טען כי לא ידע על תכנית בניה עקב פגם בפרסום החלטה בערר שהוגש בהתאם לסעיף 198 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") בגין פגיעה נטענת במקרקעין של העוררים עקב אישור תוכניות 3774. רקע העורר הינו (לטענתו) בעל הזכויות בחלקה 76 בגוש 30542. ביום 23.3.1995 אושרה למתן תוקף תכנית 3774 אשר הינה התכנית של כביש 1 צפון בירושלים. העורר, לטענתו, לא ידע עקב פגם בפרסום על תכנית 3774, אשר הינה לעמדתו התכנית אשר פגעה בערך המקרקעין בהם לו קיימות זכויות. לפיכך, הגיש העורר בקשת להארכת מועד להגשת תביעה לפי סעיף 197 לשר הפנים, וזה נענה לבקשה והאריך את המועד. לפיכך, הוגשה תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה למשיבה ובמסגרתה תבע העורר את ירידת ערך המקרקעין שהוגדרו על ידו כחלקה 76 בגוש 30542 כתוצאה מהתכנית. המשיבה דנה בתביעה ודחתה אותה במלואה. במקביל, הגישה המשיבה עתירה לבית המשפט העליון (בג"צ 8810/06) על מנת שזה יבטל את החלטת שר הפנים ליתן ארכה להגשת התביעה. לאחר שתביעתו נדחה על ידי המשיבה, הגיש העורר ערר לוועדת הערר במסגרת תיק ערר 256/05. ביום 13.6.2006, ובהסכמת הצדדים, החליטה ועדת הערר למנות את הגב' נאוה סירקיס כשמאית מכריעה (להלן: "השמאית המכריעה"). השמאית המכריעה אמורה הייתה לדון במכלול הטענות שעלו במסגרת התביעה, הערר והתשובה לערר. המשיבה העלתה בפני השמאית המכריעה גם טענה של מעשה בית דין או השתק, ועל פיה אותם מקרקעין הנדונים במסגרת התביעה וערר 256/05 ובפני השמאי המכריעה כבר היו נשוא לתביעה לפי סעיף 197, תביעה אשר נתבררה בפני השמאי המכריע מר שמואל פן. אין מחלוקת, כי תביעה קודמת זו נדחתה, עת קבע מר שמואל פן כי אין ירידת ערך למקרקעין כתוצאה מהתכנית. השמאית המכריעה פנתה בשאלת הבהרה לוועדת הערר ביחס לטענת מעשה בית הדין וההשתק לנוכח שומת פן. ביום 12.4.2007 החליט יו"ר ועדת הערר (דאז), כדלקמן: "השמאית המכריעה תתייחס גם לטענה זו אשר נטענה בפניה, כמו שיש להתייחס לכל טענה אחרת" ביום 8.1.2009 נתנה השומה המכרעת מטעם השמאית המכריעה. השמאות המכרעת: השמאית המכריעה בשומתה ערכה הבחנה, בין שאלות משפטיות אשר בהן לא הכריעה לבין שאלות שמאיות בהן הכריעה השמאית בצורה מנומקת, בהירה ומפורטת. השאלות בהן לא הכריעה השמאית המכריעה הינם: זכויותיו של העורר במקרקעין נשוא הערר - לעניין זה סברה השמאית המכריעה כי הינו תלוי ועומד בפני בג"צ. לפיכך, לא הכריעה בנושא אולם הניחה, כי אכן העורר הינו בעל הזכויות. מעשה בית דין לאור שומתו הקודמת של השמאי שמואל פן - לעניין זה קבעה השמאית, כי "נושא זה טעון הכרעה משפטית". נציין, כי בנושא זה שזורה גם השאלה, האם המקרקעין נשוא הערר מהווים "חלקה נפרדת" מהחלקה אשר אין מחלוקת שנדונה בפני השמאי שמואל פן. לאור האמור לעיל, השומה המכרעת התבססה על ההנחה כי העורר הינו בעל הזכויות במקרקעין ועל ההנחה כי המקרקעין נשוא הערר הינן בגדר חלקת רישום נפרדת, כאשר הדיון בפני השמאי פן לא ייצר לגביה מעשה בית דין (ר' סעיף 9א' בעמ' 13 לשומה). במאמר מוסגר נציין, כי השומה המכרעת התבססה על הנחה נוספת כי לא נתקבלו פיצויי הפקעה על ידי העורר. על סמך הנחות אלו, ועל סמך ניתוח שמאי מפורט, קבעה השמאית המכרעת כי תכנית 3774 גרמה למקרקעין נשוא הערר ירידת ערך של 253,000$ (752,675 ₪) נכון ליום הקובע. אין מחלוקת כי השומה המכרעת הומצאה למשיבה ביום 8.2.2009. ביום 9.2.2009 הגיש העורר לוועדת הערר בקשה לפסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין. וועדת הערר החליטה, עוד באותו היום, להעביר את הבקשה לתגובת המשיבה וזאת עד ליום 25.2.09. המשיבה הגישה ביום 3.3.09 (באיחור של כשבוע ימים) תגובה לבקשה מיום 9.2.2009. במסגרת התגובה, טענה המשיבה: "המשיבה מודיעה כי החלטת השמאית הנכבדה נתקבלה במחלקת היטל השבחה בעיריית ירושלים ביום 8.2.2009. בימים אלה המשיבה לומדת את השומה המכרעת וקיים סיכויי שהיא תערער עליה בפני ועדה נכבדה זו. למותר לציין כי טרם חלף המועד להגשת ערעור על השומה המכרעת". (הדגשה שלי - ג.ה.). לאור תגובה זו, החליטה ועדת הערר, כי נושא שכר הטרחה וההוצאות יידון "לאחר שהשומה תהיה חלוטה", קרי לאחר חלוף המועד להגשת הערר. המשיבה לא הגישה מסמך כלשהו במועד הקובע להגשת הערר. לפיכך, הגיש העורר ביום 7.4.09 בקשה נוספת לפסיקת הוצאות ושכר טרחה היות והשומה הפכה חלוטה. לפיכך, החליטה ועדת הערר ביום 20.4.09, כי לאור העובדה שלא הוגש ערר על השומה היא הפכה חלוטה. עם זאת, אפשרה וועדת הערר למשיבה להגיב לגופה של הבקשה לפסיקת הוצאות. ביום 4.5.09 הוגשה בקשה מטעם המשיבה למתן ארכת מועד להגשת ערר על החלטת השמאי המכריעה. כמו כן, נתבקש עיכוב הדיון על להחלטה בעתירת המשיבה לביטול ארכת המועד שהעניק שר הפנים לעורר (בבג"צ 8810/06 דלעיל). לבקשה לארכת מועד צורף גם כתב ערר. וועדת הערר קבעה דיון במעמד הצדדים. הצדדים טענו הן לעניין משמעות חוות דעת השמאית המכריעה והן לעניין ארכת המועד להגשת ערר. הצדדים קיבלו פרק זמן לנהל משא ומתן ביניהם, אולם כאשר נתנה הודעה כי המו"מ כשל, ניתנת החלטה זו. עוד נציין, כי בינתיים נודע, כי עתירת המשיבה בבג"צ 8810/06 נדחתה. דיון הארכת המועד להגשת ערר על החלטת השמאית המכריעה: אין מחלוקת, כי הערר על החלטת השמאית המכריעה הוגש רק ביום 4.5.2009, כלומר כשלושה חדשים לאחר שנתקבלה השומה המכרעת אצל המשיבה. היות ועל פי התקנות, יש להגיש את הערר לכול המאוחר בתוך 30 יום, מדובר על איחור של כ - 60 יום, ולפיכך הוגשה הבקשה להארכת המועד. אלא, שבנסיבות שלפנינו, לטעמנו, אין כלל צורך לדון בבקשה להארכת המועד, היות ועוד קודם זו הוגשה, החליטה ועדת הערר כי השומה המכרעת חלוטה. כמבואר לעיל, העוררים הגישו בקשה להוצאות ושכר טרחה. בתגובה לבקשה זו, ציינה המשיבה כי היא שוקלת הגשת ערר, ויש לה עוד זמן לכך. כלומר מהודעת המשיבה ניתן היה להבין כי ייתכן ויוגש ערר במועדו, אך ייתכן גם שלא יוגש ערר. משלא הוגשה הערר במועד, הגישו העוררים בקשה נוספת לפסיקת שכר טרחה והוצאות, ובמסגרת הבקשה החליטה וועדת הערר, כי היות וחלף המועד להגשת ערר וזה לא הוגש, השומה הינה חלוטה ויש מקום לדון בבקשה לשכר טרחה והוצאות. החלטה זו נתנה עוד ביום 20.4.09 והומצאה מיד לאחר מכן למשיבה. אשר על כן, בעת הגשת הבקשה לארכת מועד (4.5.09), נתנה כבר החלטה כי השומה חלוטה וזו הומצאה למשיבה. לפיכך, הדיון בנושא השומה נסתיים ביום 20.4.09, ומתאריך זה קיימת החלטה של ועדת הערר, כי זו חלוטה. לפיכך, אילו חפצה המשיבה לתקוף את החלטת וועדת הערר, היה עליה לנקוט בהליך הערעור המתאים על החלטת ועדת הערר, אך אין עוד אפשרות פרוצדוראלית