בקשה להיתר לחידוש רחוב רקע רחוב שדרות התמרים בעיר אילת מהווה ציר מרכזי המחבר בין דרך הערבה (כביש 90) באזור טרמינל שדה התעופה ועד לשדרות ששת הימים. אין מחלוקת בין הצדדים כי שדרות התמרים מוגדרות בתכניות בניין העיר הרלוונטיות כ- "דרך". נציין, כי במסגרת תכנית 7/102/03/2 נקבע תוואי רחוב התמרים עם זכות דרך של 18 מטרים. במסגרת תכנית המתאר של העיר אילת, תכנית 101/02/2, הורחבה זכות הדרך של שדרות התמרים לרוחב של 32 מטרים. בתכניות נוספות שאושרו בסביבה, או על חלקים של שדרות התמרים, נותרה זכות הדרך ברוחב של 32 מטרים. כמו כן חלה על שדרות התמרים תכנית 87/101/02/2 (להלן ולשם הנוחות: "תכנית 87") אשר מהווה תיקון לתכנית המתאר וזו מאפשרת הצבת פסלים וריהוט רחוב במקרקעין המיועדים לדרך. המשיבה 2 ביקשה לערוך עבודות לחידוש שדרות התמרים. עבודות אלו מתרכזות בחלק המזרחי של שדרות התמרים, קרי בין החיבור לכביש 90 ועד לשדרות חטיבת הנגב. אין ספק כי העבודות משנות באופן מהותי את פני הרחוב כפי שהוא מוכר לנו כיום. כך, במקום המיסעה הרחבה לכלי רכב, אשר משני צידיה מדרכה, כפי שקיים היום, מבוקש להצר את המיסעה באופן משמעותי ולהסיט את המיסעה לגדה המזרחית של הרחוב. בגדה המערבית של הרחוב מוצעת מדרכה רחבה (עד לרוחב של 18 מטרים), לרבות פיתוח של המדרכה, בעמודי תאורה, גינון, ריהוט ישיבה ופיסול. המשיבה 2 הגישה בקשה לביצוע העבודות הללו, אשר לטעמה הינה בקשה להיתר תואמת תכנית. רשות הרישוי של הוועדה המקומית דנה בבקשה להיתר והחליטה לאשרה. ביום 23.12.12 הונפק היתר בניה מכוח החלטת רשות הרישוי. היתר בניה זה הינו נשוא הערר שבפנינו. הערר והליכי הדיון בערר במסגרת כתב הערר מתארים העוררים את הרקע העובדתי להגשת הערר, ובמסגרתו מסבירים מדוע הערר הוגש רק לאחר שניתן היתר הבניה. במסגרת הערר מעלים העוררים את הטענות הבאות (בראשי פרקים): העבודות המתוכננות עלולות לקפח את מטה לחמם של העוררים; ביצוע העבודות מעוות ומשבש את הבסיס לתכנון התנועתי בפרויקטים אחרים; ההיתר אושר בהליך מנהלי חפוז ובלתי תקין; הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, כך שחובה לאשר תכנית מפורטת לשם ביצוע העבודות; ההחלטה למתן ההיתר נגועה בחוסר מידתיות ובחוסר סבירות; החלטת רשות הרישוי ניתנה בחוסר סמכות; פגמים נוספים שנפלו בהיתר הבניה - העדר אישור מהנדס הועדה המקומית, העדר חתימת בעלי עניין, אי קיום התנאים מכוח תכנית 87. ועדת הערר דחתה בקשה להתלות את ההיתר, אולם הבהירה כי עצם ביצוע עבודות מכוח היתר הבניה לא יהווה נימוק לדחיית הערר. טרם הדיון שנקבע הוגשה חוות דעת תחבורתית מטעם העוררים. נתקיים דיון בנוכחות הצדדים ומכאן החלטתנו זו. כללי - סמכות ועדת הערר בעבר שררה מחלוקת לגבי היקף סמכותה של ועדת הערר לדון בעררים של מתנגדים כנגד החלטת הוועדה המקומית וזאת לגבי בקשות להיתר בהן לא ננקט הליך של בקשה להקלה או בקשה לשימוש חורג. בנושא זה, גרסו חלק מכב' בתי המשפט לעניינים מנהליים, כי לוועדת הערר סמכות לדון בערר על כל החלטה של הוועדה המקומית וזאת לאור