התנגדות לבניה בבניין משותף כי הבניה תחסום פתחים בדירות ביום 28.10.07 נתקבלה ההחלטה הראשונה של המשיבה 1. במסגרת החלטה זו קבעה המשיבה 1, כי באופן עקרוני הבקשה תואמת תכנית ויש לאשרה. עם זאת, בקשה המשיבה 1 לבחון האם הפתחים בדירת העוררים אשר ייחסמו כתוצאה מהתוספת הינם בהיתר. המשיבה 1 ציינה מפורשות לגביהם: "היה ולא אושרו בהיתר בניה, הבקשה מאושרת במתכונת המוצעת". על החלטה זו לא הוגש ערר מטעם העוררים. בחינה של המשיבה 1 גילתה, כי הפתחים בדירת העוררים האמורים להיחסם אינם מופיעים בהיתר הבניה שניתן לבניין. כמו כן, נתגלעה מחלוקת לעניין אישור הג"א הנדרש. לפיכך נתכנסה המשיבה 1 פעם נוספת וביום 14.2.08 החליטה המשיבה 1, לאחר שנתברר כי הפתחים בדירת העוררים אינם מופיעים בהיתר הבניה, לאשר באופן מוחלט ופוזיטיבי את הבקשה להיתר וזאת ללא הצורך באישור הג"א. גם על החלטה זו לא הוגש ערר מטעם העוררים. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי העוררים הגישו ביום 19.3.2008 בקשה לצו מניעה זמני (בש"א 6917/08) במסגרתו ביקשו כי יינתן צו האוסר את הבנייה. הבקשה לצו המניעה מתייחסת מפורשות להחלטה מיום 14.2.2008 אשר מצורפת לבש"א. ביום 11.6.2008 ניתן היתר בניה מס' 59334 לביצוע תוספת הבנייה וזאת מכוח ההחלטה כאמור. המשיבים 2 לא החלו בעבודות במשך שנה, ולכן ההיתר נדרש לחידוש. ביום 29.6.2009 החליטה המשיבה 1 לחדש את היתר הבנייה. הערר: ביום 13.8.09, כלומר שנתיים לאחר ההחלטה העקרונית לאשר את הבניה, למעלה משנה לאחר שכבר הוצא היתר בניה וחודש וחצי לאחר החלטת החידוש הוגש הערר. בערר טוענים העוררים את הטענות הבאות: הפתחים בדירתם נעשו בהתאם להיתר בניה; הקביעה של המשיבה 1 בעניין הפתחים נעשתה ללא זימון העוררים; הבקשה אינה תואמת את התכנית לאור נושא הביוב; הבקשה אינה תואמת את התכנית לאור פגיעה באוורור וחדירת אור; העורר סובל ממצב בריאותי קשה והבנייה תגרום לו נזק בלתי הפיך. ביום 13.10.09 נתקיים דיון בנוכחות הצדדים במהלכו שמענו ארוכות את הצדדים, ובסיומו אף אפשרנו לצדדים להשלים את טענותיהם בכתב, ואכן הוגשה תשובה מטעם המשיב והתייחסות של העוררים. דיון: מסגרת הדיון: ראשית חשוב לתחום את מסגרת הדיון בערר שבפנינו. ההחלטה העקרונית לאשר את הבקשה להיתר נתנה כאמור בשנת 2007, אולם אז זו הוכפפה לבדיקה לגבי היתר העוררים. ביום 28.2.2008 נתנה החלטת המשיבה 1 לאשר את היתר הבניה ולדחות את התנגדות העוררים. מדובר בהחלטה פוזיטיבית, ברורה וחד משמעית. לכן, היה והעוררים סברו, כי ההחלטה אינה נכונה או גורמת להם עוול מטעם כלשהו, הרי היה עליהם להגיש ערר תוך 30 יום מיום שהומצאה להם ההחלטה. במהלך הדיון ובתשובה ניסו העוררים לטעון, כי לא ידעו על ההחלטה עד לאחרונה ולכן לא הוגש הערר, אלא רק כעת. אלא שטענה זו נסתרת מניה וביה לאור הבקשה לצו מניעה שהוגשה על ידם לבית המשפט השלום בירושלים עוד ביום 19.3.2008. במסגרת בקשה זו מתייחסים העוררים להחלטת המשיבה מיום 14.2.2008 ואף מצרפים אותה. זאת ועוד, העוררים אף מציינים בבקשה: "ואולם משהוחלט על