סעיף 14(א) מתייחס באופן מפורש למועד בו הובאה השומה לידיעתו של החייב. לא מהמועד בו קיבל הוא תשובה לפטור, ובוודאי שלא המועד בו קיבל הוא תשובה ערוכה להנחת דעתו לגבי בקשתו. יתר על כן, טענת המבקשת כאילו היא יכולה להתחיל ולחשב את המועדים במועד שבו התשובה תתקבל כפי שהיא מעוניינת בה, יוצרת חוסר ודאות לגבי המועד בו עליה להגיש את הערר. האם זו יכולה להמשיך ולדרוש הנמקות והבהרות, וכל עוד אלו לא ניתנות לה, המועדים לא ייספרו? זהו אינו אלא ניסיון של המבקשת להרים את עצמה בשרוכי נעליה, ניסיון אשר לעולם לא ייצלח. 9. כאמור, דרישת הדין היא להגשת ערר תוך 45 יום ממועד קבלת השומות לידיה. המועד הנ"ל חלף כבר ביום 20.10.2011, והבקשה הוגשה רק ביום 9.2.2012, למעלה משלושה וחצי חודשים לאחר המועד בו היה על המבקשת להגיש את הערר, וחמישה חודשים לאחר שקיבלה את השומות. המדובר בשיהוי ניכר, אשר לא בנקל יש לאפשרו. 10. כפי שציינה בצדק המשיבה, הנימוקים למתן ארכה בנסיבות הללו, צריכים להיות מיוחדים. אי אפשר לעשות מהמועדים שנקבעו בחוק פלסתר, כאילו המדובר בהמלצה בלבד. דברים יפים לעניין זה נקבעו, בין היתר, בעת"מ (ת"א) 1160/02 בלהה גרינברג נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז מרכז ואח', : "קביעת מסגרת זמנים אחידה וברורה להגשת התנגדויות נחוצה מכמה סיבות. ראשית, יש בה כדי ליצור וודאות ויציבות, שתאפשר לצדדים לכלכל את מעשיהם וכפועל יוצא תאפשר את התקדמותם של הליכי התכנון והבנייה ותמנע עיכובים מיותרים. שנית, מועד קבוע ואחיד להגשת התנגדות יש בו כדי להגשים עקרון של שוויון, שכן הוא מונע מצב שבו פלוני יפיק יתרון מלמידת יתר ההתנגדויות וגיבוש עמדה וטיעון ביחס אליהן; יתרון שלא ניתן למתנגדים שעמדו בלוח הזמנים הקצוב. למותר לציין, כי הרשות המנהלית אינה יכולה לפעול באופן יעיל ותקין, כאשר מעליה מתהפכת, כחרב דמוקלס, אפשרות של הגשת התנגדויות ללא גבול. הדעת אינה סובלת את הדבר משום שאינטרס ציבורי חשוב הוא שפעולת הרשות המנהלית תתנהל כסדר, ולא תתעכב יתר על המידה. למועדים הקבועים בחוק התכנון והבנייה חשיבות מיוחדת. סטייה מהם עשויה לשים לאל את מטרות החוק (כשלעצמי עמדתי על כך בעת"מ 1208/01 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה ובעת"מ 1002/02 שמש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" וראו את בג"צ 581/87 צוקר נ' שר הפנים, פ"ד מב(4) 529, 545). על כן ייטיבו מוסדות התכנון עשות אם ידבקו במועדים הנקובים בחוק ולא יתנו אותם למרמס בהתרת חריגות חוזרת ונשנית." דברים אלו נכונים בוודאי כאשר המדובר בעניינים כספיים, אשר נוגעים לדרך פעולתה של הרשות. משחלף המועד להגשת הערר, זכאית המשיבה להניח כי ההיטלים מגיעים לה, והיא יכולה להסתמך עליהם לצורך ניהול תקציבה. אין שום סיבה לחייב את המשיבה להמתין חודשים ארוכים לאחר שהשומות הועברו לידי הנישומים, עד שאלו יואילו בטובם לערור. מי שמבקש ליהנות מפטורים הקבועים בחוק, מן הראוי שיכבד את האמור בו גם לגבי המועד בו עליו לפנות לוועדת הערר. 11. האם המבקשת הציגה נימוקים כבדי משקל לקבלת הארכה? אינני סבור כי כך הדבר. נימוקיה מתמצים בכך שהיא פנתה פעם אחר פעם למשיבה, בתחילה בטענות הנוגעות לשומות (אשר, כפי שציינה המשיבה בצדק רב, הינן טענות שאין בינן ובין טענות הפטור מאומה), ולאחר מכן בעניין הפטור. המדובר, אם כן, בדרך בה בחרה המבקשת להלך, ולא בנסיבות חיצוניות לדרך פעולתה. 