בקשה להיתר תוספת מבנים וסככות ליצור נשקים קלים ופלטות מיגון ירי למטווחים ממסמכי הבקשה להיתר עולה כי מבוקשים, בין היתר הפריטים הבאים: אולם ייצור אקדחים; אולם ייצור והרכבת רובים; סדנה לרכבים; מבני הדגמה ובדיקה; 10 מטווחים באורך שונים; שלושה משטחי אספלט נרחבים; משרדים, חדר אוכל ומבני שירות. המקרקעין הסמוכים למקרקעין נשוא הערר (להלן: "המקרקעין הגובלים") הינם בבעלות מדינת ישראל. על מקרקעין אלו אושרה בשנת 2005 תכנית בש/51/ד' המייעדת את המקרקעין הגובלים למוסד ומאפשרת בהם, בין היתר, מרכז הדרכה, שטח למטווחים ועוד. העוררת זכתה בשנת 2011 במכרז של מדינת ישראל, על פיו היא תקים ותפעיל במקרקעין הגובלים מרכז הדרכה ארצי של משטרת ישראל וזאת לתקופה של 25 שנה. העוררת התנגדה לבקשה להיתר של המשיבה 2. הוועדה המקומית דנה בבקשה להיתר ואישרה אותה וזאת לאור סברתה כי הבקשה להיתר תואמת תכנית. עם זאת קבעה הוועדה המקומית כי תנאי למתן היתר בניה יהיה עמידה בתנאי רעש מקובלים בתיאום עם משטרת ישראל. על החלטה זו הוגש הערר שבפנינו. הערר והליכי הדיון בערר הטענה המרכזית של העוררת בערר הינה כי הבקשה להיתר מבקשת להקים על המקרקעין מרכז הדרכה ואימון רחב ממדים, כאשר ייעוד או שימוש שכזה אינם תואמים את השימוש המותר בתכנית שהינו לתעשיה בלבד. לחלופין טענה העוררת כי בכל מקרה הפעלת מטווחים בשטח המפעל אסורה לאור ניתוח של המצב התכנוני החל על המקרקעין. טענה נוספת שנטענה לחלופין הינה כי לא ניתן להקים במקרקעין מפעל לייצור כלי נשק. עוד טענה העוררת בכתב הערר כי פעילות המטווחים במפעל תגרום לרעש בלתי סביר. לאחר הגשת כתב הערר הגישה העוררת תוספת לכתב הערר, תוספת הכוללת הנחיות של משטרת ישראל לבניית מעבדה בליסטית. כמו כן, הוגשה בקשה לתיקון כתב הערר, במסגרתו ביקשה העוררת להוסיף טענה כי כלל לא ניתן ליתן היתר בניה במקרקעין וזאת לאור העדר תכנון מפורט על המקרקעין וכן כי הבקשה להיתר מבקשת להכשיר דרכי גישה חדשות. ועדת הערר נעתרה לבקשה לתיקון כתב הערר. כמו כן, הוגשו בקשות שונות מטעם הצדדים. ועדת הערר הכריע בבקשות אלו ביום 18.9.13, מלבד בבקשה למחיקה על הסף, אשר ועדת הערר קבעה שזו תידון בדיון. המשיבות הגישו כתבי תשובה מפורטים. כמו כן הגישה המשיבה 2 בקשה למחיקת הערר על הסף וזאת בטענה כי לפי פסק הדין בעניין עע"מ 317/10 אהוד שפר נ. הוועדה המקומית רמת השרון ואח' () (להלן: "שפר") אין לוועדת הערר סמכות לדון בערר. עוד טענה המשיבה 2 כי לעוררת אין כל זכות במקרקעין, אלא היא בגדר זכיינית בלבד, ומכאן אין לה כלל זכות להתנגד וממילא שאין לה זכות להגשת ערר. העוררת הגישה תשובה מפורטת לבקשה למחיקה על הסף. ועדת הערר קיימה דיון ממושך בנוכחות הצדדים. בסיומו של הדיון המליצה ועדת הערר לצדדים לנסות ולהגיע להסכמות מסוימות, אולם