נטען כי קיים הסכם שיתוף למימוש זכויותיהם במקרקעין, ולפיכך אין להפחית מקדם מושע מזכויות אלה על המדינה ועיריית גבעת שמואל להשתתף בהוצאות פינוי הפולשים ובפעולות הנדרשות. מדינת ישראל והעירייה מחזיקים ב - למעלה מ - 50% מתחום התכנית. הוקצו להם שטחי ציבור במצב היוצא, וכן שטחים כלכליים בין היתר גם ליחידות המגורים ולפיכך עליהם לשאת בעלות הפינוי. כמו כן אין ליצור הפליה ולהטיל את הוצאות הפינוי רק על חלק אחד מתוך בעלי הזכויות במקרקעין. עוד נטען בהיבט זה כי הרשות אינה נוקטת בפעולות לצמצום או מניעת הפלישה למקרקעין, אינה חוסמת את דרכי הגישה הלא חוקיות שנפרצו ולפינוי הפולשים. נפלה טעות בטבלאות ההקצאה בכך שלמדינת ישראל ולרשות הוקצו זכויות בזאת בעוד אותה קרקע איתה נכנסו במצב הקודם הינה קרקע שהינה בייעוד היסטורי של דרך. בפועלה כאמור שחזרה התכנית זכויות למדינה ולרשות בניגוד לדין. תמצית טענות העוררים בערר 100/14המקרקעין הינם חלקה 83 בגוש 6369 קיבלו במסגרת טבלת ההקצאות מקדם מושע, הגם שמדובר באם וילדיה. הילדים אף העבירו את חלקם לעוררת ללא תמורה כך שכעת היא הבעלים היחיד במגרש, ואין לערוך כל הפחתה. תמצית טענות העוררים בערר 159/14לא נשמרה היחסיות הנדרשת בין הערך הנכנס לבין הערך היוצא. תמצית עמדת המשיבה התכנית הוכנה בהתאם לתכנית המתאר ממ/3154 וחופפת לה בשטחה. פרק ו' לתכנית המתאר קובע כי לאחר אישורה תאושר תכנית מפורטת הכוללת איחוד וחלוקה, וכמו כן נקבע כי בעת אישור התכנית המפורטת יבוצע שיחזור זכויות כך שהזכויות במצב הנכנס יחושבו על פי ייעוד הקרקע בתכנית ממ/ 950 שקדמה לתכנית המתאר. התכנית התאשרה לאחר הליך ארוך של כ - 11 שנים, אשר כלל בין היתר הליכים משפטיים לרבות בבית המשפט העליון. בנסח המקרקעין רשומות לעוררים בערר 95/14 הערות אזהרה בנוגע לבניה ללא היתר לגבי צו הריסה ולגבי פקודת המיסים, והטענה היא כי השמאי לא חקר את פשרן. לעניין זה טוענת המשיבה כי על פי תקנות האיחוד וחלוקה חובה לרשום פרטי שעבודים והערות בטבלת האיזון, נסח הרישום על פי החוק מהווה ראיה חותכת לתוכנו, וכמו כן שווים של המקרקעין לא הופחת בשל רישום הערות, ואין משמעות אופרטיבית לטענתם. בנוגע להעדר היתר בניה, לאף אחד מהמבנים האמורים אין היתר בניה, ובהתאם לסעיף 8.7 לתקן 15 אין להביא בעת עריכת טבלאות הקצאה בניה ושימוש שנעשו ללא היתר. מעבר לאמור גם על פי פקודת בניין ערים היה צורך בהיתר בניה, לא הובהר אם תכנית R6 חלה על חלקת העוררים ומעבר לכך תכנית ממ / 950 ביטלה את R6 ולא התירה כל בניה פרט לבניה התואמת את הוראות התוספת הראשונה לחוק. הועדה המקומית לא נטלה חלק בהליך הפיצוי של משפחת זינגר אולם זה האחרון נעשה במסגרת פיצויי ההפקעה ולפיכך אין ללמוד ממנו דבר לענייננו. לעניין מקדם מושע והספציפיקציה של הזכויות - מדובר במושע קנייני מבוהק, לא רשומים בלשכת רישום המקרקעין הסכמי שיתוף כלשהם, ולא