12. אין בבקשה משום נימוקים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה כי השיהוי הוא כה רב. ככל שהאיחור רב יותר, כך תהא הנטייה לסרב לבקשה גדולה יותר. דברים אלו הובהרו בבש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן, : "אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהיה נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד; ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה ביתר חיוב. יחד עם זאת, אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים בלבד, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך. (ראו: דבריו של השופט ש' לוין בע"א 796/79 מועלם נ' מטא ואח', פ"ד לה(1) 376, 377). טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת המועד..." 13. כל הנימוקים המפורטים בפרשת נשר הנ"ל, הנוגעים לנסיבות האיחור, פועלים כנגד המבקשת. המדובר באיחור של זמן העולה על פי שניים מהמועד הקבוע בדין להגשת הערר. הבקשה לא הוגשה במסגרת הזמנים הקבועה להגשת הערר, הטעם שהוצג על ידי המבקשת לאיחור הינו קלוש, במקרה הטוב. בעניין זה ראוי לציין, כי ניהול משא ומתן אינו מהווה הצדקה שלא לפעול במועד הקבוע בדין. דברים אלו נקבעו, בין היתר, בב"ש 587/86 סח'ל בשארה נ' סוריה אבו עטה, פ"ד מ(4) 9, 11: "הלכה פסוקה היא, כי משא ומתן לפשרה בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור אינו מהווה טעם מיוחד להארכת המועד (ע"א 412/83, ב"ש 582/84, בעמ' 167; ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 685). בהמ' 423/60 (ע"א 298/60 [2], בעמ' 2230, אומר בית המשפט: "העובדה שתוך המועד שנקבע להפקדת הפקדון פתח המערער במשא- ומתן עם המשיב לשם עשיית פשרה, אינה משמשת צידוק לכך, שבינתיים יזניח את הטיפול בערעורו.....". ובעניינו, לא התקיימו כל נסיבות מיוחדות, המצדיקות סטייה מהלכה זו או צמצומה" 14. לכאורה, די בכל אלו בכדי לדחות את הבקשה כליל. אולם בפסק הדין בבר"מ 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ' אגא וכט ואח', פ"ד נז(3) 385, 399, נקבע כי יכול להיות שהמועד להגשת הערר יוארך, אם קיים טעם מוצדק לאפשר את הגשת הערר חרף האיחור: "...אין להסיק כי בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטת שמאי מכריע תתקבל כדבר שבשיגרה. על-מנת להיעתר לבקשה כזו על יושב-ראש ועדת הערר להשתכנע כי ישנה סיבה סבירה להגשת הערר באיחור, או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הערר למרות האיחור בהגשתו." כמובן ששיקול זה הינו אחד ממכלול השיקולים אותם על יו"ר ועדת הערר לשקול, כפי שנקבע גם בפרשת נשר הנ"ל. אולם בהחלט ייתכנו מצבים בהם חרף איחור ניכר, ולמרות שאין הצדקה לכאורה לאיחור, יהיה מקום לדון בערר המוגש באיחור. אלא שהנסיבות לכך חייבות להיות בעלות משקל רב ביותר, וכאמור, ככל שהאיחור רב יותר, כך נדרש משקלן לעלות. בדרך כלל, איחור כה רב מצריך פגיעה ממשית במבקשת, הנובעת מפעולה בלתי חוקית של הרשות, לא פחות מכך. 15. לכאורה, מעלה המבקשת טענה שובת עין. היא אינה אלא גוף המיועד לטובת הציבור (ועל כך אין חולק), אשר קניינה נחמס חרף הפטור המגיע לה. אם זהו המצב, מדוע להותיר מצב זה בלא שינוי? אפתח ואומר כי אינני סבור שזהו