הצדדים הודיעו כי כשלו ניסיונות ההידברות ומכאן החלטתנו זו. דיון העדר זכות ערר היום אין עוד חולק כי לוועדת הערר אין סמכות לדון בעררים המוגשים על היתרי בניה אשר תואמים את התכנון החל על המקרקעין וזאת בהתאם להלכת שפר. נציין כי ככל שהיה ספק בדבר הלכת שפר, הרי זה הוסר בעניין עע"מ 2015/08 רוני בר און ואח' נ. ועדת הערר מחוז ירושלים ואח' (), בה קבע בית המשפט הנכבד: "ברם, לאחר הגשת הערעורים דנן, נדרש בימ"ש זה בהליך אחר - בעע"ם 317/10 שפר נ' יניב - לסוגיה האמורה, וקבע לגביה הלכה ברורה, שאין מקום להרהר עליה". לפיכך, ניתן לסכם את הלכת שפר לגבי סמכות ועדת הערר כדלקמן: כאשר אין מחלוקת כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית אזי קיימת זכות למתנגדים להגיש ערר לוועדת הערר. בהתאם, כאשר אין מחלוקת כי הבקשה להיתר תואמת תכנית יימחק הערר בהעדר סמכות. כאשר קיימת מחלוקת לגבי היותה של הבקשה להיתר תואמת תכנית או אינה תואמת תכנית, תפעל ועדת הערר בשני שלבים: בשלב הראשון תבחן ועדת הערר האם הבקשה להיתר תואמת תכנית, כאשר היה והבקשה להיתר תמצא כתואמת תכנית, יימחק הערר בחוסר סמכות. בשלב השני, וזאת היה ובשלב הראשון נמצא כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, תדון ועדת הערר בערר לגופו. במקרה שבפנינו טוענת העוררת בתוקף כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, ולכן בהתאם לאמור לעיל, יש לבחון האם הבקשה להיתר תואמת את התכנון החל על המקרקעין. העדר זכות עמידה ראשית נבהיר, כי בדיקת זכות העמידה נעשית תחת ההנחה כי מצאנו את הבקשה להיתר כבקשה שאינה תואמת תכנית, היות ואחרת הערר נמחק ממילא בהעדר סמכות. בהנחה שהבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, הרי יש לבחון - האם העוררת זכאית להגיש התנגדות (ומכאן לאחר דחיית ההתנגדות גם ערר) בהתאם לסעיף 149 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). סעיף 149 קובע כדלקמן: "(א) הועדה המקומית לא תתיר שימוש חורג ולא תיתן הקלה ולא תאשר בתשריט חלוקת קרקע סטיה מתכנית אלא לאחר שנתמלאו אלה: . (2א) הועדה המקומית מסרה על חשבון המבקש הודעה המפרטת את מהות הבקשה כאמור בפסקה (1) ועל המועד להגשת התנגדויות לועדה המקומית - (א) לכל הבעלים והמחזיקים בקרקע או בבנין שלגביהם הוגשה הבקשה; (ב) לכל הבעלים והמחזיקים בקרקע או בבנין הגובלים בקרקע או בבנין שלגביהם הוגשה הבקשה; (ג) לכל הבעלים והמחזיקים בקרקע או בבנין, אשר לדעת הועדה ייפגעו או עלולים להיפגע מאישור הבקשה. הודעה כאמור תימסר או תישלח לפי מענם הידוע של הבעלים והמחזיקים; . (3) הועדה החליטה בהתנגדות של בעל קרקע או בנין או מחזיק בהם והודיעה על כך למתנגדים במכתב רשום;" (הדגשה שלי - ג.