קיימת חלוקה תכנונית כלשהי. שאלתה שווי עקב קיומה של הבעלות המשותפת היא עניין שמאי מובהק, שווים של מקרקעין המצויים בבעלות משותפת נמוך משווי המצוי בבעלות ייחודית, וזאת גם אם קיימת הסכמה בין השותפים ביחס לחזקה במקרקעין. הטבת מעמדם של מקרקעין כאלה יכולה להיערך בדרך של פירוק השיתוף כפי שמעודד המחוקק. מקדם המושע הוחל בכל החלקות המשותפות כאשר נקבעו מקדמים שונים למספר בעלים שונה על פי מפתח קבוע. תקן 15 גובש על ידי הועדה לתקינה שמאית ומחייב את כל מוסדות התכנון. לעניין הפגיעה בזכות ההתאגדות - לא מדובר בהתאגדות על פי דיני החברות, אלא בהתארגנות ספונטנית של בעלי הזכויות אשר ביקשו כי יוקצו להם הזכויות במאוחד. לעניין מגרש ההקצאה ומיקומו - חלקה 182 ממוקמת בחלק הדרומי על שפת כביש מכבית ומצפון לו רצועה נוספת לצורכי ציבור, ולפיכך לא ניתן היה להקצות זכויות במצב היוצא במיקום בו ממוקמת חלקת המקור, לפיכך כל בעלי הזכויות נדחקו צפונה וכך גם העוררים כאן. לעניין הסכם השיתוף במושע - הסכם כזה אינו מעלה ואינו מוריד ומצב הזכויות במקרקעין נקבע על פי נסח הרישום. לעניין השתתפות המדינה ועיריית גבעת שמואל בפינוי הפולשים - ההתנגדות בעניין זה מתיימרת לתקוף הוראה שנקבעה בתכנית המתאר, אין מדובר בעניין תכנוני ואין לעירייה סמכות לפנות פולשים ממקרקעין בבעלות פרטית, ולפיכך יש לדחות טענה זו על הסף, לצד האמור העירייה והמדינה פעלו ופעולות לצורך הפעלת סמכותן התכנונית להריסת מבנים שנבנו בניגוד לדין והפסקת שימושים שלא כדין. לעניין שחזור הזכויות - ראשית, חלק מהחלקות קבועות בייעוד חקלאי במצב הקודם ולא בייעוד לדרך, אם כי בהיבט הקנייני הן רשומות כמטרוקות. טענות אלה נדונו ונדחו על ידי בית המשפט העליון בעע"ם 7336/10 לוקר נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה, שם הבהיר בית המשפט העליון כי ייעוד הקרקע נקבע רק על פי תכנית תקפה ויש לשום את החלקות על פי ייעודן התכנוני. בהתאם, על מקרקעי הרשויות חל דין שווה לזה שחל על הקרקעות הפרטיות. לעניין ערר 100/14 העוררת וילדיה הם הרשומים כבעלים בלשכת רישום המקרקעין ולפיכך מדובר בבעלות במושע. לעניין ערר 159/14 הרי שהוגש באיחור ומעבר לאמור לא נפלה כל טעות בחישוב הערך הנכנס ו/או היוצא. החישוב של העוררת נסמך על טעויות בין הטעויות אריתמטיות ובין העובדה כי בנוסף ל - 1800 יחידות דיור במצב היוצא קיים גם מגרש מסחרי, שווים של מגרשי ההקצאה אינו זהה, ושמשקללים את כל הנתונים מגיעים למסקנה כי השווי היחסי במצב היוצא שווה לשווי היחסי במצב הנכנס. עם תום הדיון בפני ועדת הערר הותר לב"כ העוררים להתייחס לעמדת המשיבה גם בכתב ובעקבות האמור הוגשו תגובות מספר. דיון והכרעה ייצוג העוררים בערר 99/14במהלך הדברים קמה מחלוקת בין המשיבה לבין העוררים בערר 99/14 בנוגע לייצוגם בפני הועדה המקומית וועדת הערר, תוקפם של ייפויי הכוח, ומועדם. איננו רואים