מתן ההיתר..", כלומר הם היו מודעים היטב כי קיימת החלטה ליתן היתר. אשר על כן, לכל המאוחר היה על העוררים להגיש את הערר עד ליום 19.4.2008. כאמור, הערר הוגש רק ביום 13.8.2009, קרי לפחות שנה וארבעה חודשים לאחר שבוודאות ידעו העוררים על ההחלטה, ולאחר שכבר ניתן היתר בניה. בנסיבות אלו, ההחלטה מיום 14.2.2008 ליתן היתר בניה, והיתר הבניה, הפכו חלוטים, ואין הם עומדים עוד לביקורת כיום. נציין, כי העורר כלל לא ביקש ארכת מועד להגשת ערר על החלטה זו, אך גם אם הייתה מוגשת בקשה שכזו, לא היינו נענים לה. בערר (ירושלים) 245/07 פופס נ. הועדה המקומית מטה יהודה ואח' (), סקרה וועדת הערר את הפרמטרים למתן ארכת מועד להגשת ערר. במקרה שלנו כל הפרמטרים מצביעים באופן ברור וחד משמעי על אי מתן ארכה. מדובר באיחור אובייקטיבי משמעותי ביותר (שנה וחצי לעומת 30 יום כקבוע בחוק), כאשר יש באיחור לכונן פגיעה קשה באינטרס ההסתמכות של המשיבים 2, אשר מחזיקים בידם היתר בניה לאחר ששולמו כל האגרות וההיטלים. לכן אנו סבורים כי במסגרת ערר זה לא ניתן לתקוף את ההחלטה ליתן את ההיתר ובוודאי שלא את ההיתר עצמו. ההחלטה האחרונה שנתנה בתיק הינה החלטת חידוש ההיתר מיום 26.9.09. נציין, כי ספק בליבנו אם הערר בגין החלטת החידוש הוגש במועדו, אולם בהעדר כל אינדיקציה למועד קבלת ההחלטה אצל העוררים, אנו סוברים שיש לדון לגופו בערר לעניין החלטת החידוש. אשר על כן, במסגרת הערר זה יש לבחון רק את חוקיות וסבירות ההחלטה לחידוש ההיתר. חידוש ההיתר: כאמור, במקרה שלפנינו אנו עוסקים בבקשה לחידוש היתר שכבר ניתן ולא באישורה של בקשה להיתר. במקרה שלנו, אין כל שינוי בדין, ובוודאי מניעה מהדין, מאז הונפק ההיתר ועד היום. התכנית החלה על המגרש לא השתנתה, התקנות הרלוונטיות לא שונו, ולכן אין כל מניעה בדין לחדש את ההיתר. אשר על כן, בהינתן כי מדובר בחידוש היתר, ולאחר שבדקנו ומצאנו כי אין כל מניעה בדין לחדשו (ולמעשה העוררים אף לא הצביעו על מניעה שכזו בדין), אנו דוחים את הערר ומאשרים את החלטת המשיבה 1 לחדש את ההיתר. על מנת להפיס את העוררים בחרנו לציין, כי אף אם היינו מתייחסים לטענות לגופן לא היינו מקבלים את הערר, ונפרט בקיצור: לגופם של דברים: אין חולק, כי הבקשה להיתר שבפנינו תואמת בדיוק, ממש אחד לאחד, את נספח הבינוי של התכנית. כלומר, אותה חסימה עליה מלינים העוררים של הפתחים נובעת מנספח הבינוי של התכנית. במלים אחרות, נספח הבינוי של התכנית הוא זה המראה, ולמעשה כופה, את בניית התוספת באמצעות חסימת הפתחים. כלומר, כבר במסגרת תוכנית 4925 נקבעה הפגיעה הנטענת בעוררים, כך שתוספת הבניה תוכננה תוך חסימת הפתחים. טענות העוררים לגבי תכנית 4925 אינם יכולים להישמע בפנינו. התוכנית עליהן מלינים העוררים הינה תוכניות בסמכות וועדה מחוזית. סמכויות ועדת הערר מוגדרות בסעיף 12ב' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, ובמסגרת סמכויות אלו לא נתונה לוועדת הערר כל סמכות לדון בעררים ו/או השגות על תוכניות שהינן בסמכות הוועדה המחוזית ואושרו על ידי הוועדה המחוזית. יתרה