ה.). עיון בסעיף 149 לעיל מגלה שזה אינו מגדיר במדויק מי הוא בעל זכות העמידה להגשת התנגדות לבקשה להקלה, אולם סעיף זה קובע במפורש כי תשלח הודעה על הבקשה להקלה גם ל - "מחזיק" במקרקעין גובלים. יתרה מזו, הסעיף אף קובע כי על הוועדה המקומית להחליט בהתנגדות של "מחזיק" במקרקעין אלו. מכאן ניתן ללמוד, כי המחוקק התכוון ליתן זכות התנגדות הן לבעלים של מקרקעין גובלים והן למחזיק בהם. במקרה שבפנינו אין מחלוקת כי המקרקעין הגובלים הינם אכן מקרקעין גובלים, גם לפי מבחן פיזי. המשיבה 2 טענה כי לעוררת אין זכויות במקרקעין הגובלים אלא הינה זכיינית בלבד ומכאן אין לה זכות התנגדות. אף מבלי להכריע בטיב המדויק של זכויות העוררת, הרי כבעלת זכות להפעיל את מרכז ההדרכה לתקופה ארוכה של 25 שנה, הרי ברור כי לכל הפחות הינה מחזיקה כדין במקרקעין הגובלים. עיון בהסכם הזיכיון מראה בברור כי המקרקעין הגובלים ניתנו לחזקת העוררת והיא מחזיקה כדין בהם. לפיכך, היה והבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, הרי העוררת הינה בעלת זכות להתנגד, ומכאן גם זכות להגיש ערר כאשר ההתנגדות נדחית, וזאת בהיותה מחזיקה של מקרקעין גובלים. למעלה מן הצורך נציין, כי נראה שהעוררת אף נכללת בגדר החלופה הנוספת של סעיף 149, העוסקת במי שעלול להיפגע מהבקשה להיתר והקלה. לעניין זה ר' ניתוח של ועדת הערר זו בהחלטה בעניין ערר (י-ם) 116/11 החברה להגנת הטבע-אגף לשימור סביבה וטבע נ' ועדת המשנה לתכנון ובניה ירושלים (). גופם של דברים מסגרת הדיון למדנו אפוא כי היה והבקשה להיתר אינה תואמת תכנית יש סמכות לוועדת הערר ויש מעמד לעוררת. לעומת זאת, היה והבקשה להיתר אינה תואמת תכנית דין הערר להימחק על הסף. לצורך דיון בשאלת התאמת הבקשה להיתר לתכנון החל יש להפריד שני מישורים: במישור הראשון, יש לבחון האם הבקשה להיתר המוצהרת על ידי המשיבה 2 תואמת תכנית, לרבות האפשרות להנפיק היתר בניה לאור פירוט התכנון. במישור השני יש לבחון את טענת העוררת כי הבקשה להיתר המוצהרת אינה הבקשה להיתר ה- "אמיתית". במסגרת טענה זו נבחן - האם אכן יש בקשה להיתר "אמיתית" השונה מהבקשה להיתר המוצהרת ואם כן, האם זו תואמת תכנית. הוצאת היתר בניה מכוח התכנון הקיים התכנית אינה מפורטת דיה העוררת טוענת כי התכנית החלה על המקרקעין אינה תכנית מפורטת די הצורך על מנת שניתן יהיה להוציא מכוחה היתר בניה, כאשר היא מסתמכת לצורך כך על פסק הדין בעניין עע"מ 7171/11 העמותה למען איכות חיים וסביבה בנהריה נ. הוועדה המקומית נהריה ואח' () (להלן: "עניין נהריה"). אין עוררין כי הנפקת היתר בניה מחייבת קיומה של תכנית מפורטת, המכילה פרמטרים תכנוניים מרכזיים. כך נקבע מפורשות בסעיף 145(ז) לחוק התכנון והבניה לגבי תכניות שהופקדו לאחר יום 1.1.1996, וכך נקבע בפסיקה גם לגבי תכניות ישנות יותר (בסייגים מסויימים), ר' למשל ע"א 7654/00 