כל טעם בהכרעה מקיפה בנושא זה שכן ברי כי לפחות חלק מהעוררים חתמו בשעתו על ייפוי כוח לטובת ב"כ העוררים כאן. כך, למשל חתומים ה"ה רייך וה"ה רולאנד, כמו גם עוררים נוספים, בעלי זכויות בחלקות בשטח התכנית, על ייפוי כוח בלתי חוזרים לטובת ב"כ העוררים המאפשרים לעשות כל פעולה במקרקעין לרבות פעולה תכנונית. לאור האמור איננו מוצאים בטענות אלה ממש, מה עוד כי ב"כ העוררים ייצג את אותם עוררים גם בפני הועדה המקומית ומטעם זה אנו סבורים כי לא ראוי למוסד תכנון להעלות טענות מסוג זה וייתכן כי הוא אף מושתק מלעשות זאת לאחר שראה לנכון לקבל חלק מאותן התנגדויות. לגופם של דברים דומה כי העררים שלפנינו מעלים חלק ניכר מהסוגיות הרלבנטיות לתכניות איחוד וחלוקה בהיבט של טבלת ההקצאות. התכנית שלפנינו הינה השלב האחרון אליו הגיע תכנון שמקודם מזה למעלה מ - 15 שנה במקרקעין, ותכליתו הפשרתם ויצירת אלפי יחידות דיור במקום. יחד עם זאת, יש לבחון את טענות הצדדים בנוגע לחריגה מעקרונות משפטיים ושמאיים במסגרת עריכת האיזון וההקצאה בתכנית. שחזור זכויות בין היתר נבחנה במסגרת זו סוגיית חוקיות שחזור השטחים, וזאת עוד במסגרת אישור התכנית המתארית וההליכים המשפטיים שננקטו בעקבותיה. עסקינן בהוראות תכנית המתאר שקבעו מפורשות: "עם אישורה של תוכנית זו תוכן תכנית מפורטת בסמכות ועדה מקומית לפי סעיף 62א' לחוק התכנון והבניה בה יקבעו: הוראות בדבר איחוד וחלוקה לפי פרק ג' סימן ז' לחוק התכנון והבניה. הזכויות הנכנסות בתכנית האיחוד והחלוקה יהיו על פי ייעודי הקרקע וזכויות הבניה בתכנית המתאר ממ/950." כך, הנציחה תכנית המתאר את ייעודם של השטחים על פי המצב הקודם לצורך חישוב האיחוד וחלוקה. הוראה זו היתה שנויה במחלוקת הן מבחינת חוקיותה והן מבחינת פועלה, ובסופו של ההליך בבית המשפט העליון הוחלט בהסכמת הצדדים לבטל את פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי על ידי כבוד השופט מודריק, לפיו ההוראה אושרה, אולם התוצאה האופרטיבית לפיה הוחזרה אל התכנית שורת שחזורי זכויות נותרה בעינה. יש לציין כי ההוראה רלבנטית הן לעניין חלקות הבעלים הפרטיים, הן לעניין חלקות הרשות, והן לעניין חלקות המדינה. כך או אחרת, נוכח תוצאת ההתדיינות בבית המשפט העליון, אין מקום להעלות טענות בהתייחס לתוקפה של הוראת שחזור הזכויות בתכנית זו. לפיכך אנו דוחים על הסף את הטענות בנוגע לחוקיות שחזור השטחים במקרה דנן. שחזור "מטרוקות" טוענים העוררים כי חלק מהחלקות אינן מיועדות כקרקע חקלאית אלא כדרך וליתר דיוק כמטרוקה המשמשת לייעודים ציבוריים בלבד. לתמיכה בטענותיהם הביאו העוררים נסחי רישום ובהם מצוין סוג הקרקע - מטרוקה. העוררים אינם מתכחשים לכך שבמסגרת המצב הקודם (תכנית ממ / 950), סומנו שטחים אלה בייעוד חקלאי, אולם לטענתם, עיון במפת הגוש מעלה כי חלקות אלה מהוות צירי תנועה ודרכים. שמאי התכנית התייחס לאותן מטרוקות כשטח בייעוד חקלאי אולם התאים מקדם של 0.95 נוכח צורת החלקות הלא רגולרית, והעובדה כי היא הן צרות וארוכות. נקודת המוצא היא קביעת בית המשפט העליון בענייננו לפיה המצב הקודם של החלקות נקבע על פי תכנית ממ / 950, אשר מייעדת את אותן חלקות לחקלאות. העובדה כי אותן חלקות נרשמו בלשכת רישום המקרקעין כמטרוקות אינה מעלה ואינה מורידה לעניין ייעודן על פי החוק, הדין והפסיקה הספציפית הנ"ל. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח ההלכה שנפסקה בעניין עע"ם 7336/10 לוקר נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה, במסגרת זו נדון מעמדם של מקרקעין מסוג מטרוקות שייועדו בתכנית תקפה לייעוד חקלאי. באותו מקרה נפסק כדלקמן: "צודקים המשיבים בטענתם כי אין ברישום חלקות 26 ו-28 במרשם המקרקעין כמקרקעי ייעוד כדי לכונן את מעמדן ככאלה. מסביר זאת ויסמן: "... הרישום הזה [במרשם המקרקעין - מ"נ] אינו תנאי לרכישת המעמד של מקרקעי ייעוד. על-פי לשון החוק נדרש הרישום כדי לתאר, בדיעבד, מעמד משפטי שהוא כבר קיים. לא הרישום הוא היוצר את המעמד של מקרקעי ייעוד. לפי זה, פנקסי המקרקעין עלולים להיות בלתי מהימנים בכל הנוגע לשאלה אם מקרקעין כלשהם הם מקרקעי ייעוד." (יהושע ויסמן דיני קניין: חלק כללי 281 (1993)). אכן חלקות 26 ו-28 נמצאות בבעלות המינהל והמועצה ולכן הן מקיימות את התנאי הראשון שבסעיף 107, הדורש שהחלקות יהיו מקרקעי ציבור. ואולם, אין הן מקיימות את שני התנאים הנוספים הקבועים בסעיף: ייעוד לתועלת הציבור ושימוש לאחד השימושים המנויים בסעיף. כאמור, ייעודם של מקרקעין אינו נקבע על ידי רישום במרשם המקרקעין אלא בתכנית המאושרת בהתאם לחוק התכנון והבניה. על פי התכנית הקיימת - תכנית המאושרת בהתאם לחוק - חלקות 26 ו-28 הינן בייעוד חקלאי. על כן, לא מתקיים התנאי השני של סעיף 107, הדורש כי הקרקע תהיה מיועדת לתועלת הציבור. די בכך כדי לקבוע שחלקות 26 ו-28 אינן מקיימות את כל התנאים הנדרשים לקיומם של מקרקעי ייעוד..." אין באמור כדי לפסול התייחסות לצורתן של החלקות ושאר מאפייניהן על מנת לגבש את שווין, אולם כך נעשה במקרה דנן כפי שהובהר על ידי שמאי התכנית באמצעות נקיטת מקדם לשווין. לפיכך אנו דוחים טענה זו. תחולתו של תקן 15 בהיבט זה עולות לדיון מספר סוגיות. האחת נוגעת לעצם החלתו של התקן בנסיבות דנן בהן לטענת חלק מהעוררים קיימים מבנים שיש להתחשב בהם, השנייה נוגעת לעצם חוקיותו של התקן, השלישית עניינה בהתחשבותו של שמאי התכנית בעבר בקיומם של מחוברים בנסיבות דומות, ועל רקע זה טענת אפליה. ראשית יש להבהיר את פועלו של תקן 15 משנת 2008. הרעיון העומד בבסיס התקן הינו יצירת אחידות שמאית תוך אימוץ עקרונות מקובלים והכרעת סוגיות עקרוניות בשומות מקרקעין על מנת להביא להאחדה ולשוויוניות בעריכת אותן שומות. אחת הסוגיות המרכזיות שנדונו והוכרעו במהלך חיבור התקן הינה שווים של מחוברים בתכניות איחוד