עוד טענו העוררים כי תכנון בדרך של בקשות להיתר רבות ובקשות מרובות להיתרי שינויים, המלוות בהקלות, מהווה התנהלות תכנונית נפסדת המשבשת כליל את התכנון שנערך בראייה כוללת. כמו כן נטען כי הבקשות להיתר שאושרו וכן אלו נשוא הערר הפכו מרקם עירוני אפשרי למתחם מבודד המנותק כליל מהמרקם העירוני הסובב אותו. העוררים טענו בנוסף כי הבקשות להיתר הקטינו באופן משמעותי את שטח החניון הציבורי וכי נעשתה תוספת שטחי שירות ללא הסבר סטטוטורי לתוספת זו. לאור טענות מרכזיות אלו, וכן טענות נוספות שפורטו בכתב הערר, ביקשו העוררים לבטל את החלטת הוועדה המקומית לאשר את הבקשות להיתר. העוררים בערר 331/13 הינם חברי הוועדה המקומית - גב' רחל עזריה ומר פפה אללו. במסגרת ערר זה העלו העוררים את הטענות הבאות: אין לאשר תוספת קומות אשר מנוגדת לתכנית, לתוכנית המתאר ופוגעות במרקם האורבאני; הוספת מספר יחידות דיור מנוגדת לתכנית המתאר בהכנה של העיר ירושלים, הקובעת את האזור כאזור שלא לציפוף; אישור העברת השטחים משמעותו סתימת הגולל על החניון הציבורי שתוכנן במיקום כה חשוב לעיר; יש ליתן משקל לעמדתם של הצוות המקצועי ושל הוועדה המחוזית; לא הביאו בחשבון את התושבים שבמשך זמן רב מתנגדים להגבהת הבנייה והעברת שטחים מהחניון הציבורי לפרטי. המשיבה 1 הגישה תגובה לעררים. במסגרת התגובה הסבירה כי מתוך 24,500 מ"ר שטחי חניון נדרשים לפי בדיקות שלה רק 120 מקומות חניה לציבור. עוד הסבירה המשיבה 1, כי מדובר בתכנון עדיף למתחם, כך שבמקום תשעה מבנים ייבנו רק חמישה מבנים, עם אופציה למבנה אחד נוסף. המשיבה 1 ציינה כי התכנית מאפשרת גמישות תכנונית וכי התכנון המוצע בהקלות הינו תכנון ראוי. המשיבה 2 הגישה אף היא כתב תשובה לערר. במסגרת כתב הערר טענה את טענות הסף הבאות: אין כתב מינוי לנציגים בעלי דעה מייעצת; יש לדחות את העררים לאור היעדרות הנציגים ו/או חברי הוועדה מהישיבה. לגופם של דברים, טענה המשיבה 2 כי נושא החניון הציבורי הוכרע כבר בהיתרים קודמים, כך לטענתה, כבר בהיתר בניה 07/765.03 נקבע כי החניון הציבורי יהיה בן 120 מקומות. למרות עמדתה זו של המשיבה 2, היא מסבירה בכתב התשובה כי צמצום החניון הציבורי נובע משינוי נסיבות תכנוני וכי בכל מקרה התכנית אינה קובעת חלוקה של שטחים בין חניון ציבורי לחניון פרטי. לגופם של דברים טוענת המשיבה 2 כי צמצום החניון מקטין את עומסי התנועה וכי לא קיימת הצדקה תכנונית לקביעה כי השטח אינו מיועד לציפוף. עוד טוענת המשיבה 2 לגופם של דברים כי הבינוי המוצע אינו סותר את תכנית המתאר בהכנה, תכנית 2000, ולחלופין מדובר במסמך מדיניות מנחה שאינו מחייב, ובכלל קיים ספק עם ניתן להסתמך על הוראות תכנית 2000 כ- "שיקול כלשהו" לדחיית ההקלות. המשיבה 2 טוענת כי הוספת הקומות אינה פוגעת באופי הסביבה והיא תואמת את הבניה בשכונה. המשיבה 2 גם כופרת בטענת העוררים על הוצאת היתרים ב- "שיטת הסלמי" וטוענת כי יש לדון אך ורק ביחס לבקשות להיתר שהיו מצויות בפני הוועדה המקומית ולא להתחשב בהיתרים