ערר על דחיית בקשה לקבלת טופס 4 1. הערר שבפנינו הוגש לאחר שבקשתו לקבלת טופס 4 למבנה נדחתה. המשיבה מס' 1 (להלן: "הוועדה המקומית") קבעה בהחלטתה מיום 29.1.2009, כדלקמן: "לדחות את הבקשה להנפקת טופס איכלוס, וזאת לאור דיווח המפקח כי הבנייה טרם הסתיימה והיא במצב שלד והיתר הבניה איננו בתוקף, בנוסף קיימת חריגת בניה בעניין מיקום המקלט, עניין אשר הועבר להמשך טיפולו של מפקח הבניה." 2. טענות העורר, בקציר האומר, הינן כדלקמן: הגוף אשר קיבל את ההחלטה אינו הגוף הנכון, מאחר והוועדה המקומית אינה מוסמכת לקבל החלטה זו, והסמכות נתונה למשיבה מס' 2 (להלן: "הרשות המאשרת") בלבד. לגופה של החלטה טען העורר כי אין המדובר בשלד, אלא במבנה אשר בנייתו הושלמה זה מכבר ואף נעשה בו שימוש מזה 14 שנה. לגבי העובדה כי היתר הבנייה כבר אינו בתוקף, טען העורר כי זה אינו רלוונטי, שכן הבנייה הושלמה עוד במהלך תקופת חיי ההיתר. לגבי החריגה נטען כי זו אינה תואמת את האמור בדו"ח המפקח, וגם אם קיימת חריגה כלשהי, הרי שזו הינה מינורית ומצדיקה את חיבור המבנה לחשמל. במהלך הדיון בפנינו, העלה העורר שלל טענות נוספות, לרבות הטענה כי טענות המשיבות לא בוססו כראוי, וכי לא הוכח לו כי אכן היו חריגות כלשהן, או כי הבנייה בוצעה שלא כדין. הוא אף טען כי ההיתר שהוצג בפנינו, אשר נטען כי הוצא בשנת 1992, אינו ההיתר האחרון, וכי קיימים היתרים מאוחרים יותר, אשר לפיהם נבנה הבניין. לעורר לא היה ולו בדל ראיה התומך בטענתו זו, אולם הוא לא היסס להצהיר זאת בריש גלי, ואף דרש כי המשיבות יוכיחו לו כי אין היתרים אחרים. 3. במהלך הדיון הציגו המשיבות את ההיתר המקורי, וצילומים של הבנייה הקיימת במקום, ואף תמונות של הבנייה שהייתה קיימת בשנת 2008. מהצילומים עולה בבירור כי אין התאמה בין מיקום המקלט המאושר בהיתר המקורי, ובין המקלט שנבנה בפועל. כן ברור כי מאז שנת 2008 ועד למועד הדיון, בוצעו עבודות בנייה משמעותיות במקום - המבנה, אשר בחודש יולי 2008 עמד ללא חלונות ודלתות, והיה פרוץ לחלוטין, הפך כעת למבנה בו מותקנים חלונות ודלתות, והוא אינו דומה במאומה למה שהיה רק לפני כשנה. כל זאת, כאשר אין איש החולק על כך כי אין לעורר היתר בנייה תקף, בשנים האחרונות. 4. די בכך בכדי לדחות את הערר. הקשר בין חיבור מבנה לתשתיות, לבין רישויו של המבנה, נוצר בשנת 1981, עת הותקן סעיף 157א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). סעיף זה נועד (על פי דברי ההסבר לחוק), לשם אכיפת הוראות החוק, באופן שבו לא יותר לחבר מבנה לתשתיות, אם זה נעשה בלא היתר או בניגוד לו. בסעיף 157א(ה)(1) לחוק נקבע כי "הרשות המאשרת תיתן אישור כאמור בסעיפים קטנים (ב), (ג) ו-(ד) אם ניתן היתר לפי סעיף 145 לעבודות שלגביהן מבוקש חיבור החשמל, המים או הטלפון, או שבהן נבנה הבנין שלגביו מבוקש החיבור, לפי הענין; 5. בשנת 1991 תוקן סעיף 157א (תיקון מס' 33 לחוק), והוסף לו סעיף קטן (ה1), הקובע כדלקמן (ההדגשות הוספו - ו.