וחלוקה. בקצירת האומר נבהיר כי כמבואר בסעיף 122 לחוק, מקום בו מבוצעת חלוקה חדשה שלא בהסכמת בעלים הרי שיש לחלץ את השווי היחסי של כל אחד מחלקי הבעלים במצב הנכנס ולהעתיקו למצב היוצא. התוצאה של השיטה היא כי מקום בו מבוצע במקביל לחלוקה החדשה שינוי ייעוד משביח, הרי שהגם שהיחסיות נשמרת, בערכים אבסולוטיים האחזקות מועצמות. נזכיר כי תוצאה זו נקבעה בעניין בגץ 4914/91 קאסם מנשאדי איראני נ' שר הפנים, שהפך את הלכת ע"א 186/78 טור נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ואח’, "רשויות התכנון והבנייה מוסמכות - כמוסבר בפתח הדברים - להורות על שינוי ייעוד ועל חלוקה חדשה במשולב. כל אחד מאלה, בפני עצמו, הריהו מעשה שלטוני. כשהם משולבים, במסגרת תכנונית אחת, עשויות להיות להם השלכות שונות במקצת מאלה המיוחדות לכל אחד מהם בנפרד. הצורך להפריד בין קופת בעלי החלקות (תשלומי האיזון) לבין קופת הציבור (גביית מס השבחה ותשלום פיצוי), שהוטעם על ידי חברי הנכבד, השופט ברק, בע"א 186/78 [1] הנ"ל, בעמ' 271, איננו טורד את מנוחתי. לשיטתי, לבעלי החלקות אין "קופה", והוועדה המקומית היא בעליהן של שתי הקופות: היא המופקדת על גביית מס השבחה ועל תשלום פיצויים (לפי סעיפים 196א ו- 197לחוק) והיא המופקדת על גביית דמי איזון ועל תשלומם לפי סעיף 122(3) לחוק. חזקה על רשויות התכנון, שבבואן להחליט על שינוי ייעוד וחלוקה חדשה במשולב, תכלכלנה את מהלכי תכנונן באורח המתיישב עם עניינו של הציבור והעושה צדק יחסי גם עם בעלי המגרשים, שעליהם מוחלת התכנית המשולבת. הניסיון להפריד את התכנית המשולבת למרכיביה איננו מוצדק בעיניי, לא רק מצדו המעשי (כגישתו של הנשיא לנדוי), אלא גם מצדו הרעיוני. מקום שנקיטתם של הליכים נפרדים משרתת את עניינו של הציבור טוב יותר, חזקה על רשויות התכנון שתנקוטנה הליכים נפרדים. אך מקום שרשויות התכנון בוחרות לנקוט הליכים אלה במשולב, יש להתייחס אל השילוב כאל תכנית אחת ולבחון את השלכותיה על חובות הבעלים ועל זכויותיהם. כבר עמדתי לעיל (בפיסקה 7) על כך, כי השאלה אימתי הוראה בדבר שינוי ייעוד מהווה מהלך תכנוני נפרד, ואימתי יש לראותה כמהלך משולב בתכנית המורה על חלוקה חדשה, הינה שאלה שבעובדה (וכך אמנם נבחנה שאלה זו בבג"צ 483/88 [4], שהזכרתיו באותו הקשר). על רקע זה רואה אני טעם להדגיש, כי שילובם של מהלכי התכנון יכול להיעשות גם שלא במסגרתה של תכנית אחת, ובלבד שבתכניות השונות (תכנית המיתאר, מחד, והתכנית המפורטת, מאידך) יבוא השילוב לידי ביטוי. בענייננו, כפי שכבר הוסבר, שתי התכניות אכן שלובות זו בזו, וגם אי-אפשר לבצען אלא בכריכה אחת." כפועל יוצא מכך מקום בו בנויים חלק מהמקרקעין, התוצאה השמאית חייבה הקצאה כפולה ומכופלת לבעלי החלקות הבנויות על חשבון יתר בעלי החלקות במקרקעין. לכאורה ניתן לבסס שיטה המתעלמת מהמחוברים כליל, אולם שיטה כזו מבטלת כל שווי לבנוי במנותק מהשווי