קודמים. המשיבה 2 מציינת עוד כי שיקול הדעת לאשר או לדחות את ההקלות הינו של הוועדה המקומית ולא של הוועדה המחוזית וכי הבקשות להקלות עומדות בקריטריונים שנקבעו לעניין זה בפסיקה. ועדת הערר ערכה דיון בנוכחות הצדדים ולאחריו סיור במקרקעין וסביבתם, ומכאן החלטה זו. דיון טענות הסף לעניין העדרו של כתב מינוי, הרי לאור הצגת כתב מינוי חזרה בה העוררת מן הטענה בהודעה מיום 31.10.13.. לגבי היעדרות של בעלי דעה מייעצת ו/או חבר וועדה מהדיון, הרי איננו סבורים כי היעדרות מהדיון שוללת מהם את זכות הערר, ונבאר: ראשית, אין בלשון החוק כל עיגון לכך שעל נציג בעל דעה מייעצת או חבר ועדה להיות נוכח בדיון על מנת שתהיה לו הזכות להגיש ערר על ההחלטה שנתקבלה בדיון. בהעדר עיגון לשוני כלשהו לטענה זו, הרי יש לדחותה. בכל מקרה נבהיר, כי לא רק שאין עיגון בלשון החוק לכך, אלא שמלשון החוק ניתן אף ללמוד אחרת. כך, למשל, סעיף 152(א)(2) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, הסעיף המקנה את זכות הערר לנציגים או לחברי הוועדה מאפשר גם הגשת ערר על החלטת רשות הרישוי, כאשר ברור כי בדיוני רשות הרישוי אין נוכחות לנציגים אלו. יתרה מזו, החלטות רבות ומהותיות של הוועדה המקומית מתקבלות במסגרת ועדת המשנה של הוועדה המקומית, המונה רק מקצת מחבריי הוועדה המקומית. האם יעלה על הדעת לשלול זכות ערר מיתר חברי הוועדה המקומית, אשר אינם נמנים על חברי ועדת המשנה? לטעמנו התשובה לכך הינה שלילית. נבהיר, לטעמנו לא רק לשון החוק אינה תומכת בעמדת המשיבה 2, אלא גם תכליתו. מתן זכות ערר לנציגים ו/או לחברי הוועדה המקומית מהווה את אחד ממנגנוני הבקרה החשובים, שלא לומר היחידים, על החלטות הוועדה המקומית, קל וחומר במצב בו אין מתנגדים. לפיכך, מן הראוי ליתן פרוש מרחיב לזכות ערר זו ולא פרוש מצמצם אשר עלול לרוקן מתוכן זכות ערר מהותית זו. לאור האמור לעיל, אנו דוחים את טענות הסף של המשיבה 2. דיון לגופם של דברים הבניה וההקלות המבוקשות כללי הצדדים הרחיבו וטענות, כל אחד מנקודת מבטו, האם התכנון המוצע במסגרת הבקשות להיתר הינו ראוי וחיובי או שמה תכנון לקוי. בעניין מהותי זה חשוב לצטט את דברי הוועדה המקומית בתגובתה: "הועדה המקומית סברה כי התכנון שהוצע ע"י היזם כפי שהוא בא לידי ביטוי בבקשות ובהקלות שפורסמו הינו תכנון ראוי,..." (הדגשה שלי - ג.ה.). במשפט ממוקד זה של הוועדה המקומית טמון הנימוק לקבלת הערר ולסירוב לבקשות להיתר והקלות, כאשר התכנון המוצע על ידי היזם לא נעשה בדרך של תכנון, כלומר הכנת תכנית, אלא בדרך של סדרת הקלות, ונבאר: מושכלות היסוד של חוק התכנון והבניה הישראלי הינן הפרדה בין הליך התכנון להליך הרישוי. בהתאם להבחנה זו השקלא והטריא התכנוני מתבצעים בשלב התכנון בעת הליכי אישור התכנית, ואילו בשלב הרישוי, קרי שלב הוצאת היתר הבניה, מיישמים את האמור בתכנית וזאת במסגרת שיקול הדעת המצומצם של מוסדות התכנון להתערב בשלב זה. אכן, המחוקק אפשר "זליגה" של שלב התכנון לשלב הרישוי וזאת במכשירים המכונים "הקלה" ו - "שימוש חורג", אולם זליגה זו מטרתה לאפשר גמישות תכנונית נקודתית במקום בו נוצרה בעיה תכנונית ולעולם לא תכנון מחדש. לעניין זה ר' ע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ נ. הועדה המיוחדת לתכנון ולבניה מודיעין (): "האפשרות ליתן הקלות מאפשרת להתחשב במציאות זו. היא מאפשרת גמישות. היא מאפשרת התאמה של ההחלטה האינדיוידואלית בענין פלוני למציאות המשתנה." ודוק. מוסד ההקלה תפקידו לאפשר התאמה אינדיוידואלית של עניין מסוים או לאפשר סטייה מהתכנית במקרה ספציפי, אולם וזה העיקר במקרה שבפנינו, מוסד ההקלה אינו כלי מתאים לעריכת תכנון מחדש. במילים פשוטות, הקלה מאפשרת סטייה מהתכנית החלה, אולם אינה מאפשרת תכנון מחדש. לעניין זה ר' גם דבריה של ועדת ערר זו בערר (ירושלים) 193/11 ועד שכונת עין כרם ואח' נ. הוועדה המקומית ואח' (): "יובהר ויוטעם, ההקלה הינה מכשיר מהותי וחשוב בתחום הליך הרישוי על מנת לאפשר התאמות של התכנון החל למציאות הספציפית של מגרש מסוים או אף למציאות תכנונית משתנה, אולם היא אינה כלי תכנון, ואין בכוחה לאפשר החלפת התכנון הקיים בתכנון אחר. שינויי תכנוני יש לערוך אך ורק באמצעות תכנית כמובנה בחוק התכנון והבניה ולא באמצעות הקלה נקודתית (או הקלות נקודתיות) למגרש מסוים." (הדגשה שלי - ג.ה.). ויפים דברים אלו לענייננו, אין להפוך את כלי ההקלה לכלי תכנוני, ואין לאפשר ביצוע תכנון על ידי מכשיר ההקלה, ובוודאי שלא על ידי רצף של הקלות. מן הכלל אל הפרט - לא ניתן לשנות את התכנון במקרה שבפנינו באמצעות סדרה של בקשות להיתר ככל שסבורה המשיבה 2 כי התכנון המוצע על ידה הינו תכנון ראוי, הרי יש להגישו במסגרת תכנונית ולא במסגרת של סדרה של בקשות להיתר והקלות אשר התחילו לפני שנים, נמשכות היום, וצפויות אף להמשך בעתיד. לא צריך להרחיק לכת על מנת למצוא דוגמא טובה לבעייתיות הרבה הקיימת בשיטת "התכנון" באמצעות בקשות להיתר המלוות בניודי שטחים, שינויים והקלות כאלו ואחרות, היות ודוגמא ראויה לכך ניתן למצוא במגרש נושא הערר. כך, למשל, למרות ההיתרים שניתנו שוררות אי בהירות עד עתה לגבי תצורתם הסופית של שטחי המסחר, החניון והחניון הציבורי, ולמעשה מההיתרים שניתנו וכן מההיתרים שנתבקשו לא ניתן ללמוד באופן ברור כיצד יראה החניון, כיצד ייראה המסחר, כמה חניות יוותרו לציבור וכן מה מכלול השטחים שהתבקשו על ידי היזמים. אכן המשיבה 2 טענה בדיון כי יוותרו לציבור 120 חניות, אך מנגד טענה כי מספר החניות הציבורי נגזר מ - "העודף" של החניות הנדרשות לתקן המגורים, כך שעל כל תקן חניה לדירה שנוספת במגרש יורדת חניה ציבורית. יתרה מזו עצם ההעברה בין שטחי החניות לשטחי המסחר, בין שטח עיקרי לשטחי שירות, שינוי גובה ה- 0.00 של הבניין, העברת שטחים מעל ומתחת לקרקע, וההפך - והכול ללא תכנון כולל וראיה כוללת, גורמת לכשל תכנוני. ייתכן והמשיבה 2 יודעת מה הכוונת שלה לגבי שטחי המסחר ושטחי החניון, אך עצם העובדה כי לא נציגי הוועדה המחוזית ולא וועדת הערר הצליחו להבין מה יקרה בשטחים