למוסד תכנון שיקול הדעת לדחות את החלטתו כשזכות הקניין מוטלת בספק (בג"צ 1578/90 הלן אייזן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב ואח', לא פורסם; עע"מ 2832/09 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים נ' בני אליעזר בע"מ, ). על הטעם להלכה זו עמד בית המשפט העליון בפרשת בני אליעזר לעיל (שם, בפסקה יג לפסק הדין): "מן האמור עולה, כי מקום בו הועדה סבורה, שאין בידי מבקש ההיתר "תימוכין קנייניים" לבקשה התכנונית (למשל, בקשה לבניה ברכוש המשותף), תעכב את הבקשה עד להכרעת הערכאה המוסמכת בסוגיה הקניינית. גישה זו נובעת הן מן הרצון למנוע דיוני סרק בהיבטים תכנוניים של הבקשה, שאפשר שכלל לא יהיו נתונים למימושו (ראו גם רע"א 4138/10 קלצוק נ' אורון (לא פורסם) פסקה ח'), והן מן השאיפה להימנע ממצבים בהם מוסדות התכנון יהיו מעורבים בשאלות קנייניות, שבהן - כאמור - אינם מוסמכים לדון. ההבחנה היא איפוא בין מקום שבו אין שאלה באשר לזכויות קנייניות, למקום שבו זכויות אלה לא הובהרו כנחוץ." אכן, מן הראוי שהועדה המקומית תעשה שימוש זהיר בסמכותה זו. ועדות הערר, בהן ועדה זו, עמדו על כך בהחלטותיהן, ואולם דומה כי המחלוקת הקניינית שברקע הבקשה נשוא ערר זה הצדיקה את החלקת הועדה המקומית. כפי שעלה בדיון לפנינו, הדיון בסוגייה אינו תכנוני כלל ועיקר, אלא קנייני בבסיסו ונוגע לא רק לזכות הבעלות, אלא אף לזכות החזקה. לשיטת העוררים, המרפסות הקיימות, שהינן חלק מדירת המשיבים, הם חלק מקניין העוררים וזכותם לפעול להריסתם לצורך בניית חדר המדרגות שיוביל לדירתם. לשיטת המשיבים, מדובר בחלק בלתי נפרד מדירתם ולא קיימת תמיכה קניינית לבקשה. הכרעה במחלוקת בין הצדדים מחייבת הידרשות לסוגייה קניינית מורכבת זו וייתכן שהיא אף מחייבת צירוף צדדים שלישיים. לפיכך, בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, החלטתה של הועדה המקומית היא החלטה נכונה וראויה. מדובר במקרה מובהק בו החלטת מוסד התכנון יכולה להתפרש כאמירה קניינית ודומה שהעורר בפנינו, שלא היה מיוצג, המחיש חשש זה כאשר טען בפנינו כי נכון לאפשר לו את היתר הבנייה ולגרום למשיבים לפנות לערכאה משפטית לגבי זכות הקניין. באשר לטענת העורר בדבר השתהות הועדה המקומית בקבלת ההחלטה, דומה שיש צדק מסויים בטענה, נוכח חלוף הזמן הרב בין מועד הגשת הבקשה למועד ההחלטה. עם זאת, יש לציין כי חלק ניכר מחלוף הזמן נבע מהתלבטות אמיתית בקרב הועדה המקומית וכן מרצון להביא את הצדדים לפשרה. אף אם נכון היה לעשות כל זאת בפרקי זמנים קצרים יותר, לא מצאנו בהתנהלותה של הועדה המקומית משום פגם בהפעלת שיקול הדעת כנטען על-ידי העורר. לאור האמור אנו דוחים את הערר. מוסדות התכנון