סעיף 28 לחוק משק הגז הטבעי "28. (א) בסעיף זה - "בעל מקרקעין" - לרבות בעל זכות במקרקעין; "תכנית למיתקן גז" - תכנית לפי חוק התכנון והבניה, שאינה אחת מן התכניות למערכת ההולכה, שמטרתה העיקרית ייעוד מקרקעין למיתקן גז וכן תכנית עבודה; "תכנית אחרת" - תכנית לפי חוק התכנון והבניה שאינה תכנית למיתקן גז וכן אינה אחת מן התכניות למערכת ההולכה, אך היא כוללת גם ייעוד מקרקעין למיתקן גז. (ב) נפגעו על ידי תכנית למיתקן גז, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית האמורה או מקרקעין הגובלים עמה, יחולו, על אף האמור בפרק ט' לחוק התכנון והבניה, הוראות אלה: (1) מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין זכאי לפיצויים מבעל הרישיון שהתכנית נועדה למיתקניו (בסעיף זה - בעל הרישיון), ובלבד שדרישה לפיצויים הוגשה לבעל הרישיון בתוך חמש שנים מיום תחילת תוקפה של התכנית או בתוך שנה מיום מסירת הודעה על הכוונה להיכנס למקרקעין לפי סעיף 50 או מיום פרסום הודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות, לפי המאוחר; (2) לפי דרישת בעל המקרקעין יודיע לו בעל הרישיון, בתוך שישים ימים מיום הדרישה, את סכום הפיצויים שהוא מציע לשלם ואת הנימוקים לסכום שהציע; (3) הסכימו בעל המקרקעין ובעל הרישיון על סכום הפיצויים שישולמו לפי סעיף זה, ישלם לו בעל הרישיון את הפיצויים המוסכמים בתוך שלושים ימים מיום ההסכמה או במועד אחר שהסכימו עליו; (4) לא הסכימו בעל המקרקעין ובעל הרישיון על סכום הפיצויים שישולמו לפי סעיף זה, רשאי כל אחד מהם להעביר את הענין להכרעה בועדת הערר (בסעיף זה - התביעה); ואולם בתוך שלושים ימים ממועד הגשת התביעה כאמור ישלם בעל הרישיון לבעל המקרקעין את סכום הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת; המגיש תביעה לפי פסקה זו ימסור העתק ממנה לצד השני; (5) על התביעה ועל הפיצויים לפי סעיף זה יחולו הוראות סעיפים 200 עד 202 לחוק התכנון והבניה; (6) ועדת הערר תדון בתביעה ותחליט, בתוך 90 ימים מיום הגשת התביעה, אם לקבלה או לדחותה, ואם החליטה לקבלה - תקבע את סכום הפיצויים; ועדת הערר רשאית, בטרם תיתן החלטה כאמור, לקבל חוות דעת של שמאי לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות לטעון את טענותיהם לענין חוות דעתו של השמאי; ועדת הערר תודיע לצדדים את החלטתה ואת נימוקיה; (7) על החלטת ועדת הערר ניתן לערער לבית המשפט לענינים מינהליים. (ג) נפגעו על ידי אחת מן התכניות למערכת ההולכה, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחומה או מקרקעין הגובלים עמה, יחולו הוראות סעיף קטן (ב); ואולם אם בעל הרישיון שהתכנית נועדה למיתקניו הוא בעל רישיון ההולכה הראשון, שנבחר כאמור בסעיף 104 - (1) הדרישה כאמור בסעיף קטן (ב)(1) תוגש למנהל, ולענין זה יקראו את סעיף קטן (ב)(2), (3), (4) ו-(6) כאילו במקום "בעל הרישיון" נאמר "המדינה"; (2) הפיצויים לבעל המקרקעין ישולמו מאוצר המדינה." ניתן לראות כי חוק משק הגז עורך הבחנה בין פגיעה הנגרמת בגין תכנית למתקן גז לבין פגיעה הנגרמת בגין תכנית למערכת ההולכה, ונבאר: במקרה של תכנית למתקן גז החוק קובע כי כתב הדרישה תמיד יוגש לבעל הרישיון, והוא זה אשר יישא בפיצוי, היה וייפסק כזה. במקרה של תכנית למערכת ההולכה, דרך המלך הינה הגשת כתב הדרישה לבעל הרישיון (בדיוק כפי שנקבע לגבי