האלו, מלמד על הבעייתיות הנעוצה בתכנון באמצעות סדרה של היתרי בניה עם שינויים והקלות. יוטעם, לא רק שנתבקשו שינויים והקלות ביחס לתכנית החלה ונספחי הבינוי, הרי שאלו לא נתבקשו במסגרת בקשה אחת וכוללת לכלל המגרש, אלא בסדרה של בקשות והיתרי בניה, כאשר בשלב ראשון מאושר היתר מסוים והינה עוד טרם יבשה הדיו על היתר זה, מבוקש כבר שינוי לאותו ההיתר. חמור מכך, אף אם היו מאושרות הבקשות להיתר וההקלות במקרה שבפנינו, הרי אף לעמדת המשיבה 2, בכך לא נסתיים "תכנון" המגרש. כך, למשל, התירה המשיבה 2 שטח פנוי בתחום המגרש המיועד לבניין עתידי. מדובר בכשל תכנוני נוסף שאל לנו לאשרו, וננמק: הרי קיימות שתי אפשרויות תכנוניות לגבי שטח זה - או שראוי לבנות על שטח זה מבנה נוסף או שאין מקום לבנות על שטח זה ויש לפתחו כשצ"פ. בנסיבות אלו, כאשר שתי האפשרויות מצויות על השולחן, אין כל סיבה לדחות את ההכרעה התכנונית בין האפשרויות לעתיד בלתי ידוע, כאשר ניתן להכריע בה עכשיו. דחייה בהכרעה התכנונית טומנת בחובה בהכרח פגיעה בעוררת או בציבור, או בשניהם גם יחד. היה והמשיבה 2 סבורה כי אכן ראוי להקים בנין נוסף, תתכבד ותבקש בקשה להיתר עבורו כבר היום, ואילו היה והיא סבורה כי אין מקום לבנות בחלק זה של המגרש, יש להגיש כבר היום בקשה להיתר לפיתוח שטח זה כשטח פתוח ולבצע את הפיתוח בפועל. אולם הותרת מגרש ריק בליבה של ירושלים, לצורך "תכנון עתידי" והכל בסמוך לדיירים חדשים וכן דיירים ותיקים תהווה אילוץ לכל תכנון עתידי במקרה הטוב ואיוולת תכנונית במקרה הפחות טוב. לפיכך, אנו סבורים כי אין כל צורך לדון בפרטי ההקלות המתבקשות, ויש לסרב להן עד לאחר אישור תכנון חדש למתחם. נחזור ונבהיר, התמונה המצטיירת מהליכי הרישוי במגרש זה הינה של תכנון זוחל באמצעות בקשות להיתרי בניה ללא ראייה כוללת לא של המגרש ולא של המתחם, כאשר בכל שלב יכולה להישמע הטענה, כי ההיתר שניתן בשלב הקודם הוא כבר זכות מוקנית (ואכן טענה זו נטענת בריש גלי על ידי המשיבה 2). נחזור לציטוט תגובת הוועדה המקומית, אשר סברה כי התכנון המוצע הינו תכנון ראוי ונבהיר, כי אף אם הוועדה המקומית סבורה כי אכן מדובר ב -"תכנון ראוי" הרי היה עליה לבקש מהיזם (או ליזום בעצמה) תכנון, כלומר תכנית, למתחם ולא סדרה של בקשות להיתר. אין מקום לאשר גם את ההקלות לגופן נציין כי בכל מקרה, לאחר שביקרנו במקום, לטעמנו אין מקום לאשר גם את ההקלות לגופן, ובפרט את ההקלות במספר הקומות. ראשית, אין כל הצדקה תכנונית להקלה במספר הקומות. הרי המשיבה 2 מותירה אזור ריק לבניין בעתיד, כך שניתן לנצל את כל זכויות הבניה, וכן דירות נוספות היה ויאושרו כאלו, בבניין נוסף בשטח זה. שנית, מדובר בהקלה בעצימות גבוהה, למעשה ביחס המקסימאלי המותר על ידי תקנות סטייה ניכרת. שלישית, קיימת פגיעה בצדדי ג' והם תושבי השכונה. עיון בתכנית מגלה כי זו קבעה באופן מדויק ומחושב את הגבהים ואת מספר הקומות, תוך התחשבות בבנוי בסביבה. העלאת מספר הקומות והגובה בצורה כה משמעותית, בהחלט תהווה פגיעה