ועדת הערר מחוז חיפה נ. חברה לבנין הירדן בע"מ (). עיון בתכנית 5, התכנית החלה על המקרקעין, מגלה כי לא רק שהתכנית מגדירה את עצמה כתכנית מפורטת, הרי היא כוללת פרמטרים תכנוניים מפורטים ומפורשים אף מעבר לדרישת סעיף 145 (ז) דנא. התכנית כוללת, בין היתר, הגדרת: אחוזי בניה, מספר קומות, אחוזי בניה לקומה, גובה ופרמטרים תכנוניים נוספים ביחס לחניה, מערכות ועוד. לפיכך, מדובר בתכנית מפורטת אשר קובעת הנחיות ברורות לבינוי ואופן הנפקת היתרי בניה, כך שאף אם היה חל עליה סעיף 145(ז) הייתה התכנית עומדת בדרישות הסעיף לצורך הנפקת היתרי בניה. איננו סבורים כי ההלכה שנקבעה בעניין נהריה מונעת הוצאת היתרי בניה במגרש המשיבה 2. אמנם מגרש המשיבה 2 הינו מגרש גדול, אך הינו מגרש הומוגני המיועד כולו לתעשייה ואינו מצריך תכנית מפורטת נוספת על מנת לממש את הזכויות המוקנות לו. בית המשפט בעניין נהריה מסביר מדוע נדרשת במקרה שנדון שם תכנית מפורטת: "כפי שציינה המדינה בהודעתה המשלימה, עסקינן בחטיבת קרקע גדולה המיועדת לפי התכנית החלה לשימושים רבים ושונים - "מבני מגורים, מסחר, צבור, חינוך ותרבות, בריאות, נופש, עסקי שעשועים, בתי מלון, מלוניות ופנסיונים, חזיתות חנויות במבני מגורים, מסעדות". אמנם, התכנית קובעת מגבלות שונות על השימוש במקרקעין (בין היתר, זכויות בנייה, מספר קומות ומרווחים בין מבנים), אך אין היא כוללת חלוקה פיזית של המתחם לשימושים, ואינה מתייחסת בנפרד למגבלות החלות על כל שימוש. כלומר, הגם שיש בתכנית התקפה הוראות ביחס לנושאים המרכזיים המוסדרים על-ידי דיני התכנון והבניה (והשוו: סעיף 145(ז) לחוק התכנון והבניה), לא ניתן לדעת כיצד יתוכנן המתחם כולו, כיצד יוקצו זכויות הבנייה בין השימושים השונים (ציבורי/ מסחרי), ומה יהיה האיזון בין השימושים השונים במתחם." (הדגשה שלי - ג.ה.). מצב תכנוני זה שונה לגמרי מהמצב במקרה שבפנינו. בתכנית נשוא הערר אין "כתם" צבע המאפשר שימושים שונים, כאשר יש צורך בתכנית מפורטת לקבוע את האיזון בין השימושים השונים, אלא קיים מגרש אחד אשר כולו מיועד לתעשייה, ואשר התכליות בו הינן תכליות לתעשייה. יתרה מזו, מגרשי תעשייה המיועדים למפעלים מעצם טיבם הינם מגרשים גדולים, ואין כל הגיון תכנוני להגדיר בתכנית מפורטת מגרש לתעשייה עם הוראות בינוי מפורטות, ואז לגבי כל בניה במגרש זה לדרוש תכנון מפורט נוסף. לפיכך, אנו סבורים כי תכנית 5 החלה על המגרש הינה תכנית מפורטת אשר בהחלט ניתן להוציא מכוחה היתר בניה. יצירת דרך גישה חדשה למקרקעין העוררת טענה כי הבקשה להיתר יוצרת דרכי גישה חדשות למקרקעין ובכך היא סותרת את התכנית החלה. לא מצאנו כל ממש בטענה זו, הגישה למקרקעין נעשית על סמך דרך סטטוטורית מאושרת וקיימת. לגבי הדרכים בתוך המגרש התעשייתי, הרי מדובר בדרכים פנימיות שאינן