טוענים כי הוועדה המקומית לא הייתה יכולה להסתפק בהצהרה של נציג כי בידו ייפויי כוח, והיה עליה לקבל את חתימותיהם של בעלי הדירות בפועל. הם טוענים כי אין מספיק חתימות כפי שנדרש על פי חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, לפי חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס"ח-2008, וכי הוועדה המקומית לא יכולה הייתה לדון בבקשה, אלא לאחר שתתקבלנה הסכמת 2/3 מבעלי הדירות. כן טוענים העוררים כי חלק מהוראות התמ"א לא מולאו, וכי פתרונות החניה מסכנים את בטיחותם של הדיירים בקומת הקרקע. בנוסף ציינה העוררת מס' 3 כי היא מתנגדת לבנייה, שכן היא אינה מעוניינת בבניית ממ"ד לדירתה, וכי היא אינה רוצה שיבנו דירות מעליה. 4. הוועדה המקומית הגישה תגובה לאקונית, בה היא טוענת כי התשובות לטענות העוררים ניתנו בהחלטתה (אשר, יש לציין, הינה בהחלט מפורטת דיה בכדי שניתן יהיה להבין מדוע נדחו התנגדויות העוררים). המשיבה טענה כי בידה חתימות של מספיק בעלי דירות, וכי היא קיבלה אישור מהמפקחת על רישום המקרקעין כי ההסכם שנכרת בין הצדדים אכן מספק לצורך ביצוע חיזוק הדירות. לדעתה היא עומדת בכל דרישה המופיעה בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 וחוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס"ח-2008. כן נטען כי הוועדה המקומית דרשה התאמות לתמ"א, ואלו יבוצעו על ידה בטרם יוצא ההיתר, וכי פתרון החניה אושר על ידי מהנדס תנועה וחניה. לפיכך ביקשו המשיבות כי הערר יידחה. 5. דומה כי אין כמקרים מהסוג שבפנינו, בכדי להבהיר עד כמה נכונה הייתה החלטתו של בית המשפט העליון בבג"ץ 879/89 בניני ט.ל.מ. חברה לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חולון פ"ד מד (2) 831, כאשר זה קבע כי במקרים בהם מתעוררת מחלוקת בבית משותף לגבי האפשרות לבצע בנייה, על מוסדות התכנון לשקול שיקולים תכנוניים בלבד, ולהעביר את ההכרעה בעניין הקנייני לערכאות המוסמכות לדון בכך, כדוגמת בית המשפט או המפקחת על רישום המקרקעין, והכל בהתאם להוראות תקנות 2ב-2ג לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970. כך מבהיר זאת בית המשפט, בעמ' 835-836 לפסק הדין: "התקנות באו להבטיח, שמי אשר יש לו אינטרס להתנגד או להביע דעתו בקשר לבקשה להיתר בנייה, דעתו תישמע על-ידי הוועדה, קודם שתחליט בעניין הבקשה. תכלית זו נשמרת במלואה על-ידי המנגנון הקבוע בתקנות 2ב ו-2ג של התקנות. תקנה 2א מצביעה על מי שרשאי או צריך לחתום על בקשה להיתר בנייה. אך אם מטעם כלשהו מי מאלה הנזכרים בתקנה זו לא יחתום על הבקשה, באות התקנות הנ"ל להבטיח, שאם יש לו זכויות בנכס, ויש לו עניין להשמיע דעתו וטענותיו לפני הוועדה קודם שתכריע בעניין - תינתן לו ההזדמנות לכך. בכך מושגת המטרה, שכל מי שיש לו עניין - בעד או נגד - בבקשה להיתר, יוכל להשמיע דעתו. הפירוש שבו דוגלים המשיבים יש בו כדי להכביד ולסרבל שלא לצורך. על-פי פירוש זה, כל בעל דירה בבית משותף, המעוניין לבצע בנייה כלשהי, אפילו זו מותרת לו ביחסיו הקנייניים עם כל בעלי הדירות האחרים ולאלה