נטען כי אין לחייב את בהפרשי הצמדה וריבית בהיטל השבחה טענה זו נטענה מכוח שתי עילות - האחת היא כי העוררים לא הצליחו לחלק את החלקה למגרשים, ועל כן יש לדחות את המימוש עד אשר אלו יוכלו לממש בפועל את ייעודה החדש של הקרקע, ואילו השנייה היא כי למעשה העוררים ביקשו לשלם את היטל ההשבחה, אולם רק בשל התרשלותה של המשיבה, אשר לא השיבה למכתבי בא כוחה, לא התקבלה דרישה כלשהי. העוררים סבורים כי בשל כך, האחריות לפיגור בתשלום רובץ אך ורק לפתחה של המשיבה, ועל כן אין הם אמורים לשאת בתוצאות רשלנותה. 7. נדון בשתי הטענות הנ"ל, דבר דבור על אופניו. משמעות העובדה כי הקרקע אינה מנוצלת לייעודה החדש 8. העוררים טוענים כי לנוכח בעיות אשר התגלעו בין בעליה השונים של החלקה, לא עלה בידם לבצע חלוקה של הקרקע, מאז רכישתה, ועל כן אין הם יכולים לממש את ייעוד הקרקע, כפי שזה הושבח בתכנית, ולכן אין מקום לחייבם בריבית פיגורים. למעשה, לדעתם המימוש נוצר רק בעת היווצרותה של ההשבחה בפועל, ועל כן כל עוד הדבר אינו אפשרי, מועד המימוש טרם הגיע, ולא ניתן לדרוש עקב כך ריביות. 9. טענה זו נובעת מסיבה אחת פשוטה - העוררים מס' 2 בכל העררים, סבורים כי יש משמעות לעובדה כי הם חתמו על הסכם "נטו", ועל כן הם מי שנושא בפועל בהיטל ההשבחה. אלא שהחלטתם לחתום על הסכם שכזה, אינה מעלה ואינה מורידה מאומה מהוראות החוק, אשר קובעות באופן מפורש, כי החבות לתשלום רובצת על שכמו של הבעלים בעת אישור התכנית. כך קובע סעיף 2(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "התוספת"): "חלה השבחה במקרקעין, בין מחמת הרחבתן של זכויות הניצול בהם ובין בדרך אחרת, ישלם בעלם היטל השבחה לפי האמור בתוספת זו (להלן - היטל); היו המקרקעין מוחכרים לדורות, ישלם החוכר את ההיטל; היטל בעקבות אישור תכנית יחול על מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או הגובלים עמו בלבד." סעיף 4(1) לתוספת קובע כי ההשבחה תיקבע מיד לאחר אישורה של התכנית, אולם הוועדה המקומית מוסמכת לדחות את עריכת השומה על למועד המימוש הזכויות. מימוש זכויות הוגדר בסעיף 1 לתוספת, כאחת החלופות הבאות: "(1) קבלת היתר לפי חוק זה לבניה או לשימוש בהם שלא ניתן היה לתיתו אלמלא אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג שבעקבותיהם חל היטל השבחה; (2) התחלת השימוש בהם בפועל כפי שהותר לראשונה עקב אישור התכנית שבעקבותיו חל היטל השבחה; (3) העברתם או העברת החכירה לדורות בהם, בשלמות או חלקית, או הענקת זכויות בהם הטעונה רישום בפנקסי המקרקעין, בתמורה או ללא תמורה, אך למעט העברה מכוח דין והעברה ללא תמורה מאדם לקרובו; ואולם לא יראו כמימוש זכויות רישום בפנקסי המקרקעין של זכויות במקרקעין אשר המחזיק בהם בפועל לפני יום כ"ט בסיון תשמ"א (1 ביולי 1981), היה בעלם כהגדרתו בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961; " 10. התוספת קובעת כי המימוש יגיע באחד המקרים המתוארים בהגדרה הנ"ל. המימוש הינו המועד בו נוצרת לבעל המקרקעין ההשבחה בפועל - בין אם על ידי קבלת היתר בנייה, בין אם על ידי התחלת השימוש, ובין אם על ידי העברת הזכויות בקרקע. על הרציונאל שבקביעות אלו, עמד בית המשפט העליון במסגרת ע"א 1321/02 נוה בנין