ע.צ.): רשות מאשרת רשאית לתת אישור לפי סעיף זה, אם שוכנעה כי המבנה נושא הבקשה נבנה בהתאם להיתר הבניה, למעט פרטים הטעונים השלמה אשר לא הושלמו במועד הגשת הבקשה מטעמים שפורטו על ידי מבקש הבקשה, אך הוא ראוי לשימוש גם לפני השלמתם של אותם פרטים; שר הפנים יקבע בתקנות את נוסח הבקשה לפי פסקה זו, יגדיר מהו מבנה הראוי לשימוש לענין סעיף זה, ויקבע את התנאים או הערבויות שיידרש מבקש אישור למלא או ליתן כדי להבטיח השלמת המבנה בהתאם להיתר הבניה, אם קיבל אישור לפני שהבניה הושלמה בהתאם להיתר. 6. סעיף זה קובע מפורשות, כי הוצאת אישור לפי סעיף 157א לחוק, מותנית בכך כי המבנה נבנה בהתאם להיתר הבנייה, למעט פרטים מסויימים, אשר גם בלעדיהם המבנה ראוי לשימוש. אילו היה המחוקק מפסיק בשלב זה, עדיין ניתן היה לטעון, כי בניין אשר נבנה על פי ההיתר, יכול לקבל אישור להתחבר לתשתיות, גם אם הוא נבנה באופן חלקי. אלא שהמחוקק לא הסתפק בכך, וקבע כי הגדרתו של מבנה ראוי לשימוש, תקבע בתקנות. לשם כך, הותקנו, בשנת 1991, תקנות התכנון והבניה (חיבור מבנה לתשתיות לפני השלמת תנאי ההיתר), התשנ"ב-1991 (להלן: "תקנות החיבור") אשר הגדירו מתי ניתן לחבר מבנה לתשתיות, גם אם בנייתו טרם הושלמה. כך קובעת תקנה 2 לתקנות החיבור: 2. מבנה ראוי לשימוש (א) מבנה ראוי לשימוש לענין סעיף 157א (ה1) לחוק, הוא מבנה שנסתיימה בנייתו למטרה שלשמה הוקם, לרבות מערכות החשמל, המים והביוב בו והכנת חיבור המערכות האמורות לרשתות החשמל, המים והביוב השכונתיות והאזוריות. (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א) יכול שהעבודות המפורטות להלן, ואינן מבוצעות במבנה עצמו, טרם הושלמו, ובלבד שבאי-ההשלמה לא נשקפת סכנה לבריאותם או לשלומם של המשתמשים במבנה, הנכנסים אליו או היוצאים ממנו, וניתן להשתמש במבנה למטרה שלשמה הוא נבנה באופן ראוי גם ללא השלמת העבודות כאמור: (1) עבודות עפר; (2) קירות תומכים; (3) ניקוז; (4) מערכת השקיה; (5) תאורה; (6) גינון; (7) גדרות; (8) ריצוף; (9) חניה. 7. למותר לציין כי מבנה תעשייתי, אשר אין לו כל חלונות או דלתות, אינו יכול להחשב כמבנה שהסתיימה בנייתו למטרה שלשמה הוקם. על כן, ברור כי בשנת 2008 לא ניתן היה לחבר את המבנה לחשמל, ומאז לא הותרה לעורר הזכות לבצע בנייה נוספת במבנה. המדובר, אם כן, במצב בו בתום תקופת ההיתר לא היה ניתן לחברו לחשמל, וכל עבודה שבוצעה לאחר מכן, בוצעה בלא היתר, ותוך הפרת החוק. בנסיבות הללו, ברור כי לא ניתן היה להוציא לעורר טופס 4. 