היתר לשינוי מקום חניות בפנינו ערר על החלטת המשיבה מס' 1 (להלן: "הוועדה המקומית") להתיר למשיבים מס' 2 (להלן: "המשיבים") לבצע בנייה הכוללת ביטול חניות בחזית, הקמת חניה מקורה במרווח צדדי, ביצוע שינויים במיקום המחסן ובגדרות, וכן הוספת מצללות. הוועדה המקומית התירה את הבנייה, בכפוף לכך כי הליקויים הקיימים בגדר יתוקנו על ידי המשיבים, ויותקן מכבש גישה לחניה, כתנאי לקבלת טופס 4. בכך קיבלה הוועדה המקומית חלק מטענות העוררים, לגבי הבנייה המבוקשת. העוררים, אשר הינם בעלי המגרש מדרום לחלקת המשיבים, טענו בערר כי מבנה החניה הנ"ל אינו מבנה חניה, אלא מבנה המיועד לאיכלוס למגורים, שכן המדובר במבנה אשר הוכנו לו תשתיות למיזוג, נקודות חשמל ואינסטלציה, ריצוף, מדרגה בכניסה למבנה, וכי גובהו חורג מהסטנדרט המקובל לחניה. העוררים טוענים כי אין להתיר בנייה שכזו, בקו אפס. כן נטען כי קיימת פגיעה בגדר של העוררים, אשר נעשתה עקב עבודות הבנייה הבלתי חוקיות של המשיבים. העוררים טוענים כי המשיבים יצקו מרפסת בגובה של 1.3 מ' מעל פני הקרקע, ובנו אותה עד לגבול שבין המגרשים. כן נטען כי הבנייה של המרפסת נעשתה ללא קיר תומך, דבר אשר פגע בגדר הקיימת בשטח מגרשם של העוררים, וכי המשיבים אף ביצעו פעולות של צביעה בגדר, על אף שזו נמצאת מחוץ לשטחם. הוועדה המקומית סבורה כי ההחלטה הינה תואמת את הוראות התכניות החלות, ועל כן לא עומדת לעוררים זכות ערר כלל. כן סבורה היא כי החלטתה הינה נכונה, ואין להתערב בה. דין הערר להתקבל באופן חלקי. אין חולק כי על פי התכניות החלות על הקרקע, מגרש העוררים נמצא באזור מגורים ב'1, על פי הוראות תכנית חד/848 (וכן על פי התכנית שקדמה לה, חד/699). המדובר באזור לבנייתם של מבנים צמודי קרקע, בגובה של עד שתי קומות. הוועדה המקומית טענה כי ניתן להתיר את החניה בקו אפס, שכן תכנית חד/מק/450/ו מאפשרת הקמת חניות בקו אפס באזורי מגורים צמודי קרקע. אכן, סעיף 11.1.1 לתקנון התכנית הנ"ל מאפשר בניית חניה בקו אפס, אלא שבנייה זו מוגבלת בכך כי מבנה החניה יהיה פתוח, כאשר יותר גג להצללה וסגירה של עד 60% משטח הקירות התוחמים את החניה. כן נקבע בסעיף 11.1.2 לתקנון התכנית הנ"ל כי גובה החניה המירבי לא יעבור 2.2 מ' מגובה פני המדרכה או פני המדרכה המתוכננת. הכוונה היא לחניות הנמצאות במרווח קדמי, אשר הינו סמוך למדרכה. במקרה זה, החניה המוצעת אינה סמוכה לחניה, אולם ברור מהבקשה להיתר כי גם אם נתעלם מהוראה זו, הרי שגובהה הפנימי של החניה עומד על 2.4 מ' נטו, ומעליו קיים מעקה בגובה של 60 ס"מ, אשר לא ברורה מטרתו. התרת החניה בצורה זו מהווה חריגה מהוראות התכנית, הן בשל הגובה, והן בשל צורת הבנייה, אשר אינה תואמת את הוראות הבינוי הקבועות בתכנית. על כן, לא היה מקום להתירה, כפי שהוגשה. כתוצאה מכך, יש לקבוע כי על המשיבים לתקן את הבקשה, ולבצע את הבנייה בהתאם להוראות התכנית, כאמור לעיל. אין אנו סבורים כי בשלב זה יש להידרש לטענות העוררים לגבי עבירות בנייה אותן יבצעו המשיבים בעתיד. אם זה יהיה המצב, הרי שאז יהיה על העוררים לפנות לגופי האכיפה של הוועדה המקומית, ולדרוש כי אלו יפעילו את סמכותם בעניין. אולם אין אנו יכולים להניח, א-פריורית, כי המשיבים יבצעו עבירות שכאלה. כך נפסק בעת"מ (ב"ש) 262/04 פז חברת נפט בע"מ נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, , כדלקמן: "באשר לטענת העותרת כי מי לידינו יתקע כף שלא תהיה פגיעה בשלטון החוק בעתיד, אשיבנה כך: יש לצפות על