האמיתי. על מנת להקטין את פערי אותן מכפלות נבחרה בתקן 15 שיטת ביניים: היחס הקובע נקבע במצב הנכנס ללא המחוברים, ואילו במצב היוצא מוסף ערכם על התוצאה. כלומר: המחוברים יתרמו את שווים במצב היוצא אולם זאת בגודל המקורי של השווי ולא כפונקציה שלו. בין יתר הדברים קבע התקן כי: לא תובא בחשבון בשווים של החלקות והמגרשים בטבלאות ההקצאה והאיזון בנייה או שימוש שלא כדין. לשיטת המשיבה, בהתאם לעקרון האמור ולעובדה כי על מקרקעי העוררים בעררים 95/14 קיימים צווי הריסה והערות בדבר קיומם, אותם מבנים לא הובאו בחשבון לא במצב הנכנס ולא במצב היוצא. העוררים טוענים כי עצם קיומם של המחוברים כבתים מתפקדים מחייב התחשבות בהם. המשיבים מאידך טוענים כי הערות האזהרה בדבר ההריסה הן אלה שקובעות את הסטטוס של הבתים באופן בלעדי. לית מאן דפליג כי אין בנמצא היתר בניה לבתים המדוברים ולא זו בלבד אלא שבמהלך השנים ננקטו נגד חלק מהבעלים הליכים שונים עקב בניה בלתי חוקית. לא הובאו בפנינו ראיות כלשהן לחלקיות אי החוקיות כטענת העוררים ו/או פרטים בדבר ניסיונות הכשרה שעלו יפה. יחד עם זאת ברי כי נגד בית משפחת דפני לא ננקטו הליכים. עיון בהסכם המכר שצורף לשומת המקרקעין, הסכם משנת 1978, לפיו קנו ה"ה זילכה את חלקם במקרקעין מעלה כי מדובר בדירת מגורים בת 3 חדרים, נוחיות ומרתף הבנויה על "אדמה" בשטח של כ - 2589 מ"ר מתוך 33 דונם (החלקה בכללה). במסגרת ההסכם מוזכר תשריט חלוקה שערך המודד קולמן, הגם שאותו תשריט לא צורף להסכם. לגבי ביתם של דפני צורף שטר מכר בלבד ולא ניתן ללמוד ממנו מה בדיוק נרכש. ההליך היחיד שהוצג בפנינו בנוגע לחוקיות המבנים ננקט בשנת 97 על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה מרכז כנגד תוספות לבית זילכה. העוררים זילכה הורשעו בדין ונגזר עליהם להרוס את אותה תוספת וכן קנס. אין חולק כי התוספת נהרסה. לא ייתכן כי הוראת התקן מכוונת לכל מגוון המקרים בהם עשוי שלא להימצא היתר בתיקי הועדה המקומית. מדובר בקשת רחבה החל מבניה ישנה כדין, דרך בניה ישנה ללא היתר שלא ניתן להרסה, עבור לבניה תואמת תכנית הניתנת להכשרה בקלות וכלה בבניה נגדה ננקטו הליכים כאלה ואחרים. איננו סבורים כי יש להפעיל את אותה סנקציה הכוללת ביטול מוחלט של השווי הבנוי כלפי כל אחת ואחת מהסיטואציות הנ"ל. כך, למשל קיימת התייחסות עניפה בפסיקה למצב בו לא נמצא היתר בתיק הועדה, אולם מאחר ומדובר בבניה ותיקה לה היו הרשויות הרלבנטיות מודעות לאורך כל השנים, לא ניתן להתעלם ממנה בבחינת לא היתה. במקביל, ברי כי מקום בו מדובר בעבריינות בניה מוכחת, העיקרון לפיו אין ליתן פרס לעבריין הינו עיקרון היסוד. במקרה דנן, בו אמנם נערכו עסקאות בבנוי ובחלק ספציפי של המקרקעין, ולא ננקטו הליכים להריסת המבנים אך המבנים הללו לא הוכשרו, ואף לא היו יכולים להיות מוכשרים במצב הקודם, שכן תכנית ממ/ 950 לא אפשרה בניית בתי מגורים בשטח