האחרונים אין כל עילה משפטית או תכנונית למנוע את הבנייה המבוקשת, חייב יהיה לפנות אל כל בעלי הדירות או לקבל את הסכמת נציגות הבית המשותף. ומה אם למתנגדים לבנייה המבוקשת יש רוב בנציגות, אף שאין להם כל עילה משפטית להתנגד-למה יוכבד על המבקש היתר על-ידי מתן זכות וטו על בקשתו לנציגות הבית או לבעלים של יחידות דיור בבית? במקרים של בתים משותפים, שבהם יש יחידות דיור רבות, יש בפירוש שבו דוגלים המשיבים כדי להקנות אמצעי סחיטה לבעלי דירות אחרים, כשבמקרים רבים אין הצדקה לכך. כפי שכבר הובהר לעיל, מבטיחות תקנות 2ב ו2ג את האינטרסים הלגיטימיים של בעלי הדירות האחרות בבית המשותף, שגם ידעו על כל בקשה להיתר בנייה בבית המשותף וגם יוכלו להתנגד לבקשה. יש לזכור, שתקנה 2א(4) חלה על כל מקרה של בקשה להיתר על-ידי בעל דירה בבית משותף. במקרים רבים המדובר במבקש שיש לו זכויות קנייניות בחלק הבית המשותף אשר עליו הוא מבקש לבנות, ועל-פי המוסכם כחוק בינו ובין יתר בעלי הדירות, מסורות לו זכויות בנייה. לפעמים, מדובר בבנייה שלכל הדעות אין בה להזיק או לפגוע בבעלי דירות אחרות. למה בכל אחד ממקרים אלה תהיה חובה לקבל את חתימת כל בעלי הדירות האחרות או את חתימת נציגות הבית המשותף על הבקשה? ... ...הפתרון בו בחר מחוקק המשנה הוא, שבלי לפגוע בכל זכות קניינית של בעלי דירות אחרים בבית המשותף ובזכויות העומדות להם ביחסיהם עם העותרת, על הוועדה לדון ולהכריע, אם על-פי שיקולים תכנוניים ראוי ליתן היתר בנייה לעותרת, ואם כן (ובלבד שנתקיימו הוראות תקנות 2ב ו-2ג) - עליה ליתן אותו לה, גם אם המשיבים לא חתמו על הבקשה והם מתנגדים למתן ההיתר. אלה האחרונים, לאחר קבלת העתק הבקשה להיתר, יוכלו להביע התנגדותם מנימוקים תכנוניים לפני הוועדה או להניע את גלגלי הערכאה המתאימה למניעת פגיעה בזכויותיהם." 6. דומה כי דברים אלו כאילו נכתבו למקרה זה. במקרה ובו קיימות זכויות, אולם היקפן שנוי במחלוקת, ולא ברור אם המשיבה אכן קיימות זכויות בהיקף הנדרש, אזי יש לדון בבקשה מבחינה תכנונית בלבד, ולא להיכנס בנבכי המחלוקות הקנייניות, אשר בירורם מצריך מומחיות שאינה קיימת במוסדות התכנון. דברים אלו נאמרו מפורשות בבג"ץ 305/82 מור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז המרכז ואח', פ"ד לח(1) 141, 149, המתייחס אף הוא לתקנות הנ"ל: "הוועדה המקומית אינה ערוכה לדון ולהכריע בחילוקי דעות עובדתיים ומשפטיים בין בעלים משותפים של נכס, אם עומדת לאחד מהם הזכות לבנות ללא הסכמת האחר אם לאו. אין לה הכלים לגבות ראיות ולהכריע במהימנותן, ואין לה הידע המשפטי להכריע בסכסוכים כאלה, ולפי התקנות ברור, שלא לכך נועדה." 