העניין מבחינת ההווה והעתיד. ההיתר אינו יוצר מצב של פגיעה בשלטון החוק בשטח נכון להיום. לגבי העתיד - ההיתר לא בהכרח יביא לפגיעה בשלטון החוק מחר, וחזקה על מוסדות התיכנון שלא יאפשרו פגיעה כזו." ודברים מתאימים להפליא למקרה שבפנינו נפסקו בעת"מ (נצ') 1102/05 עומרי עאהד חב' לבניין בע"מ נ' ועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז צפון ואח', : "גם הנימוק השני שהביא את המשיבה להתנות את אישור בניית החניות בתנאי של קירוי בחומרים קלים, לאו נימוק הוא. אמנם קירוי החניות בביטון יקל על הדייר, שיחפוץ בכך, לבצע עבירת בניה ולבנות מעל לאותו קירוי מרפסת. לעומת זאת, אם הקירוי יעשה מרעפים הדבר יקשה על בנייה כזו ויחייב הסרת הקירוי הקל של החניה והחלפתו בקירוי ביטון. יחד עם זאת, לא ניתן לבסס החלטה על חשש ערטילאי לפיו דיירים עלולים, בעתיד, לבצע עבירות בניה. החשש לביצוע עבירות בנייה קיים בכל מקרה ומי שכל כך תחפץ נפשו בבניית מרפסת, לא יירתע מפירוק הקירוי הקל ולצקת קירוי מביטון. על כן, לא נוכל לקבל את טענות העוררים בעניין זה. יתר על כן, לאחר שיתוקנו הליקויים בעניין החניה, דומה כי לא ניתן יהיה עוד לעשות בה שימוש למגורים, ועל כן חשש העוררים יפוג, גם מסיבה זו. לפיכך, יש להתאים את הבקשה והבנייה להוראות התכנית, על ידי הנמכת החניה, והתאמת הוראות הבינוי לאלו שנקבעו בסעיף 11.1.1 לתכנית חד/מק/450/ו, וזאת בנוסף להוראות שניתנו על ידי הוועדה המקומית בהחלטתה. גם התרת המרפסת, כפי שהותרה, אינה יכולה להתאשר. המדובר בבנייה בתחום קו הבניין, אשר הינה אסורה, אלא בכפוף לסייגים הקבועים בפרק ד' לתוספת השניה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 (להלן: "התקנות"). בנייתה של מרפסת, בקו צדדי, הינה אסורה. לכל היותר ניתן היה להתיר בנייתה של פרגולה, בחריגה של עד 40% לתוך קו הבניין (ר' סעיף 4.09(12) לתוספת השניה לתקנות), אולם לא ניתן היה להתיר את הריצוף ואת הגבהת הקרקע, עד לגובה של כ-1.2 מ', מבלי שקיימת הוראה בתכנית המתירה זאת. ראוי להדגיש כי אם היו הפרשי מפלס טבעיים בין המגרשים, אזי ניתן היה לבצע קיר תומך בגבול המגרש. קיר תומך שכזה הינו מותר, כאשר המדובר באילוץ הנובע מהפרשי טופוגרפיה בין מגרשים. אולם כאשר ראינו כי אין הפרשי מפלס טבעיים בין המגרשים, אזי הגבהת הקרקע בגבול המגרשים, והוספת ריצוף בתחום קו הבניין, מהווה חריגה מהמותר על פי הדין, ולא ניתן להתירה. על כן, יש לתקן את הבקשה, ולהתאים את הבנייה, כך שלא תבוצע בנייה מעבר לקו הבניין הנ"ל. כאמור, ניתן להתיר פרגולה תקנית, באם זו אינה חורגת מעבר ל-40% מקו הבניין. מעבר לכך, אין להתיר את הבנייה לכיוון גבול המגרש. ככל שהדבר נוגע לעניין הגדר, אנו סבורים כי ניתן להסתפק בקביעות שנקבעו על ידי הוועדה המקומית. על המשיבים לתקן את הגדר, באופן התואם את הבנייה הקיימת. על המשיבים להביא אישור קונסטרוקטור לגבי הגדר, כך שלא תישמע עוד טענה לגבי הצרכים הקונסטרוקטיביים הדרושים לה. כמו כן, ראוי לציין כי ראינו שהמשיבים ביצעו בנייה של גדר נוספת, אשר לא הותרה להם. על הוועדה המקומית לדרוש כי הבקשה להיתר תוגש כשהיא כוללת גם את הגדר הנ"ל. על הוועדה המקומית להבהיר כי בנייתה של הגדר תיעשה מחומר לא מרעיש, כך שלא יגרם מטרד לעוררים, כתוצאה מהצבתה במקום. אשר על כן, הערר מתקבל באופן חלקי. יש להורות למשיבים לתקן את הבקשה והבנייה, כאמור בסעיפים 9, 11 ו-13 להחלטתנו. בניההיתר שינויים (תכנון ובניה)חניה