סעיף 12ב' לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (לעיל ולהלן: "חוק התכנון והבניה"), לעמדה זו ר', למשל, עת"מ (ירושלים) 616/07 רוני בראון ואח' נ. הוועדה המקומית מטה יהודה ואח' (). דעה מצמצמת לסמכותה של ועדת הערר נקבעה בפסקי דין אחרים, ר' למשל עת"מ (חיפה) 136/00 צומת האלופים בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית חיפה (). אלא, שלאחרונה הכריע בית המשפט העליון במחלוקת דלעיל לעניין סמכויות ועדת הערר וזאת בפסק הדין בעניין עע"מ 317/10 אהוד שפר ואח' נ. הוועדה המקומית רמת השרון ואח' () (להלן: "הלכת שפר"). בפסק הדין בעניין שפר דוחה בית המשפט העליון את העמדה הרחבה לעניין סמכות ועדת הערר, וקובע: "ודוק: על מנת להסיר ספק אדגיש כי איני מצדד בגישה המרחיבה עוד יותר, שננקטה על ידי בתי המשפט בעניין דוידיאן, עניין נס הרים ועניין מדר ולפיה בכל מקרה של התנגדות להיתר בניה, יש להגיש ערר. לטעמי, מקום בו המתנגד למתן ההיתר לא מעלה טענה של סטיה מתכנית, אזי רואים את היתר הבניה כהיתר שניתן ב"מסלול הירוק" ותרופתו של המתנגד אינה בועדת הערר וממילא אין מקום לעיכוב במתן ההיתר." (הדגשה שלי - ג.ה.). כלומר כב' בית המשפט העליון מאמץ את הגישה הקובעת כי רק כאשר יש בבקשה להיתר משום סטייה מהתכנית החלה על המקרקעין קיימת סמכות לוועדת הערר לדון בערר המתנגדים לבקשה להיתר זו, ונצטט: "דרך המלך לתקוף את החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית ליתן היתר בניה כאשר עולה טענה של סטיה מתכנית צריכה להיות בהגשת ערר לועדת הערר." (הדגשה שלי - ג.ה.). חשוב לציין, כי כב' בית המשפט העליון קובע כי סמכות ועדת הערר משתרעת על כל מקרה בו הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, כך שגם במקרים בהם לא ננקט הליך של פרסום הקלה או שימוש חורג, אך בפועל הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, תהא סמכות לוועדת הערר לדון בערר, ונצטט: "הרחבת סמכותה של ועדת הערר כמוצע לעיל - בנוסף למקרים המנויים במפורש בסעיף 152(א)(3) - היא באותם מקרים בהם המתנגד למתן ההיתר מעלה טענה כי ההיתר סוטה מתכנית. או-אז תבחן ועדת הערר את הטענה. היה ותמצא כי ההיתר סוטה מתכנית, תדון ועדת הערר לגופה של התנגדות. היה ותמצא ועדת הערר כי ההיתר תואם את התכנית החלה על האיזור, הרי שבכך יסתיים הדיון." (הדגשה שלי - ג.ה.). ניתן אפוא לסכם את הלכת שפר לגבי סמכות ועדת הערר כדלקמן: כאשר אין מחלוקת כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית אזי קיימת זכות למתנגדים להגיש ערר לוועדת הערר. בהתאם, כאשר אין מחלוקת כי הבקשה להיתר תואמת תכנית יימחק הערר בהעדר סמכות. כאשר קיימת מחלוקת לגבי היותה של הבקשה להיתר תואמת תכנית או אינה תואמת תכנית, תפעל ועדת הערר בשני שלבים: בשלב הראשון תבחן האם הבקשה להיתר תואמת תכנית. כאשר היה והבקשה להיתר תמצא כתואמת תכנית, יימחק הערר בחוסר סמכות. בשלב השני, וזאת היה ובשלב הראשון נמצא כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, תדון ועדת