8. גם העובדה כי המקלט לא נבנה בהתאם להיתר, אינה שנויה למעשה במחלוקת. העורר לא הציג בפנינו ולו בדל ראיה התומכת בטענתו כאילו יש לו היתר בנייה המאפשר בניית המקלט במיקום שונה מזה שהותר לו. המדובר בבנייה החורגת מקו הבניין, הניתנת אמנם לאישור, אולם הדבר מחייב הליך של פרסום הקלה. הליך זה לא בוצע (ולמצער לא הוצגה בפנינו כל אסמכתא המצביעה על כך כי בוצע הליך כאמור), ועל כן ברור כי הבנייה לא רק שאינה תואמת את ההיתר שהוצא לעורר אלא גם את התכנית החלה על הקרקע. 9. ראוי להבהיר, כי לנוכח הבדיקה אותה התבקשנו לערוך, מתברר כי העורר קיבל היתר בנייה רק בשנת 1996, ולא בשנת 1992, כפי שנטען במקור. ההחלטה על הוצאת ההיתר הייתה בשנת 1992, אולם בשל מחלוקת על היטל ההשבחה, לא הוצא ההיתר. העורר החל בביצוע הבנייה ללא היתר, ורק בשנת 1996 השלים את כל הנדרש, וקיבל את ההיתר לידיו. הוועדה המקומית הבהירה כי לא קיימים היתרים נוספים לבניין, והעורר לא הציג בפנינו כל ראיה הסותרת טענה זו. 10. העורר טען כי נטל ההוכחה להראות כי הבנייה בוצעה שלא בהתאם להיתר, רובץ על המשיבות, ולא עליו. אנו סבורים כי בטענה זו יש ממש, אלא שהיא אינה מועילה לעורר. המשיבה אכן הוכיחה בפנינו כי ההיתר שהוצא לעורר הוצא בשנת 1996, ולא בשנת 1992, וכי זה מיקם את המקלט בתחום המותר לבנייה (ללא חריגות מקו הבניין). בפועל הבנייה בוצעה באופן חלקי עד שנת 2008, והמקלט נבנה מחוץ לקווי הבניין. הבנייה המשיכה לאחר שנת 2008, כאשר לא היה בידי העורר היתר. על כן, אין מקום להוציא לעורר אישור להתחבר לתשתיות. דברים אלו עולים מהאמור, בין היתר, בעת"מ (נצ') 1010/05 מועצה אזורית משגב ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' פ"מ סד (2) 81, 87-88: "סעיף 157א הוסף בחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 16), תשמ"א-1981. לפני הוספתו לא הייתה קיימת בחוק הוראה, המגבילה בתנאים את חיבורו של מבנה לרשת החשמל. השינוי בחוק התבקש, על-מנת לסייע באכיפה של חוק התכנון והבניה. כך באו הדברים לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 13), תש"ם-1980: "למען אכיפת הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, מוצע לתקן את החוק ולהוסיף בו הוראה שתאסור על חיבור זרם חשמל, אספקת מים והתקנת טלפון למקרקעין שמבוצעת בהם עבודה או נעשה בהם שימוש בלא היתר או בניגוד להיתר". ובדברי הכנסת מצאנו: "החוק הזה בא בעצם לומר בעיקר דבר אחד, שאדם הבונה בניין בצורה לא חוקית, בניגוד לחוק התכנון והבנייה, ללא אישור וכו', לא יקבל לצורך הבנייה ואף לא לאחריה את השירותים הממלכתיים הניתנים על-ידי המדינה" (ד"כ י"ז, מיום 3.2.1981, בעמ' 1459). על כל אלה נוסיף, כי סעיף 157א הנ"ל מקומו בפרק ה' שכותרתו "רישוי", והסעיף הראשון (והמרכזי) שבו - סעיף 145 - קובע את החובה לבנות על-פי היתר בנייה, או אם תרצו איסור שלא לבנות בלא היתר בנייה (או בסטייה הימנו וגו'). את אכיפתה של הוראה חשובה זו שבחוק התכנון והבניה עושה המחוקק על-ידי הטלת סנקציה פלילית (סעיף 204 לחוק, ושאר סנקציות שבפרק י' - "עבירות ועונשין"). אלא שבכך לא הסתפק המחוקק, והוא הוסיף מכשול בפני מי שמבצע עבודת בנייה, בדמות האיסור על חיבור הבניין הנדון לתשתיות (חשמל, מים, טלפון), אם הוא נבנה בלא היתר כדין. זהו אפוא ייעודו של סעיף 157א ולתכלית זו לבדה, משמע סיוע באכיפת הוראת סעיף 145 לחוק, הוא בא לעולם." 