המצב. המדובר במתנה אותה קיבלה המבקשת (על דרך של ציווי לאחר המוות), לגבי קרקע אשר אין חולק כי לא הייתה פטורה מתשלום היטל השבחה, אילו הייתה נמכרת על ידי מר שטראוס, בעודו בחייו. אי מתן הפטור משמעותו כי חלק מהמתנה יועבר לציבור, כפי שהיה קורה אילו מר שטראוס היה מוכר את הקרקע, ומעניק את תמורתה למבקשת. העובדה כי הפרוצדורה שונה, והמכר בוצע על ידי המבקשת ולא על ידי מי שהעניק לה את החלקות, אינה בהכרח צריכה להביא לתוצאה שונה, מבחינתה של המשיבה. הציבור אמור לקבל את ההשבחה שנוצרת עקב פעולת התכנון (לעניין הרציונל מאחורי גביית היטל ההשבחה ר' ע"א 1321/02 נוה בנין ופיתוח בע"מ נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז המרכז, פ"ד נז(4) 119), והעובדה כי הדבר נעשה לאחר העברת הקרקע לידי המבקשת, אינו צריך לפגוע בזכות הציבור לכך. 16. אלא שגם אם נניח את דעתי האישית בצד, דומה כי למבקשת כלל אין על מה לסמוך, מבחינת הדין, וממילא סיכויי הערר נמוכים באופן המצדיק את דחיית הבקשה, גם לאחר בחינת הטענות לגופן. 17. כתב הערר מבוסס על הוראות סעיף 19(ב)(4) לתוספת, שזו לשונו: "לא תחול חובת תשלום היטל בשל השבחה שהיא אחת מאלה: ... (4) השבחה במקרקעין של מוסד לחינוך, לתרבות, למדע, לדת, לצדקה, לסעד, לבריאות או לספורט, או במקרקעין של הקדש ציבורי, כמשמעותו בחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, שאין עיסוקו לשם קבלת רווחים, אם אותם מקרקעין או התמורה בעדם, משמשים או מיועדים לשמש למטרות האמורות;" הסעיף הנ"ל מחייב עמידה בשלושה תנאים מצטברים: א. ההשבחה היא של מקרקעין השייכים למוסד לאחת מהמטרות המפורטות בסעיף; ב. עיסוקו של אותו מוסד אינו לשם קבלת רווחים; ג. אותם המקרקעין, או התמורה בעדם, משמשים או מיועדים לשמש למטרות הנ"ל. 18. דומה כי אין מחלוקת שהמבקשת עומדת בשני התנאים הראשונים. ככל שהדבר נוגע לתנאי השלישי, המבקשת אינה טוענת כי החלקות שימשו אותה לאחת מהמטרות הנ"ל. טענתה היא כי תמורת המכירה שתתקבל מהן, תשמש אותה לצורך מטרותיה. 19. עד שנת 2000, לא כלל סעיף זה את התיבה "או התמורה בעדם". במסגרת תיקון 53 לחוק, התווספה אמירה זו, אולם הוראות התחולה לגבי סעיף זה לא החילו את התיקון רטרואקטיבית. סעיף 2 לתיקון החיל אך ורק את התיקונים האחרים לגבי השבחה במקרקעין שנוצרה לפני התיקון. דהיינו, התיקון חל רק על השבחה שנוצרה לאחר כניסת תיקון 53 לתוקף. 20. ביום 4.4.2001 פורסם חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2001) (תיקון, ביטול והתליה של חקיקה שמקורה בהצעות חוק פרטיות), התשס"א-2001. בסעיף 15 לחוק זה נמחקו המילים "או התמורה בעדם", וזאת עד ליום 31.1.2001. לאחר מכן הוארכה התקופה פעמים נוספות, ולמעשה נכנס הסעיף לתוקפו רק ביום 1.7.2006, כאשר המחיקה של אותה התיבה נמחקה, במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2006), התשס"ו-2006. 21. התכנית נכנסה לתוקף ביום 30.3.2005. דהיינו, במועד בו זו אושרה, טרם נכנס הפטור לתוקף, לגבי מכירת מקרקעין אשר התמורה בעדו אמורה לשמש את המוסדות ללא כוונת הרווח, המופיעים בסעיף 14(ב)(4) לתוספת. לפיכך, המבקשת כלל אינה זכאית לפטור מההשבחה שנוצרה עקב אישורה של התכנית. 