הערר בערר לגופו. האם הבקשה להיתר במקרה שבפנינו תואמת תכנית? כללי לאור האמור לעיל בעניין הסמכות, השאלה הראשונה בה עלינו לדון הינה: האם הבקשה להיתר תואמת את התכנית החלה על המקרקעין? עיון בטענות המפורטות בערר מגלה כי קיימת טענה אחת מרכזית בנושא זה. העוררים טוענים כי הפיתוח בגדה המערבית של שדרות התמרים אינו מהווה מדרכה או דרך, אלא הופך את ייעוד המקרקעין באזור זה לייעוד של טיילת או שטח ציבורי פתוח. לפיכך, לעמדת העוררים, מבקשת המשיבה 2 להקים טיילת או לפתח שצ"פ במקרקעין המיועדים על פי התכנית ל- "דרך". מכאן, לטענת העוררים, הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית ומחייבת הכנת תכנית בניין עיר חדשה. טענה נוספת של העוררים, שייתכן ויש בה משום טענה לסטייה מתכנית, הינה: אי עמידה בתנאים הקבועים בתכנית 87 להוצאת היתר בניה. נבחן טענות אלו. עבודות הפיתוח המבוקשות בבקשה להיתר תואמות את הייעוד מכוח התכנית כאמור אין מחלוקת בין הצדדים כי המקרקעין נשוא הערר מיועדים לדרך. חוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") בסעיף ההגדרות, מגדיר מה נכלל בגדר דרך: ""דרך" - תוואי למעבר רכב, הולכי רגל או בעלי חיים, לרבות מסילת ברזל, מבני דרך, אי תנועה, קיר תומך, קיר או סוללה למניעת רעש וכן תעלה, חפיר ומעביר מים בצד הדרך או מתחת לה, ולרבות מיתקני דרך;" אין בהגדרות של התכניות החלות על המקרקעין הגדרה אחרת או מצמצמת להגדרה זו של המונח "דרך". מההגדרה המפורטת לעיל עולה בברור כי במסגרת ייעוד ה -"דרך" נכללות שתי אפשרויות: מעבר לכלי רכב ומעבר להולכי רגל. בעגה המקצועית הדרך לכלי הרכב מכונה "מיסעה" והדרך להולכי הרגל מכונה "מדרכה". לשון החוק אינה קובעת כי במקרקעין המיועדים לדרך חייבת להבנות מיסעה, או כי במקרקעין אלו חייבת להבנות מדרכה. כך, הגדרת דרך בחוק התכנון והבניה מאפשרת להקים במקרקעין המיועדים לדרך הן מסעה ללא מדרכות, הן מדרכה ללא מיסעה, והן כל שילוב של מדרכה ומיסעה. במקרה שלפנינו הבקשה להיתר מבקשת להקים הן מיסעה בגדה המזרחית של שדרות התמרים והן מדרכה בגדה המערבית של שדרות התמרים. לפיכך, על פני הדברים, מדובר בבקשה להיתר תואמת תכנית. למרות זאת, העוררים, אשר אינם חולקים על כך שהמיסעה המבוקשת הינה תואמת תכנית, טוענים כי המדרכה בגדה המערבית של הרחוב אינה מהווה עוד מדרכה אלא טיילת או שצ"פ, כאשר לטעמם שימוש לטיילת או שצ"פ אינם נכללים בגדר ייעוד הדרך. איננו מקבלים טענה זו, ונבאר: לטעמנו, ההבחנה בין מדרכה (אשר כאמור הינה חלק משימושי הדרך בהיותה מעבר להולכי רגל) לבין שצ"פ, הינה כי במדרכה קיים מוטיב מרכזי של היותה משמשת מעבר להולכי רגל. לפיכך, לטעמנו, מדרכה יכולה להיות עשויה מאספלט, אבנים משתלבות או אף מדשא ירוק, היא יכולה להיות רחבה או צרה, מוזנחת או מפותחת, אולם כל עוד נשמר בה המוטיב של שימוש למעבר הולכי רגל, נכללת המדרכה כחלק מהייעוד של "דרך". אין כל עיגון בלשון החקיקה, ואין גם כל תכלית חקיקתית, ובוודאי שלא תכלית תכנונית, כי מדרכה לא תהא רחבה, מגוננת ומטופחת, ונפרט: מבחינה לשונית, ניתן לראות כי הגדרת "דרך" אינה מטילה כל מגבלה על אופיה של הדרך למעבר הולכי רגל ומאפשרת שימוש בכל זכות הדרך לצורך מעבר הולכי רגל בלבד. מבחינת תכלית תכנונית, הרי תכלית תכנונית ראויה הינה כי המדרכה בה אמורים להלך האזרחים תהא רחבה ככל הניתן, מגוננת ומטופחת, ותאפשר לאזרח חווית שימוש והליכה נוחה ככל שניתן. אכן, לצערנו, המציאות העגומה הינה, כי מדרכות רבות בערי ישראל הינן צרות, בנויות מאספלט ולא מגוננות או מטופחות. אולם מציאות זו אינה משקפת תכלית תכנונית ראויה או רצויה, כאשר התכלית התכנונית, וגם ההגיונית, הינה הקמת מדרכות רחבות ככל שניתן, אשר מטופחות, מגוננות ומזמינות להולכי הרגל. עיון בבקשה להיתר שבפנינו מגלה באופן ברור וחד משמעי, כי מוטיב המעבר להולכי רגל נשמר היטב במדרכה המבוקשת. המדרכה בנויה לאורכה של מסעה מהותית בעיר, המדרכה מחברת בין מוקדים מושכי תנועה רגלית בעיר אילת: טרמינל תעופה, מבני ציבור וחנויות. לפיכך השימוש הפונקציונאלי הברור והמיידי של המדרכה בבקשה להיתר שבפנינו הינו מעבר להולכי הרגל לאורך שדרות התמרים והמוקדים המצויים בה. נציין כי אכן מדובר במדרכה רחבה, ואכן מבוקש פיתוח נאה שלה, אבל רוחב המדרכה משרת את הרצון לעודד הולכי רגל לנוע בה, וכך גם הגינון, ואין ברוחב או בפיתוח, בכדי להפוך את המדרכה, לשטח ציבורי פתוח. לפיכך, אנו סבורים כי הפיתוח בגדה המערבית של הרחוב הינו פיתוח למדרכה בגדר שימוש "דרך" ולא בגדר שצ"פ. העוררים טענו בנוסף, כי יש בתכניות החלות על המקרקעין וסביבתם, בכדי ללמד כי הקמת מדרכה רחבה ומגוננת אינה תואמת את ייעוד הדרך. לטעמנו לא רק שלא כך הם פני הדברים, אלא שהתכניות החלות, ובפרט תכנית 87, מחזקות את המסקנה לעיל, כי הבקשה להיתר, לרבות המדרכה הרחבה, תואמים את ייעוד הדרך, ונפרט: תכנית 10/102/03/2 מגדירה את שדרות התמרים כדרך מאושרת קיימת, וכאמור מדרכה, גם רחבה ומפותחת, הינה חלק מדרך. אלא כי העוררים טוענים כי באותה תכנית קיימת תכלית גם ל- "דרך משולבת", המשלבת תנועת רכב והולכי רגל, ומכאן ניתן ללמוד על הסדר שלילי לעניין דרך שאינה משולבת. יש לדחות את הטענה: "דרך משולבת" הינה דרך בה נעים באותה מיסעה, ללא הפרדה, כלי הרכב והולכי הרגל. כך שהיה וניתן ללמוד מהגדרה זו הסדר שלילי לגבי שדרות התמרים (וגם בעצם הרעיון של קיומו של הסדר שלילי קיים ספק), הרי המשמעות הינה כי אסור בשדרות תמרים לקבוע מיסעה אחת משותפת לכלי הרכב והולכי הרגל (היות והמיסעה המשותפת מהווה "דרך משולבת"). אולם, במקרה שלפנינו, לא מבוקשת מיסעה משותפת להולכי הרגל ולכלי הרכב, אלא הפרדה בין המיסעה למדרכה. מכאן ברור כי כל עוד מדובר בדרך רגילה שאינה דרך משולבת, כלומר מיסעה לכלי רכב ולצידה מדרכות להולכי הרגל, אין מניעה לאשרה. מטעם דומה הפסיקה שציטטו העוררים ביחס לדרך משולבת אינה רלוונטית אף היא, היות ואין עסקינן כאן בדרך משולבת. תכנית 22/102/03/2 חלה אף היא על מקטעים של שדרות התמרים, כאשר בתכנית זו מוגדרים שדרות התמרים כדרך קיימת, כאשר מקטע מסוים משדרות התמרים מוגדר