11. על בסיס דברים אלו, ברור כי אין להוציא לעורר את האישור. הוא ביצע בנייה בחריגה מההיתר, ולאחר מכן השלים את עבודות הבנייה, כאשר אין בידיו היתר בתוקף. די בכך בכדי לדחות את טענותיו ועררו באופן מלא. 12. העורר טען, כאמור, כי בידיו היתר נוסף, אלא שלא הובאה כל ראיה לתמוך בטענותיו אלו. המדובר בטענת הגנה, אשר באה לסתור את טענות המשיבה (אשר הוכחו מעל לכל ספק שהוא), כי הוא ביצע בנייה בסטיה מההיתר שניתן לו. נטל השכנוע לעניין טענות אלו, מוטל דווקא על העורר, כפי שבאר זאת בית המשפט העליון, בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, : "השאלה על מי רובץ נטל השכנוע, נקבעת על-פי הדין המהותי. נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו - עליו הראיה" (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע (רע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101, 105 (1992))." 13. העורר לא הביא כל ראיה לתמיכה בטענותיו. מלבד טענות בעלמא, והשמצות ותקיפה חסרת רסן של חברי המשיבות על ידי בנו של העורר, מר תימור מור, לא הוצג כל בדל ראיה כי הוצא לבניין היתר נוסף מעבר לזה שהוצא בשנת 1996. על כן, העורר לא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו, להראות כי אכן קיימת לו הגנה כנגד טענות המשיבות בעניין זה. 14. יוצא מכל האמור לעיל, כי העורר ביצע בנייה בלתי חוקית, ואף בנה בסטיה מההיתר שניתן לו. על כן צדקו המשיבות כאשר החליטו שאין הוא זכאי לקבל אישור להתחבר לחשמל. 15. במאמר מוסגר נציין כי לא היה מקום כלל לערר זה. מה שהיה על העורר לעשות הוא פשוט - עליו לפנות לוועדה המקומית בבקשה להיתר מצב סופי, כפי שנהוג לעשות בדרך כלל במקרים בהם הבנייה אינה תואמת במדויק את ההיתר שניתן. הוועדה המקומית תבחן את הבקשה בהתאם לתכנית החלה (במקרה זה, לאחר פרסום הקלה, שכן ברור כי הבנייה אינה תואמת את התכנית החלה), ותשקול האם ראוי להוציא לעורר היתר בנייה התואם את הבנייה שבוצעה בפועל, והיא אף זכאית להתנות זאת בתנאים סבירים. לאחר שיתקבל ההיתר הנ"ל, יוכל העורר לקבל אישור להתחבר לתשתיות, שכן הדבר יהיה בתקופת חיי ההיתר. הצענו לעורר לפעול בדרך זו, אולם הוא התעקש על דרכו שלו. אכן, זכותו לעשות כן, אולם דומה כי התעקשותו זו אינה מועילה לו, ורק מעכבת אותו מלהשלים את הבנייה והשמשתו של המבנה בפועל. 16. לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה. בניהמסמכיםטופס 4ערר