הקמת מבנה חד קומתי תת קרקעי לאחסנת סירות שישמש לחינוך ימי מטעם עיריית הרצליה, ופיתוח סביבתי כולל מישורים משופעים להובלת סירות ואלמנט הצללה. בנוסף, אישרה הועדה המקומית שימוש חורג בחלק ממחסן לאחסנת סירות לכיתות לימוד, בשטח של כ-90 מ"ר, לתקופה של חמש שנים. הועדה המקומית קבעה כי ההחלטה טעונה אישור של הוולחו"ף. לבקשת העורר התקיים ביום 25.9.11 דיון חוזר בבקשה במליאת הוועדה המקומית וזו אישרה את ההחלטה. ההליכים בפני הוולחו"ף ארכו זמן רב. ביום 5.9.12 החליטה הועדה המקומית לאשר הארכת תוקף של החלטת הועדה המקומית מיום 25.9.11, וביום 28.10.12 התקיים דיון נוסף במליאת הועדה המקומית בהחלטת ועדת המשנה להאריך את תוקף ההחלטה. מליאת הועדה המקומית החליטה אף היא לאשר את הארכת היתר הבנייה. על החלטה זו הוגש הערר שבפנינו. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 11.4.13 קבענו כי: "בטרם נדון בערר לגופו, יש לדעתנו להכריע בשתי שאלות מקדמיות: האחת, לעניין מעמדו של העורר להגיש את הערר בפנינו והשניה, לעניין האפשרות להגיש ערר לועדת הערר על החלטת הועדה המקומית להאריך תוקף החלטה למתן היתר בנייה." לעניין השאלה הראשונה, טוענת הועדה המקומית בהשלמת הטיעון, כי לאור עע"מ 317/10 אהוד שפר נ' מורן סקאל יניב, יש בסיס לטענה כי קיימת זכות ערר לועדת הערר המחוזית בטענה כי הבקשה להיתר שאושרה נוגדת את התכניות החלות במקום, גם אם לא ניתן להכשיר את הבקשה להיתר בדרך של אישור הקלה או שימוש חורג. לפיכך לטענת הועדה המקומית, יש במקרה הנדון לעורר זכות ערר לועדה המקומית, למרות שלא ניתן להכשיר את הפגמים להם טוען העורר בדרך של אישור הקלה או שימוש חורג. אנו מקבלים טענה עקרונית זו של הועדה המקומית. אכן, למקרא עע"מ 317/10 עולה, כי בית המשפט העליון הכריע במחלוקת אשר היתה קיימת במשך שנים רבות בין בתי המשפט המחוזיים, האם קיימת זכות ערר לועדת הערר המחוזית על החלטת הועדה המקומית לדחות התנגדות מכוח סעיף 2 ג. לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל 1970, כאשר בית המשפט קיבל בנושא זו את עמדת "הלכת צומת האלופים" (עת"מ (חי') 136/00 צומת האלופים בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית-חיפה ואח') והחליט כי לא קיימת במקרה כאמור זכות ערר. אנו גם מקבלים את עמדת הועדה המקומית, כי פסק הדין מרחיב אף את "הלכת צומת האלופים" במובן זה, שהוא מאפשר הגשת ערר לועדת הערר גם באותם מקרים בהם לא ניתן לרפא את הפגם בהחלטת הועדה המקומית בדרך של אישור הקלה או שימוש חורג. עם זאת נשאלת השאלה, האם ההחלטה בעע"מ 317/10 פותחת את דלתות ועדת הערר בפני חבר הועדה המקומית הטוען כי החלטת הועדה המקומית לאשר היתר בניה או שימוש חורג נוגדת את הוראות התוכניות החלות במקום או את הדין (חוק התכנון והבניה ותקנותיו). לדעתנו התשובה לכך הינה שלילית. סעיף 152 (א) (2) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965 קובע כי: " שני חברי הועדה המקומית כאחד או שני נציגים בעלי הדעה המייעצת בועדה המקומית כאחד, החולקים על החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לתת היתר לפי פרק זה או שלא לתתו, רשאים לערור לועדת הערר תוך חמישה עשר ימים מיום מתן ההחלטה של הועדה המקומית." סעיף זה מאפשר לחברי הועדה המקומית להגיש ערר על החלטה של הגוף בו הם חברים. תנאי