בתושבי השכונה. לעניין זה נציין, כי איננו מקבלים את העמדה כי בהעדר מתנגדים אין פגיעה בצדדי ג', היות ומוסדות התכנון אמורים לבחון פגיעה בציבור גם אם זה לא התנגד. עוד נציין בהקשר זה, כי אף אם הפרסום שנעשה הינו "כשר" הרי בוודאי שניתן היה לערוך פרסום ראוי וטוב יותר, הן בנוסח הפרסום והן במיקום הפרסום. בנסיבות אלו, הרי אף אם ננתק את הבקשה להקלה במספר הקומות מהדרך הלקויה בה הלכו הוועדה המקומית והמשיבה 2 באישור היתרים במתחם זה, הרי עדיין היינו סבורים כי מדובר בהקלה שאין מקום לאשרה. עוד ראוי לציין כי מדובר בתוכנית ייחודית שבנויה מעל למנהרה של כביש בגין. תוספת קומות מגבירה את העומסים הקונסטרוקטיביים מעל למנהרה, דבר שנשקל עת אושרה התכנית ונבחנה תצורת המבנה. החניון הציבורי לא ניתן לחתום את ההחלטה מבלי להתייחס לסוגיית החניון הציבורי. התכנית מגדירה במגרש נשוא הערר חניון ציבורי. ואלו הוראות התכנית הרלבנטיות: כלומר, התכנית קובעת ייעוד ספציפי לחניון ציבורי. יודגש, ייעוד ברור - חניון ציבורי. בטבלת הזכויות נקבע לגבי תת מגרש ב': כלומר, התכנית מעניקה 24,500 מ"ר שטח עיקרי לחניה. יש לציין, כי הגדרת הזכויות בטבלה כשטח עיקרי מחזקת את הייעוד של החניון כחניון ציבורי. חניה כאשר היא צמודה לדירת מגורים מהווה שטח שירות, והיא תהווה שטח עיקרי רק כאשר מדובר בייעוד עצמאי כחניה. מכאן ניתן ללמוד כי מתקין התכנית התכוון כי מגרש ב' יהיה חניון ציבורי עצמאי, ולצורך כך אף הגדיר את השטח לחניה כשטח עיקרי. התכנית ממשיכה וקובעת הוראות לגבי החניון הציבורי בסעיף 20 (ב), כדלקמן: כלומר, אין ספק - החניון הציבורי במגרש נשוא הערר, תת מגרש ב', הינו חניון ציבורי לכל דבר ועניין, הוא יופעל כחניון ציבורי, התנאים שלו יהיו לפי הוראות עיריית ירושלים ואחזקת החניון הינה על היזם. עם זאת, קובעת התכנית לגבי החניון הציבורי נשוא הערר, כדלקמן: כלומר, התכנית מאפשרת בתחום החניון הציבורי להקצות את מקומות החניה של בנייני המגורים, כאשר התכנית אף קובעת את התקן שלהם: מכאן התמונה בהירה וברורה, במגרש ב' על היזם לבנות חניון ציבורי בשטח של 24,500 מ"ר שטח עיקרי לחניה, זוהי קביעתה של התכנית ולא ניתן לסטות ממנה. נציין כפי לפי עמדת המשיבה 2, החניון מכיל 584 מקומות חניה (סעיף 34 לתשובה) וכי התקן למגורים דורש 326 מוקמות חניה (סעיף 66 לתשובה מטעמה). כך לפי עמדת המשיבה עצמה אמורים היום להישאר 258 חניות לציבור נציין כי אנו סבורים כי מדובר בתחשיב שגוי ומספר החניות השייך לציבור גדול יותר. כך, ששטח הנדרש לחניה, המביא בחשבון רמפות, הינו 35 מ"ר בממוצע . מכאן יש בחניון סך הכול של 700 חניות ולא 584 כפי שטענה המשיבה 2. בכל מקרה, המשיבות השאירו לציבור 120 חניות בלבד. ומכאן אף על פי תחשיב המשיבה 2, נשאלת השאלה לאן נעלמו 138 חניות השייכות לציבור גם לעמדת המשיבות? מדובר באלפי מ"ר שטח עיקרי השייך לציבור על פי התכנית ואשר "נעלם" במקרה הטוב, או הועבר לטובת יזם פרטי במקרה הפחות טוב וזאת לטובת שטחים סחירים