החקלאי ואף ביטלה את כל הוראות התכניות הקודמות שהיו תקפות במקרקעין עד אז. דומנו כי מדובר במקרה בו אין כל תקומה ולו רעיונית לבנייה "כשרה". נוכח האמור אנו דוחים את הערר בנוגע לשווי המבנים במקרה דנן. מושע עם הסכם שיתוף שמאי התכנית הבחין בין 3 סוגי שיתוף במקרקעין (להלן ולעיל "מושע") וזאת בהתאם למספר השותפים. בין 2 בעלים ל - 5 בעלים ניתן מקדם מושע של 0.95, בין 6 ל - 10, 0.9 ומעל 11 שותפים ניתן מקדם של 0.88. שמאי התכנית לא הבחין ולדבריו גם לא היה אמור להבחין בין שיתוף הכפוף להסכם שיתוף בין הבעלים לבין שיתוף שאינו מוסדר כלל. חלק מהטענות בהיבט זה נוגעות להסכמי שיתוף לכאוריים שנערכו בין חלק מבעלי החלקות 181 ו - 182. מדובר בהסכם לשיתוף פעולה למימוש זכויות הבניה ולא בהסכמי שיתוף המקנים חזקה ו/או שימוש ייחודי לחלק מהמקרקעין. לפיכך בכל הנוגע להסכמים אלה אנו סבורים כי צדק שמאי הועדה שכן אין בהם כדי לבטל או להפחית את אלמנט המושע במצב הנכנס. טענות אחרות נוגעות להסכמי שיתוף הכוללים תשריט חלוקה. הסכמים כאלה ככל שקיימים משנים באופן מהותי את אופי הזכויות של שותפים במקרקעין, בייחדם חלק ספציפי לשימוש וחזקת כל אחד מהשותפים, הסכם כזה משביח את זכויותיהם של השותפים במקרקעין ביחס למושע לא מטופלת בה זכאי כל שותף לסל זכויות מלא בכל אחד מחלקי המקרקעין, ללא ייחוד חלק מהזכויות בחלק ספציפי. הסכם שיתוף הוא גם זה שמניח תשתית לפירוק השיתוף בין אם בתשריט חלוקה, ובין אם בדרך של רישום בית משותף, וברי כי מקדם את בעלי הזכויות החתומים על פיו הן מבחינת הוודאות ובהתאמה מבחינת אפשרויות הניצול, המימון ועוד. ככל שקיימים הסכמי שיתוף מסוג זה גם אם אינם רשומים בלשכת רישום המקרקעין אנו סבורים כי נכון לקבוע עבור מושע כזו מקדם גבוה יותר שכן יש בה קידום הוודאות לכיוון בעלות נפרדת. לפיכך בהיבט זה ככל שיוכח לפני שמאי התכנית כי קיימים הסכמי שיתוף הכוללים תשריט חלוקה יהיה צורך לשנות את החלוקה בהיבט זה. אשר לאם ובניה הקטינים שחלקו ירושה (ה"ה פרוטכמן), הרי שעובר להפקדת התכנית (לא כל שכן קודם לאישורה), פתחו האחרונים והגישו תצהירי העברה על מנת לרשום את המקרקעין בכללם על שם האם. במצב דברים זה איננו סבורים כי יש הצדקה להפחתת מקדם מושע לחלקם. ודוק: העובדה כי מדובר באם וילדיה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה , שכן העובדה כי מדובר במשפחה אינה מפחיתה את הסיכון לחילוקי דעות, חוסר שיתוף פעולה ויתר מרעין בישין הכרוכים בשיתוף במקרקעין, אלא שהמועד הקובע לא צוין על פי התקן במסגרת השומה ולפיכך אנו סבורים כי ניתן ליחסו גם לאחר התיקון שנערך במצב הקנייני (תצהירי העברה). קיבוץ קבוצות, שותפים במושע הטענה נטענה כנגד עיקרון השומה לפיו: "8.4 זכויות בעלים שהתאגדו לצורך מימוש בנייה משותפת רוכזו, ככל הניתן, למגרשי הקצאה בשלמות וזאת בהתאם להוראות התקנות והתקינה השמאית." לטענת