להגשת הערר הוא, כי הוא יוגש על ידי שני חברי הועדה המקומית. כאשר תנאי זה אינו מתקיים, לא יכול חבר הועדה המקומית להגיש ערר לועדת הערר על החלטת הועדה המקומית, שלא במסגרת סעיף 152 (א)(1) הנ"ל, גם אם אזרח מהשורה היה יכול להגיש את אותו ערר לועדת הערר לפי הלכת צומת האלופים המורחבת מכוח ההחלטה בעע"מ 317/10. מעמדו של חבר הועדה המקומית שונה מזה של אזרח רגיל בכך שהוא משתתף בדיון נשוא הערר. לפיכך, לא יכול חבר הועדה המקומית המעוניין להגיש ערר שלא במסגרת סעיף 152 (א)(1) לטעון כי הוא מגיש את הערר כאזרח מהשורה. מציאות זו, שבה אדם מגיש ערר על החלטה של גוף בו הוא חבר, אינה אפשרית לדעתנו ללא הסדרה חוקית. סעיף 152(א)(1) שאפשר הגשת ערר כאמור מהווה לדעתנו הסדר שלילי במובן זה, שהוא אינו מאפשר לחבר ועדה בודד להגיש ערר לועדת הערר המחוזית, גם אם לדעתו ההחלטה נוגדת את התוכניות החלות במקום או את הוראות הדין. יתרה מזו; אם חבר הועדה המקומית מעוניין להגיש ערר לועדת הערר כאדם פרטי, ולא מתוקף מעמדו כחבר הועדה המקומית, הוא אינו יכול להשתתף בדיון בועדה המקומית באותו עניין ולהצביע באותו נושא. לפיכך, העורר לא היה יכול לדעתנו להגיש במקרה הנדון את הערר שבפנינו. ביחס לשאלה השנייה, ועדת ערר זו כבר קבעה בערר 5100/10 משה דבוש ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה כי: " משיצא היתר הבנייה, לאחר שערר שהוגש על ידי צד ג' לפי סעיף 152 (א) (1) נדחה, מוצתה זכות הערר של צד ג'. סעיף 20 א. לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל 1970 קובע כי: (א) מוסד התכנון יחדש את תוקפו של היתר, לבקשת בעל ההיתר או בעל זכות בנכס, במקרים אלה: (1) הוחל בעבודה אך היא לא הושלמה בתוך תקופת תוקפו של היתר כאמור בתקנה 20(ב); (2) ההיתר פקע לפי הוראות תקנה 20(ג) או (ד). (ב) לא יחודש תוקפו של היתר אם קיימת מניעה בדין לחידושו. (ג) חידושו של היתר לפי תקנה זו יהיה לשנתיים ממועד פקיעתו, ואולם מוסד התכנון רשאי לחדשו לשנה נוספת, מטעמים מיוחדים שיירשמו. (ההדגשה שלנו ו.ע.ת.א). מלשון סעיף 20 א (א) ("מוסד התכנון יחדש"....) עולה כי הארכת התוקף של היתר בנייה הינה פעולה טכנית, אשר כמעט ואינה כרוכה בהפעלת שיקול דעת מצד הועדה המקומית, וההיתר יחודש באופן אוטומטי אלא אם כן קיימת מניעה בדין להאריכו. לפיכך אין לצד שלישי זכות להתנגד לבקשה להארכת תוקף ההיתר, שכן הליך זה אינו כרוך בדיון לגוף ההיתר, דיון שהתקיים והוכרע בהוצאת ההיתר המקורי. כפועל יוצא גם אין לצד שלישי זכות לערור לועדת הערר המחוזית על החלטת הועדה המקומית להאריך את תוקפו של היתר בנייה. לאור האמור, אנו קובעים כי צודקות המשיבות כי לעוררים כלל אין זכות ערר על ההחלטה של הועדה המקומית להאריך את תוקף היתר הבנייה שהוצא למשיבה ולפיכך דין הערר להידחות." לטענת העורר, עצם העובדה שהוא טוען כי הבקשה להיתר אינה חוקית, הרי שטענה זו מחייבת קיום דיון לגוף הערר, האף שלכאורה הבקשה שבפנינו היא לחידוש היתר. אנו דוחים טענה זו, שכן אם נקבל אותה לא תהיה לעולם סופיות דיון בבקשה להיתר, ובכל נקודת זמן יוכל מאן דהוא להעלות טענות נגד היתר שניתן, לרבות טענה לאי חוקיות ההיתר. לפיכך, אנו קובעים כי לא ניתן לטעון כנגד היתר הבנייה שניתן בשלב חידוש ההיתר. לאור שני הנימוקים דלעיל דין הערר להידחות על הסף. דיני חינוךאחסנהמבנה