ופיתוח בע"מ נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז המרכז , פ"ד נז(4) 119, 129-130: "הנה-כי-כן, היטל ההשבחה מיועד להגשים רעיון של צדק חברתי שלפיו ראוי כי מי שהתעשר בשל פעילות נורמטיבית של רשויות התכנון ישתף את הציבור בהתעשרותו זו בדרך של תשלום היטל המשתלם לאותה רשות תכנון, והמשמש אותה להכנת תכניות וביצוען. תכלית זו מתיישבת היטב עם דחיית תשלום ההיטל עד למועד שבו מתקיים, הלכה למעשה, מימוש של הזכויות שהושבחו, וההתעשרות קורמת עור וגידים. כך הם פני הדברים בעת שהנהנה מבקש לבנות על המקרקעין או להשתמש בהם בהתבסס על התכנית המשביחה (ראו סעיפים קטנים (1) ו-(2) להגדרת המונח "מימוש זכויות" שבסעיף 1(א) לתוספת השלישית). כך גם כאשר מעביר הנהנה לאחר זכויות מסוג בעלות או חכירה לדורות במקרקעין שהושבחו, וכך כאשר הוא מעניק בהם זכויות אחרות הטעונות רישום, כאמור בסעיף קטן (3), הוא הסעיף שבו עסקינן. ... כל הצמתים שהוגדרו כ"מימוש זכויות" בסעיף 1(א) לתוספת השלישית, קרי קבלת היתר לבנייה או לשימוש שלא ניתן לתתו אלמלא אישור תכנית, התחלת שימוש במקרקעין בפועל, כפי שהותר לראשונה עקב אישור התכנית, וכן העברות והענקות, כמפורט בסעיף קטן (3) - צמתים אלה יש להם מכנה משותף אחד בהיותם פעולה ממשית ומשמעותית שמבצע הנהנה במקרקעין המושבחים, אשר יש בה משום הוצאת התעשרותו מן הכוח אל הפועל. כל אחד מן הצמתים הללו, כך סבר המחוקק, הוא אפוא בבחינת השעה היעודה לגביית היטל ההשבחה מידי הנהנה." 11. נקודת המוצא לגבי מוכר היא, כי כאשר כבר קיימת תכנית מאושרת אשר השביחה את מקרקעיו, הוא ידרוש עבור הקרקע את שוויה המושבח. מאחר וקיימת ידיעה שיפוטית לגבי מצב הקרקע (לאחר פרסום התכנית), ברור כי הן הבעלים, והן הרוכשים, ערים לכך כי הזכויות בקרקע הן רבות יותר מאשר עובר לאישורה של התכנית. במצב זה, הרוכשים יהיו נכונים לשלם עבורה סכום גבוה מזה שהיו מוכנים לשלם עבורה במצב הקודם, ואילו המוכר ידרוש עבורה סכום גבוה יותר. זהו בדיוק המועד בו ראוי לדרוש את היטל ההשבחה. זהו המקום בו בעל המקרקעין נהנה מההשבחה שחלה בקרקע, ועל כן עליו לשתף את הציבור, אשר בזכותו זכה הוא להשבחה, בגין התעשרותו שנוצרה, למעשה, יש מאין. 12. על כן, תשלום היטל ההשבחה מוטל אך ורק על העורר מס' 1 בכל העררים, אשר היה הבעלים בעת אישורה של התכנית. מועד המימוש הוא מועד המכר, אוגוסט 1998, וכל אירוע אשר התרחש לאחר מכן, אינו רלוונטי כלל לשאלת ההשבחה שנוצרה על ידי התכנית. ממילא העוררים מס' 2 אינם חייבים בהיטל השבחה על פי הדין, בשל ההשבחה שנוצרה בעת אישור התכנית (שכן הם טרם היו הבעלים), ועל כן השאלה האם הם יכולים לקיים את ההשבחה, אינה רלוונטית כלל. חזקה על העורר מס' 1 כי הוא אכן דרש עבור הקרקע את ערכה המושבח, ועל כן, זהו מועד המימוש אליו יש להתייחס. 