שלו כגון - מסחר ומגורים. יוטעם מתוך כלל שטח החניון, רשאי היזם להקצות מקומות חניה רק לבנייני המגורים וזאת בהתאם לתקן המפורט בתכנית ובכפוף לתקן זה. כלומר, לא ניתן להקצות מתוך החניון הציבורי (כאמור ייעוד עצמאי בתכנית) חניות למסחר או חנויות עודפות למגורים, אלא רק לפי דרישת התקן למגורים לאור מספר הדירות וגודלן על פי התכנית וההיתרים שיינתנו. מכאן, אנו דוחים את טענת המשיבה 2 כי התכנית לא הגדירה את החלוקה בין החניון הציבורי לבין החנייה הפרטית למגורים, כך שלעמדתה היא רשאית להקצות 120 חניות בלבד לחניון ציבורי (בהערכה גסה פחות מ- 4,000 מ"ר) ואת יתר השטחים לנצל לחניה פרטית, חניה למסחר, שטחי מסחר או כל ייעוד אחר. כאמור, לטעמנו, התכנית קבעה דברים ברורים - חניון ציבורי בשטח של 24,500 מ"ר, מיועד לציבור ומופעל כחניון ציבורי, מתוכו מותר לגרוע אך ורק חניות הנדרשות לפי התקן למגורים. נבהיר כי לא המשיבה 1 ולא המשיבה 2 רשאים להחליט במסגרת של בקשה להיתר כי החניון הציבורי "אינו נחוץ" ולהקצות את השטחים הכלולים בו למשיבה 2 או לכל גורם פרטי אחר. מעבר לבעיה במישור הציבורי שויתור שכזה מוליד, הרי מבחינה סטטוטורית לא ניתן לשנות ייעוד של מקרקעין בדרך של בקשה להיתר או הקלה. לפיכך, היה והמשיבה 1 או המשיבה 2 סבורים כי אין עוד צורך בחניון הציבורי במקום, כפי שטענו בפנינו, יתכבדו ויגישו תכנית לשינוי ייעוד החניון הציבורי. אולם, השיטה על פיה חניון המיועד לציבור מוסב לשטחים פרטיים באמצעות בקשות להיתר הינה שיטה נפסדת שאין לקבלה. חשוב לציין כי ועדת ערר זו עמדה לא אחת על התופעה הבעייתית במסגרתה היזם עת הלכי אישור התכנית מבטיח הרים וגבעות לציבור, הבטחות אלו מוצאות ביטוי במסגרת התכנית (שהינה דין), אולם לאחר שהיזם מקבל את מבוקשו מכוח התכנית, מתחילה מסכת של כרסום בהוראות התכנית שהינן לטובת הציבור כאשר מאושרת תכנית יש לראות אותה כמכלול, קיימות בה הוראות אשר מטיבות עם היזם ומאפשרות פיתוח המקרקעין למטרה פרטית, אך במקרים רבים, קיימות בה גם הוראות שמטיבות עם הציבור כולו. לא ניתן לאפשר ליזם לבחור מהתכנית את ההוראות הנוחות לו ולהתעלם מההוראות לטובת הציבור כולו. לפיכך, על הוועדה המקומית, כנאמן הציבור, להקפיד כי במסגרת הליכי הרישוי, יקוימו כל הוראות התכנית אשר מיועדות לטובת הציבור, ואין ליתן יד לכרסום בהוראות אלו. במקרה שבפנינו תוצאת הבקשות להיתר הינה כי מתכנית המעניקה חניון לציבור בשטח של 24,500 מ"ר עיקרי כאשר מסך זה ניתן להפחית את החניות הנדרשות למגורים בלבד. לא ברור איפה כיצד נותר הציבור עם 120 חניות בלבד, וזאת כאשר הציבור לא קיבל כל תמורה בגין החניות הנוספות שהופחתו ממנו. סיכום לאור האמור לעיל אנו מקבלים את הערר ומבטלים את החלטת הוועדה המקומית לאשר את הבקשה להיתר ואת ההקלות. אנו קובעים כי לא ייצא היתר בניה נוסף במתחם מבלי שיובטח חניון ציבורי בהתאם להוראות תכנית, ממנו ניתן לגרוע אך ורק חניות למגורים בהתאם לתקן הקבוע בתכנית. בניההקלה (תכנון ובניה)חניון