תכנית למתקן גז), כאשר לעניין זה סעיף 28(ג) מפנה לפרוצדורה החלה על תביעה בגין תכנית למתקן גז כמפורט בסעיף 28(ב). אלא, שבמקרה של תכנית למערכת הולכה, קיים חריג לכלל, וחריג זה מתקיים רק כאשר בעל הרישיון שהתכנית נועדה למתקניו הינו בעל רישיון ההולכה הראשון מכוח סעיף 104 לחוק משק הגז. במקרה שכזה, ורק במקרה שכזה, כתב הדרישה יוגש למנהל הרשות ולא לבעל הרישיון, והמדינה היא זו אשר תישא בפיצוי ככל שייקבע. כלומר, גם במקרה של תכנית למערכת הולכה, דרך המלך הינה הגשת כתב הדרישה לבעל הרישיון, אשר הוא זה שנושא בפיצויים (ככל שייקבעו כאלו). על מנת שניתן יהיה להגיש את כתב הדרישה למנהל הרשות יש צורך בקיומם של שני תנאים מצטברים: כי התכנית הינה תכנית למערכת ההולכה וכן כי בעל הרישיון, אשר התכנית נועדה מתקניו, הינו בעל רישיון ההולכה שהראשון שנבחר כאמור בסעיף 104. הצדדים שבפנינו חלוקים בשאלה - האם התכנית החדשה, תמ"א 37/א'/4/2, הינה תכנית למערכת ההולכה. לטעמנו, אין צורך להכריע במחלוקת זו, היות ואין חולק כי המשיבה, "בעל הרישיון", אינה בעלת רישיון ההולכה הראשון שנקבע לפי סעיף 104, אלא הינה בעלת רישיון כחברה ממשלתית מכוח סעיף 11א' לחוק משק הגז. לפיכך, בין אם מדובר בתכנית למערכת הולכה ובין אם לאו, את כתב הדרישה היה להגיש למשיבה, בעלת הרישיון, והיא זו שתישא בפיצוי היה וייפסק כזה. למעלה מן הצורך נציין כי התכניות למערכת הולכה מוגדרות בחוק כ- : "תכניות מיתאר ארציות שמספרן 37א1, 37א2 או 37ב, אף אם טרם אושרו ביום תחילתו של חוק זה" התכנית נשוא הערר הינה אינה מנויה בחוק כתכנית למערכת הולכה. עם זאת, לטעמנו, הגדרת הסעיף אינה מהווה רשימה סגורה של תכניות, וזאת לאור סיפת הסעיף הקובעת כי בגדר תכניות למערכת הולכה ניתן לכלול תכנית שטרם אושרו ביום תחילת החוק. לפיכך, במקרים כמו המקרה שבפנינו, כאשר תכנית המתאר הארצית 37/א'/4/2 הינה למעשה נגזרת של תמ"א 37/א/2 המוזכרת בחוק כתכנית למערכת הולכה, וכאשר מהותית מדובר בתכנית למערכת הולכה, אנו סבורים כי מדובר בתכנית העונה להגדרת "תכנית למערכת ההולכה". לעניין היות של 37/א'/4/2 חלק ממכלול תמ"א 37/א/2 ר' דברי ההסבר לתכנית: כאמור, אף לאור קביעה זו, לא היה מקום להגיש את כתב הדרישה למנהל רשות הגז, היות ואין מדובר במקרה של בעל רישיון הולכה ראשון מכוח סעיף 104. נסכם ונבהיר כי לטעמנו התביעה בענייננו צריכה הייתה להיות מוגשת בהתאם לסעיף 28(ג) לחוק לבעל הרישיון ולהתנהל לפי הפרוצדורה הקבועה בסעיף 28(ב) לחוק וזאת מכוח ההפניה בסעיף 28(ג). האיחור בהגשת הערר תמ"א 37/א'/4/2 התפרסמה למתן תוקף ביום 21.7.2008. לפיכך, היה על העוררת להגיש את כתב הדרישה עד ליום 21.7.2013 וזאת כאמור לבעל הרישיון. כאמור, כתב הדרישה הוגש לבעל הרישיון רק ביום 8.8.2013, כך שאין עוררין כי לגורם הרלבנטי כתב הדרישה הוגש באיחור. נציין כי לטעמנו גם למנהל רשות הגז הוגש כתב הדרישה באיחור, ונפרט: העוררת טענה כי כתב הדרישה נשלח בדואר רשום ביום 21.7.2013, ואנו מקבלים עמדה עובדתית זו. אלא, שכתב הדרישה נתקבל אצל מנהל הרשות רק ביום 25.7.13 וזאת כפי שעולה ממכתב מנהל התחום מטעמו מיום 4.8.13. נשאלת אפוא השאלה, מהו המועד הרלבנטי לבחינת סוגיית העמידה במועד הקובע בחוק- האם מועד משלוח כתב הדרישה, או מועד קבלתו אצל מנהל רשות הגז. אנו סבורים כי המועד הרלבנטי הינו