7. המחלוקות שהוצגו בפנינו הינן מחלוקות אשר אין שום אפשרות לבררן במסגרת של מוסדות התכנון (בין אם המדובר בוועדה המקומית, ובין אם בוועדת הערר). השאלות המתעוררות כאן נוגעות לשאלת היקף הזכויות הקיימות לעוררים מכלל הזכויות בבניין, כיצד יש להתייחס ליחידה רישומית אשר אינה דירת מגורים, כאשר בוחנים את דרישת ההסכמה המופיעה בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מהו תוקפן של הסכמות שניתנו על ידי דיירים שונים, אשר לאחר מכן בחרו לחזור בהם מהסכמתם, וכד'. המדובר בסוגיות אשר יש צורך הן בבירור עובדתי מעמיק (ויתכן ואף ידרשו הליכי שמיעת עדויות, הגשת תצהירים וכד', אשר אינם מתבצעים במוסדות התכנון), והן במתן פרשנות משפטית לחוקי הקניין, חוקים אשר המומחיות בהם נתונה למפקחת על הרישום ולבתי המשפט. ברור כי אין מוסדות התכנון יכולים להחליף את הגורמים המוסמכים, ולהכריע בעניין. 8. על כן, ועל בסיס הפסיקה הנ"ל, ברור כי צדקה הוועדה המקומית כאשר קבעה כי "בהחלטת הועדה אין כדי להחליט על ביצוע אופרטיבי, אלא להתיר היתר במסגרת סמכותה כגוף מינהלי, לפי חוק התכנון והבניה". זהו ניסוח מדויק להפליא המבהיר כי הוצאת ההיתר מבהירה אך ורק כי הבנייה אכן צריכה להתאשר מבחינת התכנון הקיים, ואין בכך בכדי לקבוע מאומה לגבי הזכויות הקנייניות של הצדדים. דברים אלו הובהרו אף הם במסגרת פרשת מור הנ"ל, בעמ' 148-149 לפסק הדין: "יוצא, שכששוקלת הוועדה המקומית ומחליטה ליתן היתר בניה, אין בכך כדי לפגוע במי אשר טוען לזכויות, אשר תיפגענה אם יינתן ההיתר, או אם ימומש ההיתר על-ידי בנייה על הנכס, ופתוחה בפניו הדרך לפנות לערכאות לקבלת סעד שימנע פגיעה כזו." 9. על כן, יש לדחות את טענותיהם הקנייניות של העוררים, לרבות כל טענה הנוגעת לגבי מספר החתימות אותו היה על הוועדה המקומית לדרוש ולקבל, בטרם הוצאת ההיתר. אין בכך בכדי לפגוע בזכותם של העוררים לפנות לבית המשפט או למפקחת על הרישום, ולהביא את טענותיהם בעניין, אשר אם יתקבלו, יאיינו את האפשרות לממש את היתר הבנייה (חרף העובדה כי זה יוותר בתוקף). 10. יתר הטענות שהושמעו על ידי העוררים דינן דחייה. ככל שהדבר נוגע לעניין סעיפים 8 ו-9 לתמ"א, הרי שהעוררים צודקים בכך כי יש לקבל את חוות הדעה הקונסטרוקטיביות בטרם הוצאת ההיתר, וראוי כי חוות הדעת הללו יוגשו בטרם הדיון בבקשה, על מנת שלא יתברר כי המדובר בבקשה אשר לא ניתן לאשרה. עם זאת, ראוי לציין כי מהיכרותנו עם נושא המבנים הישנים, אשר הוקמו לפני שנת 1980 (ועל כן לא נבנו על פי ת"י 413), כמעט לא יימצא מבנה אשר אין צורך בחיזוקו. על כן, דומה כי ניתן להסתפק בכך כי חוות הדעת הללו יובאו וייבחנו על ידי מהנדס הוועדה המקומית, בטרם יוצא ההיתר. ברור כי אם המהנדס ימצא כי המדובר בחוות דעת מופרכות, או בלתי מספקות, יוכל הוא לדרוש שינויים במבנה (או אף להביא את הנושא לדיון חוזר במליאת הוועדה המקומית), כך שאלו יתאימו לדרישות התמ"א, ויספקו חיזוק מתאים לכל המבנה. בעניין זה ראוי להבהיר, כי לא ניתן לבצע חיזוק של חלק מהמבנה, ואם אכן הבקשה לחיזוק אינה כוללת את חלקי המבנה השייכים לעוררים, הרי שיש לדרוש כי החיזוק יבוצע גם על אלו. בכל מקרה, המדובר בסוגיה מקצועית, אותה יש להותיר למהנדס הוועדה המקומית, ועליו לוודא כי החיזוק אכן מקיים את התנאי הנ"ל. לפיכך, לא מצאנו כל פגם בהחלטתה של הוועדה המקומית בעניין זה. 11. לגבי הטענה כי קיימת חריגה של הקומה מהקומה שתחתיה - הוועדה המקומית דרשה את תיקון הבקשה בהתאם, וזו אכן תוקנה בבקשה שהוצגה בפנינו. לפיכך אין לקבל טענה זו, לאחר שלמעשה זו התקבלה על ידי הוועדה המקומית, ויושמה על ידי המשיבה. 