מצריכות שינוי ייעוד ואינן מהוות סטייה מהתכנית החלה. הפעלת מטווחים ומשטחי אספלט במגרש המיועד לתעשייה כאמור אין חולק כי הבקשה להיתר מלבד הפעילות התעשייתית ממש כוללת גם משטחי אספלט וכן מטווחים. טענתה המרכזית של העוררת הינה כי המטווחים ומשטחי האספלט מעידים על שימוש אחר מאשר השימוש המוצהר (ובטענה זו נדון להלן), אולם לחלופין טוענת העוררת כי בכל מקרה לא ניתן לאשר שימושים אלו בייעוד לתעשייה. לצורך טיעון זה הצדדים מסתמכים (כל אחד מהכיוון שלו) על תכניות המתאר המחוזיות תמ"מ 1/20 ו- תמ"מ 1/30 וכן תכנית המתאר המקומית של העיר בית שמש תכנית בש/200. לטעמנו אין צורך להכריע במחלוקת הפרשנית שנפלה בין הצדדים ביחס לתכניות אלו לצורך הכרעה בסוגיה שבפנינו. לטעמנו בשטח המיועד לתעשייה מותרים שימושים נלווים לתעשייה, בין אם נקבע כך מפורשות בתכנית ובין אם לאו, ובפרט שאכן מדובר בשימוש נלווה אשר מטרתו הינו לשרת את שימוש התעשייה ואין מדובר בשימוש עצמאי. לגבי שימוש נלווה המותר גם כאשר אין הוראה מפורשת בתכנית ר' ערר (ירושלים) 286/07 הקרן לירושלים נ. הוועדה המקומית ירושלים (). כך, למשל, בכל מפעל תעשייה ניתן לאשר מטבח וכן חדר אוכל לעובדים, או משרדים, או מרכז אנרגיה, ואין צורך כי בתכנית החלה יוגדרו שימושים נלווים אלו וכמובן שאין צורך בשינוי יעוד לצורך כך. ר', למשל, לגבי אחסנה כשימוש נלווה לתעשייה בערר (דרום) 6086/11 טרמודן בע"מ נ. הוועדה המקומית באר טוביה (): "עוד בהקשר זה נציין, כי אין חולק שאחסנה כשימוש נלווה לתעשייה מותרת גם בייעוד הקרקע הקיים של המגרש ושל מגרשים סמוכים, לפיכך לו היה מתבקש מפעל תעשיה (מהסוג המותר במקום) ובצידו אחסנה, הרי היה מדובר בבקשה תואמת תכנית אשר אפשרות המשיבה לסרב לה הינה קטנה." עוד לגבי שימוש נלווה גם בהעדר הוראה בתכנית, ר' עמ"ה (תל אביב) 2005/98 מרכז הירידים נ. ועדת הערר תל אביב ואח' (). במקרה שבפנינו כאשר עסקינן במפעל שעיקרו ייצור נשק, הרי מטווחים לבחינת הנשק המיוצר ואף להדגמה שלו ללקוחות פוטנציאלים הינם שימוש נלווה מובהק. הליך של ייצור נשק מצריך שלבי בקרה ופיקוח לרבות ניסוי הנשק ובדיקתו, ניסוי כזה ראוי שיתבצע במטווח מוסדר במסגרת המפעל. טעמנו ניתן גם להקים, כשימוש נלווה לשימוש התעשייתי במגרש, מטווחים לצורך הדגמת הנשקים הנמכרים ללקוחות פוטנציאלים של המפעל, כל עוד אין מדובר בפתיחת מרכז מסחרי למכירת הנשק. ביקור לקוחות במפעל תעשייתי על מנת ללמוד על דרך ואיכות הייצור וכן ניסוי המוצרים, בפרט כאשר מדובר על מוצר ייחודי כמו כלי נשק, הינו דבר מתבקש והגיוני ומהווה שימוש נלווה מותר. משטחי האספלט מהווים אף הם שימוש נלווה מותר לעמדתנו. מפעל תעשייתי מחייב שטחי אחסנה הן לחומרי גלם, הן לתוצרי ביניים והן לתוצר סופי, כאשר אחסנה זו יכולה להיות אחסה סגורה