להתייחס לטענות מסוג זה, ולא נוכל לקבוע מאומה בסוגיות אלו, אשר אנו לא מוסמכים לדון בהן. 12. גם אם על כל אלו ניתן היה להתגבר, על ידי שיקולים שונים, הרי שהעובדה כי נכרת הסכם לפינוי כל המבנים על החלקה, ולהופכה לשטח לעיבוד חקלאי בלבד, היא זו אשר מצדיקה, יותר מכל, את שינוי החלטתנו הקודמת. 13. המדובר במצב בלתי נסבל - העורר ובני משפחתו כרתו הסכם עם המינהל, לפיו הם מפנים את המבנים. כנגד התחייבותם זו, הוקצו להם חלקות מגורים בכפר נוג'ידאת, ואף שולם להם סכום כסף ניכר - 124,000 ש"ח, לרבות הפרשי הצמדה משנת 2000. הכל, תמורת פינוי השטח והריסת המבנים הבלתי חוקיים (דבר אותו היה עליהם לבצע ממילא, על פי צו בית המשפט). והנה, חרף העובדה כי המינהל מילא אחר ההסכם, והקצה להם את הקרקע, העוררים המשיכו לעשות שימוש במבנים. לא בוצעה כל הריסה, וכעת נהנים העוררים משני העולמות - מחד הם קיבלו קרקע בכפר נוג'ידאת, בה הם מתגוררים, ומאידך, הם ממשיכים לבצע את כל הפעילויות הבלתי חוקיות על החלקה אותה הם התחייבו לפנות על פי ההסכם! 14. כעת, ללא כל בושה, הם מבקשים גם לקבל היתרי בנייה, על הקרקע אותה הם התחייבו להותיר פנויה מבנייה, ולהשתמש בה לצרכי עיבוד חקלאי בלבד! אכן צודק מתכנן המחוז בטענתו, כי אין זה ראוי שגוף אחד של המדינה (מינהל מקרקעי ישראל) ישלם עבור פינוי הקרקע והותרתה ריקה, ואילו גוף אחר של המדינה (ועדת הערר), יאפשר עליה בנייה. זהו מצב אבסורדי, ולא ניתן לו יד. 15. אנו סבורים כי הגשת בקשה להיתר לבנות, חרף הסכמה מפורשת עם המינהל לסלק את הבנייה הקיימת ולחדול מהשימושים המבונים במקום, מהווה חוסר תום לב של ממש. העובדה כי העוררים מגיעים בחוסר נקיון כפיים, כשהם מסתירים עובדות אלו מאיתנו, כשלעצמן, מצדיקות את דחיית הערר. קל וחומר כאשר הסיבה העיקרית לקבלת הערר, חרף ההגבלות הנופיות שקיימות במקום (המתוארות בהחלטתנו הקודמת) הייתה העובדה כי המדובר במבנים שאין התכנות מעשית לפנותם. ברור כי לא נוכל לקבל טענה שכזו כעת, כאשר הסיבה היחידה שלא מבוצע הפינוי, הוא הפרת ההסכם הבוטה מצדם של העוררים, אשר נטלו את הדבש מההסכם, אך מבקשים להתעלם מעוקצו. זהו בוודאי לא מצב אשר ניתן להסכים לו. 16. בנסיבות הללו, החלטתנו הקודמת התקבלה על מצע עובדתי שגוי, ועל כן יש לבטלה. אילו היו העובדות הנכונות ידועות לנו, לא הייתה כל סיבה לקבל את הערר, ולא היה מקום להתיר את הבנייה לעוררים. בנוסף, כאשר אנו ערים לדרך בה העוררים מתייחסים להתחייבויות אותם הם לוקחים על עצמם, לא היה מקום להתייחס להתחייבותם לבצע פינוי של המבנים, לכשתאושר תכנית המאפשרת הקמת הדיר במקום אחר. דומה שהתחייבות זו יכולה הייתה, באותה המידה, להירשם על הקרח, שכן ברור כי אין בכוונת העוררים למלא אחר התחייבויותיהם שלהם, אפילו כאשר הם מקבלים תמורה נאה כנגדן. קל וחומר במקרים בהם התמורה פחותה. 17. לאור כל האמור לעיל, אנו מבטלים את החלטתנו הקודמת, ודוחים את הערר. אין להוציא לעוררים היתרי בנייה במקום, ויש להפעיל את סמכויות האכיפה הנתונות למשיבה, לפינוי והריסה של המבנים הקיימים. 18. העתק מהחלטה זו יישלח למחלקת האכיפה של המחוז, על מנת שזו תסייע למשיבה לבצע את הליכי הפינוי הנדרשים של העוררים מהמקום, והריסת המבנים הבלתי חוקיים הקיימים במקום. הריסת מבנהבניהבניה לא חוקיתחקלאותקרקע חקלאית