12. נושא פתרון החניה אינו יכול להתקבל אף הוא. העוררים חולקים למעשה על הריסתו של קיר בטיחות אשר הוקם במקור לשם הגנה על פני היוצאים מהמקלט המשותף בדירה. אין המדובר בפתרון הנוגע לבטיחות מפני כלי רכב, וממילא האדריכל מטעם המשיבה ציין כי ייבנה מעקה בטיחות במקום הקיר הנ"ל, באופן שיאפשר את כניסת כלי הרכב לחניה, מבלי לסכן את בטיחותם של הדיירים. לפיכך, ובכפוף להוספת מעקה זה, אין מקום לקבל את טענות העוררים גם בעניין זה. 13. הטענות הנוספות שהועלו על ידי העוררים, אף הן אינן יכולות להתקבל. אין באפשרותנו לחייב את העוררת מס' 3 מלקבל את הממ"ד המוצע לה. אם היא אינה מעוניינת בתוספת כלשהי לדירתה, הרי שאז לא נכפה זאת עליה. עם זאת, מאחר ובניית מרחבים מוגנים בדירות הגבוהות אפשרית רק כאשר מבוצע מגדל ממדי"ם, אין היא יכולה להתנגד לבניית המגדל עצמו. על כן, יש לקבוע כי מול דירתה של העוררת הנ"ל ייבנו קירות בטון בהיקף המינימאלי הנדרש על ידי פיקוד העורף, המאפשר הקמת ממדי"ם בקומות מעל. הבנייה לא תחסום את החלון הקיים של דירת העוררת, והפתחים בקירות יהיו מול החלון הנ"ל (דהיינו, בקיר מולו ולא בקירות לצדו). כל זאת, אלא אם העוררת מס' 3 תודיע, תוך 14 יום ממועד קבלת החלטה זו, כי היא חוזרת בה מהתנגדותה הנ"ל, והיא מבקשת כי גם לה ייבנה ממ"ד (דבר אשר ללא ספק ישפר את בטיחותה בעת מלחמה חו"ח, ויעלה את ערך דירתה גם בימי שלום). 14. הטענה כי העוררת מס' 3 אינה מעוניינת בבניית דירות נוספות מעליה אינה יכולה להתקבל אף היא. העוררת הנ"ל מתגוררת בקומה הראשונה, ומעליה קיימות גם היום שתי קומות מגורים. תוספת הקומה אינה מוסיפה, בוודאי שלא באופן משמעותי, מטרדים כלשהם, כאשר קיימת הפרדה של שתי קומות קיימות. 15. לא נוכל לסיים מבלי לציין כי מצאנו שהחלטתה של הוועדה המקומית תואמת את תפיסתה של ממשלת ישראל, כפי שזו באה לידי ביטוי רק לאחרונה בעת אישורו של שינוי מס' 2 לתמ"א 38, כי יש צורך אקוטי בחיזוקם של המבנים במדינה. הסיכון של רעידת אדמה באזורנו ככל הנראה אינו מבוטל, והעובדה כי במשך שנים רבות נבנו מבנים רבים ללא התחשבות בסיכון זה, מחייבת טיפול מקיף בבעיה. על כן, המגמה היא להקנות זכויות על מנת לתמרץ את האזרחים להגן על עצמם מפני אסון אשר עלול להיגרם, אם אכן תרעד האדמה בעוצמה רבה. התמ"א מקנה תוספת זכויות, אשר על פי רוב יש להתירן, לשם יישום החיזוקים הללו (ר' לעניין זה את האמור בערר (חי') 273/08 ברטל ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון ולבניה חיפה ואח', ). על כן, יש לבחון בקשות מסוג זה מתוך הכרה בחשיבות החיזוק, וכאשר מתקיימות הוראות התמ"א, ולא נדרשות הקלות (או למצער הקלות משמעותיות), יש לאפשר את הבנייה ואת תוספת הזכויות המבוקשת. 16. לאור כל האמור לעיל, ובכפוף להמצאת חוות הדעת ובניית מעקה הבטיחות לו התחייב אדריכלה של המשיבה, לא מצאנו כל עילה לקבלת הערר, ועל כן זה נדחה. בניהמסמכיםתמ"א 38תמ"א