או אחסנה פתוחה. לפיכך, הכשרת משטחיי אספלט לאחסנה פתוחה אין בה כשלעצמה להוות שימוש אסור במגרשים המיועדים לתעשייה. לפיכך, לטעמנו, כל עוד אכן המטווחים משמשים לניסויי והדגמת כלי נשק שמיוצרים במקום, הרי הינם בגדר שימוש נלווה מותר. במאמר מוסגר נציין כי היה ויתברר כי מטווחים אלו משמשים למרכז הדרכה ואימון, הרי הם אינם מותרים כשימוש במגרש המיועד לתעשייה. דין דומה חל גם על משטחי האספלט, כאשר אלו מיועדים לאחסנה פתוחה, ואף לחניית רכבים, אין איסור על הקמתם כשימוש נלווה לשימוש התעשייתי. אולם, ככל שאלו מיועדים להדרכה ואימון, הרי אין הם בגדר שימוש נלווה מותר. טענה נוספת של העוררת בהקשר לפעילות המטווחים במקום הינה כי זו אסורה לאור הוראות תמ"מ 1 תיקון 20 האוסרות תעשייה מטרידה או מזיקה במקום וכן לאור הוראת סעיף 3(ה) בפרק ו' לתכנית המתאר בש/200 האוסרת הקמה של מפעל לייצור ו/או אחסנה של חומר נפץ. איננו מקבלים טענה זו, ונבאר: ראשית איננו סבורים כי התכנון החל על המקרקעין מונע תעשיות מטרידות כטענת העוררת, וזאת כאשר ראיית התכניות החלות על המקרקעין כמכלול מובילה למסקנה אחרת והיא כי מדובר באזור תעשייה המיועד לכלל סוגי התעשייה, זו לשון התכנון וזו מטרתו. שנית ובכל מקרה איננו סבורים כי מדובר בתעשייה מזיקה או מטרידה. אכן, לקיומם של מטווחים יש פוטנציאל של מטרד רעש. אלא שהוועדה המקומית נתנה דעתה לנושא זה וקבעה במסגרת החלטתה כי תנאי למתן היתר הבניה יהיה עמידה במפלס הרעש המקובל באזור התעשייה. יתרה מזו, הוועדה המקומית אף קבעה כי הפחתת הרעש ונושא האקוסטיקה יתואמו עם משטרת ישראל. לפיכך, אף אם קיים פוטנציאל למטרד, הרי בהתאם להחלטת הוועדה המקומית על המשיבה 2 יהיה לנקוט אמצעיים למניעת המטרד וזאת על סמך חוות דעת מומחה ובתיאום עם בעלי המגרש השכן. לעניין סעיף 3(ה)(4) לפרק ו' לתכנית בש/200, הרי זה אכן מחייב תסקיר השפעה על הסביבה ותכנית מפורטת למפעל לייצור ואחסנה של חומרי נפץ. אלא שקיים הבדל מהותי, הן לשוני והן תכליתי, בין ייצור ואחסנת כלי נשק לבין ייצור ואחסנה של חומר נפץ. התכנית בש/200 קובעת הוראות מחמירות לייצור ואחסנת חומרי נפץ לאור הסכנה הטבועה הטמונה בעיסוק בחומרים שכאלו, אולם היא אינה קובעת הוראות דומות למפעל לייצור כלי נשק, ואין גם הגיון תכנוני להחיל מגבלות דומות על ייצור כלי נשק וייצור חומר נפץ, כאשר מדובר במהות שונה. נציין, כי העובדה שלצורך בדיקת הנשקים משתמשים בחומרי נפץ אין בה בכדי לכלול את מפעל המשיבה 2 כמפעל שמטרתו אחסנת חומרי נפץ, כפי שאין בהקמת מכלי דלק לתדלוק הגנרטור בכדי להפוך את המפעל למפעל לאחסנת דלק המחייב תכנית מפורטת לפי פרק ו' של בש/200. סיכום ביניים לאור האמור והמנומק עד כאן, אנו סבורים כי הבקשה להיתר המוצהרת הינה בקשה התואמת את התכנון החל על