המועד בו נתקבל כתב הדרישה אצל מנהל הרשות ולא המועד בו נשלח, וננמק: ראשית, המלים "הוגשו לבעל הרישיון" יש בהן ללמד על מסירה, קרי הגשה בפועל של כתב הדרישה ולא משלוח של כתב הדרישה בדואר. יוטעם, המחוקק בחר בלשון הברורה "הוגשה" ולא במילה "נשלח" או "נשלחה". בחינת תכלית הנושא מוליכה אף היא לתוצאה דומה, כאשר נכון לקבוע, הן עבור האזרח והן עבור בעל הרישיון, מועד המייצר וודאות לגבי המועד בו הוגש כתב דרישה. מועד בו נמסר כתב הדרישה לבעל הרישיון ונתקבלה חותמת "נתקבל" של בעל הרישיון או המנהל הינו מועד וודאי לשני הצדדים. לעומת זאת, מועד המשלוח אכן יוצר וודאות אצל האזרח השולח אך לא אצל המקבל, כאשר אין כל ערובה לגבי המועד בו יגיע המכתב לבעל הרישיון או המנהל. פרשנות הקובעת את המועד הרלבנטי כמועד בו נתקבל כתב הדרישה יוצרת גם הרמוניה עם התקנות האחרות החלות על ועדות הערר והעוסקות בסדרי דין, הן לגבי היטל השבחה והן לגבי תביעת פיצויים לפי סעיף 197, כאשר המועד הרלבנטי לחישוב המועדים בתקנות אלו הינו מועד המצאת כתבי בית הדין לוועדת הערר או לצד שכנגד ולא מועד המשלוח שלהם. נציין כי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין") קובעות בתקנה 476 את הכלל כי המצאת כתב בית דין תהיה: "המצאתו של כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק הימנו, לפי הענין,..". כלומר לא משלוח אלא מסירה. יתרה מזו, תקנות אלא נוקטות במונח "הגשה" (המונח המצוי בחוק משק הגז) כמונח חליפי להמצאה, ר' למשל תקנה 403 העוסקת "בהגשת" בקשת רשות לערער והכוונה היא להמצאת הבקשה. נציין תקנות סדר הדין מתירות לבצע המצאה בדואר רשום ואישור מסירה, אולם מובהר בתקנות אלו כי מועד ההמצאה אינו מועד המשלוח אלא מועד הקבלה: "497. הוראות תקנות 490 ו-491 לא יחולו על כתב בי-דין שהומצא בדואר רשום עם אישור מסירה, ורשאי בית המשפט לראות את הכתב כאילו הומצא כדין ואת התאריך המסומן באישור המסירה כתאריך ההמצאה." (הדגשה שלי - ג.ה.). למעשה לא מצאנו כל תקדים משמעותי לכך שניתן לראות את מועד המשלוח בדואר כמועד ההמצאה או מועד ההגשה. כך, שהכלל בדין הישראלי הינו כי כאשר נוקבים במונח מועד ההמצאה או מועד ההגשה, המועד הרלבנטי הינו המועד בו נתקבל כתב בית הדין אצל הנמסר ולא המועד בו נשלח. בכל מקרה, אין כל עיגון לשוני או תכליתי בחוק משק הגז לפרשנות הרואה את מועד הגשת כתב הדרישה כמועד בו נשלח בדואר ולא כמועד בו נתקבל בפועל אצל הגורם הרלבנטי. לפיכך, כאשר כתב הדרישה במקרה שבפנינו נתקבל ביום 25.7.13 אצל מנהל הרשות, הרי הוא "הוגש" לו באיחור של 4 ימים. ברור כי ההגשה למשיבה הינה באיחור רב עוד יותר. הסמכות להארכת מועד להגשת כתב הדרישה אנו סבורים כי ועדת הערר אינה מוסמכת להאריך את המועד להגשת כתב הדרישה, ונבאר: לטעמנו, ועדת הערר מוסמכת לקבוע מועדים, או להאריך מועדים, במסגרת הליך הערר שבפניה, לרבות את המועד להגשת הערר. כך עולה מהחוק (ר' סעיף 198 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 אשר תוקן בנושא זה) וכך עולה מפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין בר"מ 2340/02 הוועדה המקומית רמת השרון נ. אגא וכט (). אלא שסמכות זו של ועדת הערר משתרעת רק על הליכי הערר שבפניה ואין לה תחולה לגבי הליכים מקדמיים לערר או הליכים לאחר הערר. לפיכך, אין לוועדת הערר סמכות