ליתן כעת ארכת מועד, לאחר שכבר קיימת החלטה פוזיטיבית, כי השומה חלוטה. בנסיבות אלו, מן הראוי למחוק את הבקשה להארכת המועד על הסף. למעלה מן הצורך נבהיר, כי בכל מקרה יש לדחות את הבקשה להארכת המועד לגופה, ונבאר: אכן, אין מחלוקת, כי לאור ההלכה בעניין בר"מ 2340/02 הועדה המקומית רמת השון נ. אגא וכט ואח' () יש לועדת הערר את הסמכות להאריך את המועד להגשת הערר. אלא שבהתאם להחלטה זו בענין אגא וכט יש להראות "טעם סביר" או טעם מוצדק" לאיחור" "על-מנת להיעתר לבקשה כזו על יושב-ראש ועדת הערר להשתכנע כי ישנה סיבה סבירה להגשת הערר באיחור, או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הערר למרות האיחור בהגשתו" אלא, אין די באותו טעם סביר לאיחור או טעם מוצדק לאיחור, יש לבחון אל מול טעם זה גם את אינטרס הציבור בכלל ואת אינטרס הצד שכנגד בפרט. ר' בעניין אגא וכט לעיל: "על יושב-ראש ועדת הערר לשקול כל מקרה ולהחליט אם טעמיו של המבקש להארכת מועד מצדיקים את דחיית האינטרס של המשיב ושל הציבור בכללו בסופיות הדיון." עוד על הקריטריונים למתן ארכת מועד ר' (ירושלים) 245/07 פופס נ. הוועדה המקומית מטה יהודה ואח' (), אשר אמנם דן בהארכת מועד להגשת ערר תכנון ובנייה, אך העקרונות ישימים גם לנושא שבפנינו. במקרה שלנו לא מצאנו כל טעם, ובוודאי שלא מוצדק או סביר לארכת המועד. המשיבה צרפה תצהיר להבהרת הנימוקים והטעמים לאיחור. מתצהיר זה עולה, כי טענת המשיבה הינה לגבי מזכירת מחלקת היטל ההשבחה וכן חופשת לידה של עובדת אחרת. אלא, כי התצהיר מתעלם מכך, כי ביום 3.3.09, ועוד טרם עבר המועד להגשת הערר, הגישה המשיבה תגובה לבקשת לפסיקת הוצאות. התגובה נחתמה על ידי עורכת דין בכירה אצל המשיבה. יתרה מזו, מתגובה עולה כי המשיבה מודעת היטב לצורך בהגשת ערר (כלשון התגובה: "קיים סיכוי" שיוגש ערר) וכן למועדים (כלשון התגובה: "טרם חלף המועד להגשת ערעור"). לפיכך, מה לנו אם עובדת זו או אחרת במחלקת היטל השבחה יודעת או אינה יועדת את הנהלים, כאשר המחלקה המשפטית מודעת היטב הן לשומה המכרעת והן לצורך בהגשת ערר ולמועדים להגשתו? אף אם היינו רואים בטענת המשיבה נימוק לאיחור בהגשת הערר, הרי בפנינו מקרה מובהק בו העוררים היו רשאים להסתמך על העדר הגשת הערר במועד. את אותה ההסתמכות של העוררים מכוננת התגובה, ממנה בהחלט ניתן להבין, כי המשיבה שוקלת הגשת ערר (ואף קיים "סיכוי" לכך), אך טרם הכריע בנושא (אחרת היה נרשם בתגובה כי בכוונת המשיבה להגיש ערר). לפיכך, משלא הוגש הערר במועד רשאים היו העוררים להבין (וכך אף הבינה וועדת הערר), כי אותו "סיכוי" להגשת ערר לא התממש, וכי המשיבה לא מתכוונת להגיש ערר. אשר על כן, אנו דוחים את הבקשה להארכת המועד אף לגופה, וחוזרים על החלטתנו, כי השומה המכרעת הינה חלוטה, ולא ניתן עוד לערור עליה. המשמעות לכך, כי השומה המכרעת הינה חלוטה: המשמעות המיידית לקביעתנו, כי השומה המכרעת הינה חלוטה, הינה כי הקביעות המפורטות בה בשלל הנושאים שהוכרעו מחייבות את הצדדים ואת ועדת הערר. לפיכך, במסגרת ערר 256/05 שומת השמאית המכרעת הינה חלוטה וכל הקביעות המפורטות בה מהוות הכרעה סופית בהן. אלא, שאין בכך לסיים את הליכי התביעה והערר בתביעת העוררים ובתיק ערר 256/05. כפי שציינו ברקע דלעיל, וכפי שעולה מהשומה המכרעת, קיימות סוגיות אשר כלל לא הוכרעו במסגרת