המקרקעין. מדובר בבקשה להיתר למפעל תעשייתי מובהק, כאשר השימושים הנלווים בו, שימושים למטווחים ולאחסנה פתוחה, הינם שימושים סבירים וראויים למפעל מסוג זה. לפיכך, כל עוד נותרנו במישור המוצהר של הבקשה להיתר, הרי יש לדחות את הערר. אלא, שכאמור, העוררת טוענת כי הבקשה המוצהרת אינה הבקשה האמיתית וכי מהבקשה להיתר ניתן ללמוד כי מבקשים להקים מרכז הדרכה ואימון במקרקעין ולא רק מפעל לכלי נשק. לפיכך יש לבחון טענה זו. הקמת מרכז הדרכה ואימון? הלכה פסוקה הינה כי מוסדות התכנון רשאים לבחון - האם מאחרי התכנון המוצהר עומדת כוונה אחרת. לעניין זה ר' ע"א 482/99 בלפוריה, מושב עובדים נ' הוועדה המקומית יזרעאלים (): "עם זאת גם בשלב מתן ההיתר, כאשר מתעורר חשד מבוסס בקרב מוסד התכנון הרלוונטי כי ההיתר המבוקש נועד לבנייה לצורך שימוש חורג מתכנית המיתאר שבתוקף, והמבקש אינו מצהיר על שימוש כזה, רשאי המוסד התכנוני ואף חייב לוודא כי היתר הבנייה יותאם לשימוש החוקי." וכן ר' החלטות רבות של ועדות הערר בנושא, למשל בערר (דרום) 6084/07 יעקב בן דיין נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה שקמים (): "נשאלת השאלה אם על סמך חשד בלבד ניתן לסרב לבקשה להיתר התואמת את התוכנית? התשובה במישור העקרוני הינה חד משמעית - כן. מוסדות התכנון רשאים לראות גם מעבר למבוקש בבקשה להיתר ובשעה שקיים חשד כי הבקשה להיתר תנוצל לרעה, רשאים מוסדות התכנון לסרב לבקשה אף שזו תואמת את התוכנית, ראה למשל ערר (מרכז) 251/06 ספיר נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה וכן ראה ערר (ירושלים) 142/07 תרצה ואסתר פרנקל נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, בו קבעה הוועדה, כדלקמן: "נציין, כי באופן כללי קיימת סמכות למשיבה 1, ובוודאי לועדת הערר, לבחון את התכלית האמיתית של הבקשה להיתר אף שזו מסווה באמירה ו/או בהצהרה אחרת, ובמקרה שהמטרה האמיתית של ההיתר אינה עומדת בקנה אחד עם התכנון החל במקום, לפסול בקשה שכזו להיתר. וראה לדוגמא החלטת ועדת הערר תל אביב בענין: 5159/01 מנחם בראון נ' ועדה מקומית תכנון ובניה - תל אביב ואח' אשר פסלה היתר בו היו חללים בלתי מוסברים אשר "הזמינו" סגירה בעתיד." אלא, שחשוב לזכור כי לאזרח עומדת חזקת החפות וחזקת תום הלב, כך שעל מנת להפעיל סמכות זו יש צורך בראיות ממשיות, כי השימוש האמיתי יהיה אחר מזה המוצהר. וראה עמדת ועדת הערר בענין פרנקל לעיל: "אלא, שמדובר בסמכות שתופעל רק במקרים חריגים ורק במקרה בו ברור מעצם הבקשה להיתר, כי מתוכנן דבר אחר מאשר עליו מוצהר." במקרה שבפנינו אנו סבורים כי שימוש במקרקעין לצורכי מרכז הדרכה או מרכז אימון הינו שימוש אסור. יתרה מזו, אנו סבורים כי מרכז הדרכה ואימון אינו יכול להוות שימוש נלווה לשימוש התעשייתי. כאמור לעיל, אנו סבורים כי