להאריך מועדים אשר היה צורך לעמוד בהם עוד טרם קמה הזכות להגשת ערר, כפי שאין לוועדת הערר סמכות לדון בהארכת מועדים לאחר שניתנה ההחלטה מטעמה, כגון מועד הגשת הערעור המנהלי. כך, לשם ההשוואה בלבד, כפי שאין סמכות לוועדת הערר לענייני תכנון ובניה להאריך את המועד להגשת התנגדות לתכנית הנדונה בפני הוועדה המקומית (להבדיל מארכת מועד להגשת ערר על התכנית), כך אין לוועדת הערר סמכות להאריך את המועד לעצם הגשת כתב הדרישה לבעל הרישיון. ועדת הערר עמדה על הבחנה זו כאשר עסקה בהארכת מועד להגשת תביעה לפי סעיף 197, וכך נקבע בערר (ירושלים) 24/08 שחר ואח' נ. הוועדה המקומית ירושלים ואח' (): "סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה קובע הן את המועד להגשת התביעה והן את המוסמך להאריך מועדים אלו: "197. (ב) התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית; שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שירשמו, אף אם כבר עברה התקופה." לפיכך, ועדת הערר מוסמכת לבחון האם התביעה הוגשה במועדה, ומדובר בבחינה שהינה בלב סמכותה של ועדת הערר. אולם, היה וועדת הערר מצאה, כי התביעה הוגשה לאחר תום שלוש השנים הקבועות בסעיף 197, הרי אין זה מסמכותה להאריך את התקופה האמורה. סמכות זו הוענקה באופן מפורש וברור לשר הפנים, וזאת מטעמים מיוחדים שיירשמו." ור' גם ערר (חי') 9009/09 ‏ ‏פלקוביץ יעקב נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה (). אכן, בניגוד לתביעה לפי סעיף 198, שם מעניק המחוקק באופן מפורש סמכות לשר הפנים להאריך את המועד להגשת התביעה, במסגרת סעיף 28 לחוק משק הגז לא נקבעה סמכות שכזו לשר הפנים. אולם, לטעמנו, לא ניתן ללמוד מאי מתן הסמכות לשר הפנים כי הסמכות למתן ארכת מועד להגשת כתב הדרישה הינה של ועדת הערר וזאת בהעדר כל עיגון בחוק לכך. יוטעם, המועד שנקבע להגשת כתב הדרישה נקבע בחוק משק הגז הטבעי והוא מועד הנוגע לגבי הליך בין האזרח לבין בעל הרישיון או לבין המדינה, אין בחוק כל נקודת משען המקנה לוועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה להאריך מועד שנקבע בחיקוק זה. ועדת הערר "נכנסת" לתמונת חוק משק הגז, רק כאשר נעשית אליה פניה מכוח סעיף רלבנטי בחוק זה, ואין לה כל סמכות, לא מהותית ולא פרוצדוראלית על הליכים מכוח חוק משק הגז הטבעי טרם הגיע הנושא לפתחה. כך, לשם הדוגמא, לפי סעיף 27 לחוק משק הגז רשאי הממונה ליתן צו להפסקת מתקן גז. האם ייתכן כי ועדת הערר תהיה מוסמכת לקבוע האם הצו ניתן כדין או לאו מבלי שיש לה הסמכה לכך בחיקוק? לטעמנו התשובה לכך הינה ברורה ושלילית - בהעדר הסמכה מכוח חוק משק הגז הטבעי אין סמכות לוועדת ערר זו בנושא זה. דין דומה חל על הסוגיה שבפנינו. חוק משק הגז קובע מועד ברור להגשת כתב הדרישה בגין פגיעה מכוח תכנית, מדובר על מועד "פנימי" של חוק משק הגז הטבעי אשר למעשה אין לו זיקה לוועדת ערר זו. מכאן, כאשר קיימת חריגה ממועד זה, הרי אין לוועדת הערר סמכות להאריך את המועד שקבע חוק משק הגז. סיכום מן האמור לעיל עולה כי כתב הדרישה הוגש באיחור למנהל רשות הגז, וקל וחומר לבעל הרישיון. אנו סבורים כי אין לוועדת ערר זה סמכות להאריך את המועד להגשת כתב הדרישה. בנסיבות אלו, דין כתב הדרישה להימחק על הסף. לפיכך, אנו מוחקים את כתב הדרישה ומכאן גם את הערר. אין צו להוצאות. הדיון הקבוע מבוטל. גז טבעיגז