13. העובדה כי העוררים מס' 2 נטלו על עצמם, מבחינה חוזית, את תשלום היטל ההשבחה, אינו רלוונטי כלפי המשיבה. המדובר בהסדר חוזי, שבין העורר מס' 1 לבין העוררים מס' 2. הם זכאים להחליט מהי התמורה שבחוזה, ואין הדבר רלוונטי כלל כלפי צדדים שלישיים. העובדה כי אלו החליטו לכלול ערכים לא ידועים בהסכם, ולהתחשב בהם כחלק מהתמורה, אינה משפיעה כלל על הוראות הדין. ההסכמים החוזיים הינם עניין לצדדים בלבד, והמשיבה, אשר לא הייתה צד לאותם חוזים, אינה מחוייבת באמור בהם. בכל מקרה, מאחר ואין המדובר בדין דיספוזיטיבי, אלא בדין קוגנטי, ממילא לא יכולים ההסכמים בין הצדדים לשנות את הוראות החוק. 14. לפיכך, המימוש נוצר בחודש אוגוסט 1998, מועד בו מכר העורר מס' 1 את זכויותיו בחלקה למשיבים מס' 2. במועד זה נמכרה הקרקע על פי ערכה המושבח, והעובדה כי העוררים 2 אינם מצליחים לממש את זכויותיהם בקרקע (ככל שהדבר נכון, דבר אשר לא נבדק על ידנו), אינה משנה מאומה בעניין. 15. לאור העובדה כי המימוש חל בשנת 1998, ומאחר וההיטל לא שולם באותו המועד, חל עליו סעיף 15 לתוספת. ריבית הפיגורים אשר מצטרפת לו, הינה התוצאה של אי ביצוע התשלום במועד בו הייתה המשיבה זכאית לו. טענות העוררים לגבי האירועים שאירעו לאחר מכן, אינם מצדיקים את הפחתת ההיטל, אשר ממילא מוטל על מי שחב בו, העורר מס' 1. המכתבים שנשלחו למשיבה 16. טענתם השניה של העוררים היא כי יש להפחית את ריבית הפיגורים, מאחר ולטענתם בשנת 2000 נשלחו הודעות למשיבה על ביצוע העסקאות. לכאורה, היה מקום לדחיית טענות אלו על הסף. מלבד מכתבים, אשר הוגשו לא על ידי מי שערך אותם, ללא תצהיר המאמת את כתיבתם או הגשתם, המדובר במסמכים נטולי כל ערך ראייתי, וספק אם היה מקום לקבלם, גם אם דיני הקבילות אינם חלים בוועדת הערר, שכן מבחינה מהותית אין שום ודאות כי אלו אכן נערכו על ידי עו"ד חדאד, קל וחומר נשלחו על ידו. 17. גם אם נתעלם מבעיות ראייתיות אלו, עדיין לא היה מקום לקבל את עמדת העוררים. המשיבה מציינת כי היא לא קיבלה מסמכים אלו מעולם. גם אם נניח כי אלו אכן נשלחו, אין לנו אפשרות לבחון מה עלה בגורלם. 18. מסירת ההודעה למשיבה אודות ביצוע העסקה, ובקשה לשלם את היטל ההשבחה, אמורה הייתה להגיע במועד סמוך למועד עריכתה. על העוררים הנטל להודיע זאת למשיבה, בכל דרך שנראית להם, אולם האחריות לוודא כי המשיבה קיבלה את הודעתם, רובץ עליהם. דברים ברורים בעניין זה פסק בית המשפט העליון, בב"ש 40/80 אסרף נ' סולתם בע"מ, פ"ד לד(3) 137: "אני מודע לעובדה כי בימינו אכן מתעכבים דברי דואר, אולם אינני סבור כי משום כך יש לדרוש מבעלי דין להחרים את דואר ישראל. עם זאת נראה לי כי מחובתו של עורך-דין, ביודעו שגורל ההליך שהוא חפץ להגישו עלול להיקבע בשל איחור בהגשה, לא להסתפק בשיגור מסמכי בי-דין בדואר, אלא לגלות יוזמה ולוודא אם אכן הגיעו לתעודתם תוך המועד שנקבע לכך. אין לשכוח שמועד המצאת הערעור למזכירות בית-המשפט הוא הקובע, ולא מועד שלשולו לתיבת הדואר או מסירתו לפקיד הדואר". וכך נפסק גם בע"א 162/89 צבי רום נ' עזבון המנוח אברהם שרייער, : "מועד המצאת מסמכים לבית המשפט הוא מועד קבלתם במזכירות בית המשפט ולא מועד שלשולם לתיבת הדואר או מסירתם לפקיד הדואר (ב"ש 40/80 אסרף, פ"ד ל"ד (3) 137; ע"א 916/79 אלבר בע"מ, פ"ד ל"ו (4) 393, 401). על פי אותו עקרון נקבע גם כי שלשול מעטפה בתיבת בית המשפט הכוללת שיק המיועד לגזברות אינה עונה על הדרישה להפקדת כסף בקופת בית המשפט (המ' 618/74 צלניקר, פ"ד כ"ט (1) 437, 439). אכן, אין מניעה להשתמש בשרותי הדואר לצורך הגשת מסמכים לבית המשפט אך - עם זאת - יש לזכור כי האחריות להגשת מסמך לתיק בית המשפט מוטלת על כתפי בעל הדין המבקש להגישו. מכאן ששומה על בעל דין הנזקק לשירותי הדואר לעמוד על המשמר ולוודא שמסמך ששלח אמנם הגיע לתעודתו (ב"ש 826/86 - לא פורסם; ע"א 661/85 - לא פורסם)." פסק דינו של הרשם בתיק זה, אושרר על ידי השופט לוין, בבש"א 2511/90 צבי רום נ' עזבון המנוח אברהם שרייער, פ"ד מד(3) 589. 