ניתן לעשות שימוש במטווחים כאמצעי לביקורת וניסויי הנשקים המיוצרים במפעל, ואנו אף מוכנים למתוח את השימוש הנלווה ולהתיר במסגרתו הדגמה של הנשקים הנמכרים ללקוחות ספציפיים. אולם הדרכה ואימון על הנשקים המיוצרים אינה כבר בגדר "שימוש נלווה" לתעשייה ומהווה ייעוד עצמאי המחייב הליך של שינוי ייעוד או שימוש חורג. לסקירה בדבר ההבחנה בין השימוש הנלווה המותר לשימוש העצמאי האסור, ר' בהחלטת ועדת הערר מחוז חיפה בערר (חיפה) 8036/11 אינג' בר יהודה בע"מ נ. הוועדה המקומית שומרון (). לפיכך, אנו סבורים כי לא ניתן להקים בצמוד למפעל מרכז הדרכה ואימון. מכאן, ובהתאם להלכות שצוטטו לעיל, יש להכריע האם במקרה שבפנינו קיימות ראיות ממשיות כי השימוש בפועל יהיה למרכז הדרכה ואימון. במקרה שבפנינו אנו סבורים, כי אין בידי ועדת הערר כיום די נתונים להכריע בסוגיה. נציין, כי בראייה של מתכנן סביר ביחס למפעל נשק סביר, הרי היחס בין כמות המטווחים ושטחי האספלט לבין שטחי המפעל הינו יחס אשר יש בו לעורר חשש, כי השימוש שייעשה במטווחים ובמשטחי האספלט אכן יהיה שונה מהשימוש המוצהר. עם זאת, המשיבה 2 טוענת כי אין מדובר במפעל נשק רגיל, אלא מדובר במפעל מיוחד המייצר כלי נשק מיוחדים ולכן נדרשים לו שימושים נלווים אחרים, לרבות מטווחים רבים. מדובר בטענה מקצועית מובהקת, אשר בחינתה חורגת מהבחינה תכנונית הרגילה עליה אמונה ועדת הערר. לכן החלטה בנושא זה מחייבת בחינה של חוות דעת מומחה מקצועי בתחום. באופן עקרוני, בחינה של נושא מקצועי והכרעה בו, יכולה להיעשות על ידי הגשת חוות דעת של שני הצדדים, כאשר המומחים מטעם הצדדים יחקרו בחקירות נגדיות, ולאחר מכן תתקבל הכרעת של ועדת הערר. דרך חלופית הינה מינוי מומחה אובייקטיבי מטעם ועדת הערר. במקרה שבפנינו אנו סבורים כי מינוי מומחה מטעם ועדת הערר יהיה נכון יותר, הן מבחינה מהותית והן מבחינת יעילות הדיון. לפיכך, אנו קובעים כי ימונה מומחה אובייקטיבי מטעם ועדת הערר אשר יחווה את דעתו בסוגיה - האם כמות המטווחים ומשטחי האספלט המוצעים בבקשה להיתר תואמים שימוש נלווה למפעל המבוקש וזאת לצורכי ניסוי ובדיקת כלי הנשק והדגמתם ללקוחות ספציפיים. היה והמומחה יגיע למסקנה כי היחס בין כמות המטווחים ומשטחי האספלט לדרישות המפעל אינו סביר, יחווה דעתו בעניין היחס הסביר. סיכום לאור האמור לעיל, אנו דוחים את הערר בכל הנוגע לבקשה להיתר המוצהרת שבפנינו. אנו סבורים כי יש מקום לבחון באופן מקצועי - האם הבקשה להיתר מגלה שימוש אסור למרכז הדרכה ואימון. לצורך בחינת סוגיה זו אנו קובעים שיש למנות מומחה אובייקטיבי בתחום. הצדדים ינסו להגיע להסכמה על זהותו של המומחה המוסכם וזאת עד ליום 1.12.13. לא יגיעו הצדדים לכדי הסכמה בדבר זהות המומחה המוסכם, תמנה ועדת הערר מומחה על פי שיקול דעתה. סככהמיגוןמבנהמקרי ירי