השומה המכרעת, והשומה המכרעת נתנה על סמך "הנחות" כלפי סוגיות אלו. לפיכך, משסוגיות אלו לא הוכרעו, הרי אף כי קבענו שהשומה המכרעת הינה חלוטה, עדיין אין בכך בכדי להוות הכרעה בערר 256/05 ובתביעה, וזאת לאור העובדה כי השומה המכרעת, באופן מפורש, אינה עוסקת בסוגיות הללו וממילא אינה מכריעה בהן. אף וועדת הערר לא הכריעה עד היום בסוגיות אלו. כך, במסגרת מינוי השמאית המכריעה אין כל הכרעה בסוגיות אלו, ובפרט שמינוי זה נעשה על סמך הסכמת הצדדים. אולם, אף אם היה ספק, האם עצם מינוי השמאית המכרעת היווה הכרעה בסוגיות הללו, הרי ספק זה מתפוגג לאור פנייתה של השמאית המכרעת לוועדת הערר בשאלה בעניין סוגיות אלו. החלטתה של וועדת הערר מיום 14.7.2007 לאור פניית השמאית המכרעת הייתה, כאמור, כי השמאית המכרעת תכריע גם בסוגיות הללו. ודוק. ועדת הערר לא קבעה, כי אין צורך להחליט בסוגיות, היות ואלו כבר הוכרעו על ידה, אלא קבעה כי השמאית המכרעת תדון ותכריע בהן. כאמור, אין עוררין, כי למרות הנחיית והחלטת ועדת הערר מיום 14.7.09, לא הכריעה השמאית המכרעת בסוגיות הללו. לפיכך, לא ניתן לסגור את תיק הערר ולחייב את המשיבה בתשלומי הפיצויים שנקבעו בשומה המכרעת, ללא הכרעה בסוגיות הללו. בפני ועדת הערר עומדות כעת שתי אפשרויות: האפשרות הראשונה, לפעול בהתאם להחלטת וועדת הערר מיום 12.4.2007 ולהשיב את התיק לשמאית המכרעת על מנת שתשלים את המלאכה ותכריע גם בסוגיות אלו. האפשרות השנייה הינה, כי ועדת הערר עצמה תדון תכריע בסוגיות. אנו סבורים, כי הדרך הנכונה לסיים את ההתדיינות בתיק זה, הינה כי את ההכרעה תתקבל על ידי וועדת הערר. מדובר על שאלות משפטיות ועובדתיות אשר אין בהן כל מימד שמאי, ולכן אין כל טעם להעבירן להכרעת השמאית המכריעה, אשר לה אין כל יתרון בנושא זה. יתרה מזו, השמאית המכרעת עצמה סברה שאין היא יכולה לדון בסוגיות אלו. אשר על כן, הסוגיות שנותרו להכרעה יידונו בפני וועדת הערר. סיכום: לאור האמור והמנומק לעיל אנו דוחים את הבקשה להארכת המועד על החלטת השמאית המכרעת וכתוצאה מכך נמחק ערר 88/09 ללא צו להוצאות, והשמאות המכרעת נותרת חלוטה. וועדת הערר תדון במסגרת תיק ערר 256/05 בסוגיות שנותרו להכרעה ואלו הן: היותם של המקרקעין נשוא הערר "חלקה נפרדת". זכויותיהם הקניינות של העוררים במקרקעין נשוא הערר. מעשה בית דין או השתק לאור שומתו הקודמת של השמאי שמואל פן. לפיכך, אנו קובעים, כדלקמן: העוררים יגיש עד ליום 15.10.09 כתב טענות מפורטת, נתמך בתצהיר, המתייחס, לסוגיות הבאות (לפי סדרן): היות המקרקעין נשוא הערר "חלקה נפרדת"; הזכויות הקנייניות של העוררים במקרקעין נשוא הערר; תחולת שומת פן על המקרקעין נשוא הערר ומשמעותה. המשיבה תגיש עד ליום 15.11.09 כתב תגובה, נסמך אף הוא בתצהיר וזאת בהתאם לסוגיות האמור לעיל. לכתבי הטענות יצורפו כל המסמכים הרלוונטיים. מסמכים בשפה הערבית יתורגמו בתרגום נוטריוני. לא יורשה להגיש כל מסמך או ראיה שלא תוגש במסגרת כתבי הטענות כמבואר לעיל. יובהר, כתבי הטענות יתייחסו אך ורק לסוגיות שמנינו לעיל, ולא לכל סוגיה אחרת. לאחר קבלת כתבי הטענות והמסמכים כאמור לעיל, תקבע המזכירות מועד לדיון. בשולי הדברים נעיר, כי אנו סבורים שיהיה זה נבון מצד הצדדים לנצל את הזמן עד הדיון לנהל משא ומתן ענייני לסיום המחלוקת. תוכנית בניהבניהפרסום