מזו, תוכנית, מרגע שפורסמה למתן תוקף (ועל כך אין חולק) מהווה דין [ר' עת"מ (ירושלים) 1052/04 טאובר נ. הועדה המחוזית ירושלים ואח' (]. דין זה מחייב הן את האזרח והן את מוסדות השלטון. אשר על כן תוכנית 4925 היא נקודת המוצא לדיוני הוועדה המקומית וועדת הערר. היתר בניה הינו השלב המשלים את הליך התכנון, בהיותו המסמך הסטטוטורי האמור להוציא מהכוח אל הפועל את התכנון הקיים. לפיכך, השקלא והטריא התכנוניים נעשים בשלב התכנון (קרי התוכנית) ולא בשלב הרישוי. שלב התכנון הוא השלב המתאים לשקול את היתרונות והחסרונות התכנוניים של הבניה המבוקשת, ובמסגרת זו אף את הפגיעה בסביבה ובשכנים. התוכנית היא זו אשר מפורסמת להתנגדויות, והיא זו אשר מוכרעת על ידי גוף רב גווני האמור להוביל לתוצאה התכנונית הטובה ביותר. לכן, כאשר אשרה הוועדה המחוזית את התוספת במקרה שבפנינו חזקה עליה שאזנה בין הפגיעה מחד בדירת העוררים ולבין היתרונות הגלומים לעוררים כתוצאה מהתכנית. כאמור, אף אם הוועדה המחוזית לא ערכה את האיזון או ערכה איזון שאינו נכון, וועדת הערר אינה הבמה לתקוף זאת. לעומת זאת שלב הרישוי אינו שלב מתאים לעריכת איזונים ושיקולים, זהו שלב שמתבצע ללא פרסום, ואשר יכול להיות מוכרע על ידי וועדת הרישוי המצומצמת. יתרה מזו, כאמור, מיום שנתפרסמה התוכנית הרי הינה כ"דין", ובעלי הזכויות רשאים להסתמך על הזכויות (ואף החובות) מכוח הדין, כך שהליך הרישוי אינו אמור לגרוע או להוסיף על הזכויות והחובות שנקבעו בהליך התכנון וגובשו במסגרת התוכנית. נציין, כי אף אם נכונות טענות העוררים בדבר פגיעה בפתחים שהותרו בהיתר (למרות שמהחומר שבפנינו עולה כי בהיתר המקורי אין פתחים שכאלו), הרי הפגיעה אינה פרי של הליך הרישוי ו/או פרי הבקשה להיתר אותה תוקפים כיום העוררים, אלא אטימת הפתחים נולדה ואושרה עוד בשלב התוכנית, ומופיעה בברור בנספח הבינוי של התוכנית. כך שמתכנני התוכנית ומאשריה סברו, כי נכון לאשר את התוספת המבוקשת למרות שזו פוגעת בפתחים של העוררים. אשר על כן, לא היתר הבניה המבוקש גורם את הנזק הנטען לעוררים, אלא התוכנית היא זו שקבעה את מצב הזה וזאת לפני מספר שנים. נחזור ונבהיר, היתר הבניה שלפנינו מהווה יישום של התוכנית ואין בו כל חידוש או שינוי ביחס לתוכנית. אשר על כן, ואף בהנחה (שלא רק שלא הוכחה אלא הופרכה) כי הפתחים הנחסמים נעשו בהיתר, הרי דין הטענות להדחות לאור התכנית. סיכום: לאור האמור לעיל אנו דוחים את הערר על כל חלקיו. באופן עקרוני היה מקום לחייב את העוררים בהוצאות ערר זה. מדובר בשימוש לרעה בהליכי הערר. הליכי הערר נועדו ליתן לאזרח אפשרות קלה ונגישה לערור על עוולות שנעשו לו, כאשר המחוקק אף קבע צו מניעה מן הדין כל אימת שמוגש ערר. לאור חשיבותו של הליך הערר, עלינו לשמור שזה ינוצל נכון ולא לרעה. במקרה שלפנינו הגשת ערר, שנה וחצי לאחר ההחלטה, ולאחר שניתן היתר, כאשר הבקשה להיתר תואמת תכנית, מהווה שימוש לרעה בהליכים אלו. בכל זאת, לאור מצבו הבריאותית הקשה של העורר, סברנו כי לא יהיה זה נכון לחייבו בהוצאות. בניהבתים משותפיםבנייןהתנגדות לבניה