22. דברים יפים לעניין זה נפסקו על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת עילית, אשר דן בסוגיה דומה מאוד לזו שבפני. במקרה זה אמנם היה מדובר בתכנית אחרת בעיר עפולה, אולם גם שם הנושא היה פטור אשר נדרש מתכנית אשר אושרה בשנת 2005. בית המשפט הנכבד מצא כי הפטור לא חל, מאחר והתכנית אושרה עת תיקון 53 היה מושהה. כך קובע בית המשפט הנכבד ע"א (נצ') 203/09 שירותי בריאות כללית נ' הוועדה המקומית לתכנון לבניה עפולה, : "בערעור אזרחי 1321/02 נווה בניין ופיתוח בע"מ נ' הועדה לבנייה למגורים ולתעשיה מחוז המרכז פ"ד נז [4] 119, נדרש בית המשפט לשאלה מהו מועד מימוש הזכויות בעסקת מכר מקרקעין לצורך תשלום היטל ההשבחה. האם מועד כריתת החוזה, או שמא מועד רישום הזכויות. אגב הדיון בסוגיה זו, קבע בית המשפט כי:          "אירוע המס המקים את החבות בהיטל השבחה, הוא איפא מעשה ההשבחה המתרחש עם אישורה של תוכנית אשר השביחה את המקרקעין והעלתה את שוויים. אולם יחודו של היטל ההשבחה, הוא בכך שמועד התשלום אינו מתקיים בו זמנית עם המועד שבו קמה החבות בהיטל, והוא חל רק בעת מימוש הזכויות במקרקעין". [עמודים 123 - 124]. בספרו של פרופסור אהרון נמדר - היטל השבחה 216 [תשס"ט - 2007] נמצאנו למדים, כי יום קיומו של "אירוע המס", הינו יום כניסתה של התוכנית לתוקף. הנוסחה, לפיה המלומד נמדר מגיע לתוצאה זו הינה, בהתאם למועד תחילת מירוץ הריבית וההצמדה המוטלים על ההיטל. כדבריו: "אחת הדרכים לזהות את יום אירוע המס ולהבדילו מיום תשלום המס, הינה הבדיקה האם סכום המס עד ליום תשלומו, נושא ריבית והפרשי הצמדה, שאם כן, כי אז ברור הדבר שיום אירוע המס התרחש זה מכבר, אלא שהמס נדחה תוך כדי תשלום ריבית והפרשה בגין אי תשלומו". בהמשך, עורך המלומר נמדר ניתוח, הזהה לזה, אשר ערך בית המשפט העליון בפרשת קהילת ציון אמריקאית, ומגיע למסקנה כי יום אירוע המס לגבי היטל השבחה, הינו יום תחילת התוכנית. המלומד הנריק רוסטוביץ בספרו היטל השבחה [תשנ"ז - 1996] מתייחס לסוגיית מתן הפטור על פי סעיף 19[ב][4] לתוספת השלישית. אמנם, בעת כתיבת הספר לא הוכנסה הוראת הפטור שעל פי התיקון משנת 2000, אולם איני רואה כל שוני, לצורך קביעת מועדי הפטור, בין הוראת הסעיף הנ"ל, ערב תיקונו, לבין הוראות הסעיף כפי שתוקן. המלומד רוסטוביץ סקר פסיקה סותרת של ערכאות דיוניות, והגיע למסקנה כי המועד הנכון לצורך מתן הפטור, הינו מועד אישור התוכנית. [ראה עמוד 352]. נוכח כל האמור, אין לנו אלא להסכים עם דבריו של בית המשפט הנכבד קמא לפיהם, המועד הנכון, לצורך הענקת הפטור, הינו מועד כניסתה לתוקף של התוכנית המשביחה. מועד זה נפל, כאמור, ביום 3.3.05. אין חולק על כך כי ביום זה עדיין עמדה בתוקפה הוראת ההקפאה שעל פי חוק ההסדרים במשק המדינה לשנת 2003, שהאריכה את תוקף ההקפאה ועצרה את כניסתו לתוקף של תיקון מס' 53 לחוק המקרקעין, עד ליום 31.12.05." 23. המועד הרלוונטי, אם כן, לבחינת הפטור, הוא המועד בו נכנסה התכנית לתוקף. מאחר והדבר אירע עת הפטור כלל אך ורק מצבים בהם נמכרת קרקע המיועדת לשימושים לתועלת הציבור, הרי שהמבקשת כלל אינה זכאית לפטור האמור, בגין ההשבחה אותה יצרה תכנית ג/12567. 24. לאור האמור לעיל, גם אם הייתי מאריך את המועד להגשת הערר (וכאמור, אינני סבור כי זהו המקרה לעשות כן), סיכויי הערר היו קלושים מאוד, הואיל ולמבקשת אין למעשה טענה חוקית תקפה. 25. אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה למתן ארכה להגשת ערר. מיסיםשומה