חלק מהעוררים מדובר ביתרון בלתי הוגן לאותן קבוצות. אנו דוחים טענה זאת. מדובר בהקצאה של מגרשים במושע הן לטוענים והן לבעלי הזכויות שחתמו על הסכם לשיתוף פעולה, הזכות המוקצית היא אותה זכות ובאפשרותם של אלה שעוד לא התאגדו בקבוצות להתאגד ולחתום על הסכם שיתוף פעולה דומה גם בדיעבד. לאמור: בפועלו כאמור פעל שמאי התכנית בחוכמה ללא הענקת יתרונות שאינם קיימים גם ליתר המשתתפים בחינת זה נהנה וזה אינו חסר. לפיכך טענה זו נדחית. הקצאה "רחוק ככל האפשר" טענו חלק מהעוררים כי ההקצאה שהוקצתה להם רחוקה מחלקות המקור באופן חריג. בהיבט זה הסבירו המשיבה ושמאי התכנית כי נוכח התכנון במצב החדש הכולל את כביש מכבית, רצועה משמעותית לשצ"פ, ולמוסדות ציבור, חלקות המגורים רחוקות מחלק ממגרשי המקור. המגרש שבו הוקצו זכויותיהם של העוררים בערר 95/14, מגרש 15 נמצא בעומק שטח המגורים אולם בשום פנים ואופן לא ניתן לומר כי הוא הרחוק ביותר, ומשהוסבר העיקרון על פיו פעלו עורכי ושמאי התכנית, אשר מיקמו את בעלי הזכויות בעומק שטח המגורים שכן מגרשי המקור יועדו לצרכים ציבוריים, אנו מקבלים עמדה זו של המשיבה ודוחים את טענות העוררים בהיבט זה. פינוי פולשים טוענים חלק מהעוררים כי הוראות התכנית בדבר תנאי להיתר פינוי הפולשים בכל שטח התכנית מטיל את כל כובד האחריות על הבעלים הפרטיים בעוד לרשויות (המדינה ולעירייה) שטחים כלכליים בשטח התכנית כמובהר לעיל. למעשה מדובר בהעתקה של הוראה 4.3.5 לתכנית המתאר אשר קבעה את אותו עיקרון. לטעמנו אין בכך כדי לקבוע מסמרות לעניין זהות המפנים ומאמצי הפינוי המוטלים על כל אחד מבעלי הזכויות בתחום התכנית, לרבות הרשויות. על הרשויות מוטלת בהיבט זה חובה כפולה הן מכוח היותן של בעלים במסגרת התכנית והן במסגרת סמכויותיהן בדין. לעניין ערר 159/14דומה כי נפלה טעות בחישובי העוררים. העוררים חישבו נכון את חלקם היחסי במקרקעין במצב הנכנס, אולם במצב היוצא חישבו את המגיע להם על בסיס יחסיות אחרת שאינה קבועה בחוק (על מנת לסבר את האוזן) היחס במצב הנכנס הינו 0.00277 ועל יחס זה יש לשמור גם במצב היוצא, בעוד על פי תחשיבי העוררים חלקם היחסי במצב היוצא עלה כדי 0.0437, וזאת בניגוד לדין. על פי דין יש לשמור על אותו יחס גם במצב היוצא. כמבואר בתשובת שמאי התכנית שווי זכויות העוררת מהווה אותו חלק (0.00277) ביחס לשווי הזכויות היוצאות מכלל התכנית ומגיע כדי 2,696,948 ₪. לפיכך ערר זה נדחה. סיכומם של דברים העררים נדחים למעט ביטול מקדם המושע בזכויות העוררים בערר 100/14 וקבלת הטענה בדבר מקדמי המושע מקום בו הוכח קיומו של הסכם שיתוף במקרקעין הכולל תשריט חלוקה. העוררים שטענו לקיומו של הסכם כזה יוכלו להציגו בפני שמאי התכנית בתוך 14 יום מיום קבלת החלטה זו ולא יאוחר מ - 14/8/14. ככל שיוצגו הסכמים כאלה יהיה צורך לשנות את טבלת האיזון בהתאמה. יתר הטענות נדחות. חוזהקרקעותהסכם שיתוףמושעמקרקעין