כטיילת. התכנית הזו מגדירה את השימושים ל- "דרכים": כלומר תכנית זו מתירה באופן מפורש תנועה להולכי רגל, כפי שכאמור מתבקש בבקשה להיתר שבפנינו. תכנית זו מגדירה גם "טיילת": כלומר באותו מקטע של שדרות התמרים שהוגדר כ- "טיילת" התנועה מוגבלת רק להולכי רגל ולא לכלי רכב. מכאן לטעמנו עולה, כי מטרת התכנית בקביעת ייעוד נפרד מדרך לצורך "טיילת", הינה כי באותם אזורים של שדרות התמרים (או מקומות אחרים בתכנית) שנקבעו כ- "טיילת" תהא תנועה רק להולכי רגל ותיאסר תנועת כלי הרכב. אולם, מהגדרת "טיילת", המגבילה את תנועת כלי הרכב בה, לא ניתן ללמוד כי במקרקעין המיועדים לדרך ולא לטיילת, תיאסר תנועת הולכי רגל ותיאסר הקמת מדרכות, וזאת כאשר התכנית קובעת מפורשות כי בייעוד הדרכים יותר גם תנועת הולכי רגל. לפיכך, לא ניתן ללמוד מהתכנית הזו, כי במסגרת ייעוד ל - "דרך" לא ניתן להקים מדרכה רחבה ומגוננת. למעלה מן הצורך נציין כי לטעמנו, שימוש "טיילת" אינו מחייב קביעת שימוש עצמאי בתכנית וניתן להקים "טיילת" גם במקרקעין המיועדים ל- "דרך" וזאת לאור הגדרתם בחוק התכנון והבניה. כלומר, לטעמנו, במסגרת קבוצת השימושים המותרים בייעוד "דרך" נכלל גם השימוש "טיילת" המהווה שימוש ספציפי בדרך. שימוש זה שומר על המוטיב של הדרך כמקום לתנועת הולכי רגל. לעומת זאת, כמובן, כי במקרקעין המיועדים מפורשות ל - "טיילת", לא ניתן לאשר תנועת כלי רכב. לפיכך, הגדרת המונח "טיילת" בתכנית דנא, מטרתה הייתה להטיל מגבלה על כלי רכב באזורים שהוגדרו כטיילת, כלומר לחייב טיילת באזורים הללו, אולם אין מטרתה למנוע הקמת טיילת ביתר הדרכים בתכנית. העוררים מפנים בנוסף לתכנית 49/101/02/2, כאילו זו יוצרת הסדר שלילי לגבי הקמת מדרכה מגוננת. אלא שעיון בהוראות התכנית מגלה אחרת, וכך קובעת התכנית: ניתן לראות כי התכנית אינה עוסקת בהתרת גינון במשטחי חניה, אלא מחייבת באזור מסוים כי שטחי החניה באזור זה לא יהיו רציפים, אלא יהיו מגוננים ומפותחים. כלומר, אף ללא הוראות תכנית 49/101/02/2 ניתן לגנן שטחי חניה ודרכים, החידוש בתכנית זו כי במיקום מסוים היא מחייבת לעשות כן. לא מצאנו כל ממש בטענת העוררים בדבר הצורך באישור הוועדה המחוזית, וזאת בהסתמך על סעיף 5 לתכנית המתאר, סעיף העוסק בחסימת דרכים ובהסטתן. במקרה שבפנינו אין כל חסימה של דרך. הדרך נותרת פתוחה וחופשייה הן למעבר כלי רכב במיסעה והן לציבור במדרכה הרחבה. לא מצאנו גם כל הסטה של הדרך מהתוואי שנקבע, אלא רק שינוי התמהיל בין מיסעה למדרכה. תכנית נוספת אליה מפנים העוררים הינה תכנית 87. מטרת תכנית זו הינה: וההוראה האופרטיבית של התכנית הינה: כלומר, התכנית מתירה במקרקעין המיועדים לדרך הצבת פסלים וריהוט רחוב. לטעמנו, בתכנית זו יש בכדי לחזק את המסקנה כי הבקשה להיתר שבפנינו הינה תואמת תכנית, וננמק: נקודת המוצא של תכנית 87 הינה כי במקרקעין המיועדים לדרך מותר להקים מדרכות לצורך מעבר הולכי רגל. הרי אין כל הגיון להציב פסלים, בוודאי שלא רהוט רחוב, במיסעה של כלי רכב. מכאן, תכנית 87 מאפשרת בצורה טובה יותר את הגשמת התכלית התכנונית