19. גם במקרה של המצאה למוסד סטטוטורי, אשר למועדו קיימת חשיבות, האחריות היא על מי שחייב בביצוע ההמצאה. אין הוא יכול לשלוח את הדואר, ולהניח כי זה אכן התקבל בידי הרשות. עליו לוודא כי אכן הדבר נעשה, ואם הוא אינו מקבל תשובה תוך זמן סביר, עליו לבדוק מה עלה בגורל מכתבו. אילו המדובר היה בעניין של מספר חודשים, ניחא. אולם כאשר העוררים ישבו על ידיהם משך כתשע שנים מאז משלוח המכתב, ולא טרחו לבדוק מדוע לא התקבלה התייחסות כלשהי לדרישתם, עליהם לשאת בתוצאות הפיגור שחל בתשלום. על הרציונאל שבדרישת המחוקק לתשלום הפיגורים, עמד כב' השופט מנהיים בע"א 154/06 גרינשטיין ראובן ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון ולבניה נתניה, : "ללא ספק, תכליתו של חוק ההצמדה (אליו מפנה התוספת השלישית לגבי התקופה שמיום "המימוש", שהוא המועד לתשלום ההיטל) היא להקל על הגרעונות הנגרמים לרשויות המקומיות כתוצאה מאיחורים בביצוע תשלומי חובה. הכוונה היתה ליצור תמריץ שלילי מפני איחור בתשלום, על יד הטלת ריבית גבוהה מעבר להצמדה. זוהי ריבית עונשית מובהקת (וראה ת. אז. (מחוזי ת"א) 2983/00 אילן ואח' נגד הועדה המקומית ראשון לציון)." על כן, ריבית הפיגורים מהווה תמריץ לדיווח על העסקאות במועד, ומשהעוררים נמנעו מלעשות כן, עליהם לשאת בתוצאות מעשיהם, ולשלם את הריבית הקבועה בחוק. 20. בשולי הדברים נעיר גם כי על פי המסמך שצורף דווקא לכתב הערר, נרשמה דרישה לתשלום היטל השבחה. אילו היו העוררים פועלים להוצאת ההיתר, היה עליהם לשלם את היטל ההשבחה כבר אז. מאחר והם נמנעו מלעשות כן, לא יכולה הייתה המשיבה לאכוף עליהם את התשלום (שכן מעמדם של העוררים מס' 2 לא היה ברור, באותו שלב, והם לא היו רשומים כבעלים בחלקה באותה נקודת זמן). אם לא די בכך, העובדה כי קיים חוב עבור השבחת הקרקע, הינו עניין ברור לכל אדם הבקיא בדין. כאשר התכנית הפכה קרקע אשר יועדה בעבר לחקלאות, והפכה אותה לקרקע המיועדת לתעשייה, בוודאי שקיימת השבחה, והיה על בא כוחם של העוררים להבהיר להם כי יהא עליהם לשאת בהיטל המחויב מאותה השבחה. על כן, יש לראות את העוררים כמי שמוחזק כיודע שהיה עליהם לשלם היטל השבחה, ונמנע מלעשות כן. לפיכך, גם מסיבה זו, יש להטיל עליהם את מלוא ריבית הפיגורים הקבועה בחוק. 21. על כן, אנו דוחים את טענות העוררים בנקודה זו. סיכום 22. הערר מתקבל ככל שהדבר נוגע לסכום קרן ההיטל בלבד, ונדחה לגבי הפרש ריבית הפיגורים. היטל ההשבחה יעמוד על 54,590 ש"ח, לכל העסקאות הנזכרות בעררים (רבע מהסכום לכל ערר). הסכום הנ"ל יישא הפרשי ריבית בלבד מיום כניסת התכנית לתוקף (יום 28.11.1994) ועד למועד ביצוע העסקאות, וריבית פיגורים כקבוע בסעיף 15 לתוספת, החל מיום ביצוע העסקה (חודש אוגוסט 1998), ועד למועד התשלום בפועל. אין להפחית מריביות אלוו מאומה. ריבית והצמדההיטל השבחהריבית