עליה עמדנו לעיל - יצירת מדרכות מפותחות ומזמינות להולכי הרגל, לצורך הנגשת המדרכות ועידוד ההליכה ברגל. לפיכך, במצב לפני תכנית 87 היה מותר להקים במקרקעין המיועדים לדרך מדרכות, לרבות מדרכות רחבות ונוחות, אולם ייתכן והיה אסור להקים על מדרכות אלו פסלים וריהוט רחוב (גדר הספק במצב הקודם נובעת מתחולת התזה של שימוש נלווה, נושא החורג מגדר ערר זה). לאור זאת, באה תכנית 87 והבהירה, באותם מדרכות המוקמות בייעודי הדרך, מותר להתקין גם ריהוט רחוב וגם פסלים. לפיכך, במקרה שבפנינו מותר להקים את המדרכה מכוח הגדרת "דרך" בחוק ובתכניות השונות ומותר להציב ריהוט רחוב ופסלים מכוח תכנית 87. אשר על כן, לטעמנו, מבט רוחב על התכניות שאושרו בנושא זה, מחזק את המסקנה כי בגדר שימושי הדרך מותר להקים מדרכות, לפתח אותן ולשים בהן ריהוט רחוב ופסלים. נטעים, בחינה הבקשה להיתר שבפנינו מגלה כי זו עומדת בלב ליבו של השימוש לדרך, היא מציעה מיסעה דו כיוונית וכן מדרכה רחבה אשר מטרתה העיקרית הינה מעבר להולכי רגל. אכן המדרכה הינה רחבה ואכן המדרכה הינה מפותחת ומגוננת, אך עדיין מדובר במדרכה. העוררים הלינו גם על המתקנים המבוקשים במסגרת המדרכה, וטענו למתקנים כגון: מזרקות, בריכת מים, ספסלים, גינון ונטיעת עצים, לרבות אמפיתיאטרון לטענתם. ועדת הערר בחנה בקפדנות את הבקשה להיתר ולא מצאה בה שימוש מבוקש לאמפיתיאטרון. לגבי יתר השימושים המבוקשים, אנו סבורים כי גינון ונטיעת עצים מותרת במסגרת הקמת מדרכה כחלק מדרך, ואילו יתר השימושים (אשר לפי הכיתוב בבקשה להיתר הינן שימושים יבשים, בגדר פסל דו ממדי) אלו ניתנים לאישור מכוח תכנית 87. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי הבקשה להיתר, המבקשת להקים במקרקעין המיועדים לדרך: מיסעה, מדרכה רחבה וגינון ופיתוח של המדרכה, תואמת את התכנון החל על המקרקעין. תנאים מכוח תכנית 87 שלא נתקיימו טענה נוספת של העוררים, אשר ניתן לכלול אותה במסגרת טענות הנטענות כנגד התאמת הבקשה להיתר לתכנית, הינה הטענה כי לא נתקיימו התנאים מכוח הוראת תכנית 87 למתן היתר הבניה. תכנית 87 קובעת, כדלקמן: לגבי תנאי א', הרי הוועדה המקומית הציגה את אישור רשות התמרור, ולכן תנאי זה התקיים. לגבי תנאי ב', במסגרת האישור נספח ה' לכתב התשובה, כלולה גם המדרכה, ולכן האישור שניתן, על ידי גורם תחבורתי, יש בו אישור גם להצבת הפסלים וריהוט. לגבי תנאי ג', לא מצאנו בבקשה להיתר מתקנים במרחק הקטן מ- 100 מ' משדה התעופה ואשר גובהם עולה על 1.8 מ'. כאמור רוב הפיסול המוצע הינו "דו ממידי" כלומר מדובר יותר ב - "קישוט" על פני המדרכה מאשר פיסול תלת ממידי. לפיכך, אנו סבורים כי היתר הבניה ניתן לאחר שמולאו התנאים מכוח תכנית 87. סיכום לאור האמור לעיל אנו סבורים כי הבקשה להיתר נשוא הערר הינה בקשה להיתר התואמת תכנית. בנסיבות אלו, בהתאם להלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין שפר לעיל, יש למחוק את הערר בהעדר סמכות, כך שאין מקום להידרש לטענות הנוספות מטעם העוררים. אשר על כן, הערר נמחק ללא צו להוצאות. בניההיתר בניה