ליו"ר ועדת הערר מוקנית הסמכות להורות על הארכת מועד (בר"מ 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ. וכט אגא, פ"ד נז (3) עמ' 385). הארכת המועד תעשה לאור שקילה של הטעמים להצדקת הסטייה מהמועדים הקובעים בחוק להגשת הערר, אל מול הזכויות של צדדי ג' ושל הציבור. ועדת ערר זו נוהגת להאריך מועדים במקרים המתאימים, בהתאם לקריטריונים שנקבעו ובגישה מרחיבה יחסית (ערר (י-ם) 1-245/07 שמחה ויהודית פופס נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה מטה יהודה, להלן: פרשת פופס, ). במקרה דנן אנו סבורים כי מידת האיחור האובייקטיבי למול הענין הציבורי בבחינת הטענות, לרבות הטענות לפגיעה באופי השכונה, הסביבה והנוף, מצדיקים הארכת מועד. בהקשר זה נציין כי בערר מועלות טענות לחריגה מסמכות ופגיעה בסביבה. אף שאת מרבית הטענות נדחה, איננו מוצאים לנכון שאלו יישארו ללא בחינה על-ידנו. נציין עם זאת, כי בפני הועדה המקומית נידונה התנגדות נוספת אשר הוגשה על-ידי המשיב 3. מתנגד זה בחר שלא להגיש ערר על החלטת הועדה המקומית, ואולם במהלך הדיון בפנינו ביקש לטעון את טענותיו, כפי שטען בהתנגדות, לרבות טענות אשר בגינן לא הוגש ערר כלל. משלא הוגש ערר על-ידי משיב זה ולאור התנגדות ב"כ המשיבים 2 לא אפשרנו זאת. בהעלאת טענות על-ידי מתנגדים ללא הגשת ערר יש, ככלל, משום פגיעה במבקש ההיתר ובפרט בנסיבות המקרה דנן בהן מדובר במילא בערר שהוגש באיחור. טענת סף נוספת מטעם המשיבים היא כי יש לדחות את מרבית טענות העוררים מאחר שאלה לא נטענו בפני הועדה המקומית. העלאת טענות בערר זמן ארוך לאחר הגשת ההתנגדות, אכן מעוררת קושי אשר עלול להוביל להחלטה על מחיקת טענה על הסף. בנסיבות המקרה החלטתנו להבחין בין שני סוגי טענות. לגבי טענות הנגזרות מהטענה העיקרית, שלפיה מדובר בבינוי מאסיבי החורג מהמותר ופוגע בעקרונות התכנון, החלטנו לדון בטענות. באשר לטענות הנוספות והמשניות, דוגמת הטענות נגד ההקלה להקמת חדר האשפה, החלטנו לדחותן על הסף ולכך נתייחס גם בהמשך הדברים. הטענה לגבי מגבלת יחידות דיור במקרקעין: טענתם העיקרית של העוררים היא כי לא היה מקום לאישור הקמת שש יחידות דיור במקרקעין. בהקשר זה אין מחלוקת בין הצדדים כי טענה זו אינה נסמכת על התכנית החלה, אשר אינה מגבילה את מספר יחידות הדיור במקרקעין. טענת העוררים מתבססת על תניה הסכמית בין הצדדים שהגבילה, במטרה לשמר את אופי השכונה, את השימוש במקרקעין לשתי יחידות בלבד. מגבלה זו היתה נשוא להליך משפטי שהסתיים בפסק דין בו ניתן תוקף למגבלה של הקמת עד שלוש יחידות במקרקעין. אף שהמשיבים לא היו צד לאותם הליכים, הרי אין מחלוקת כי הם נכנסים בנעלי הבעלים המקוריים וחתומים על מסמכים משפטיים בעניין. הכרעה בשאלה קניינית או במחלוקת חוזית בין צדדים אינה מצויה בגדר סמכויות מוסדות התכנון. מכך נגזר הכלל שלפיו מקרה בו, על פני הדברים, יש למבקשי ההיתר זכות קניין, ואף אם קיימת מחלוקת לגבי זכות זו, מוסד התכנון יידון בבקשה להיתר מבלי שיהיה בכך הכרעה קניינית (או חוזית). מכלל זה נגזר גם החריג שלפיו, ועל מנת להימנע מדיוני סרק במישור התכנוני, רשאי מוסד תכנון לבחון את ה"תימוכין קנייניים" לבקשה. בהעדר תימוכין כאלו רשאי מוסד התכנון (אך לא חייב) שלא לדון בבקשה להיתר (עע"מ 2832/09 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים נ' בני אליעזר בע"מ, בג"צ 1578/90 הלן אייזן נ. הוועדה המקומית תל אביב ואח', ערר (ירושלים) 89/08 הרבסט ואח' נ. הועדה המקומית ירושלים, ). כוונת המונח "תימוכין קנייניים" היא, אפוא, שעל מבקש ההיתר להראות כי על פני הדברים קיימת אפשרות קניינית סבירה שיהיה באפשרותו לבצע את המבוקש בבקשה להיתר. כל עוד קיימת אפשרות סבירה ואף שהיא שנויה במחלוקת, יראה מוסד התכנון במבקש ההיתר כבעל תימוכין קנייניים לביצוע המבוקש בהיתר הבניה (ערר (ירושלים) 143/12 סיון נ' ועדת המשנה לתכנון ובניה ירושלים, ). בענייננו סברה הועדה המקומית כי יש לפעול בדרך הכלל ולדון בבקשה לגופה, מבלי להכריע בסוגיה החוזית/קניינית. גם אנו סבורים כך. ננמק. העוררים הציגו בפנינו מסמכים מהם עולה מגבלה הסכמית, אשר קיבלה תוקף של פסק דין ונרשמה כהערת אזהרה. בהתאם למגבלה זו, אשר העוררת 1 מהווה צד לה ומבקשת את מימושה, מחויבים המשיבים 2 להימנע מהקמת יותר משלוש יחידות דיור במקרקעין, בעוד בבקשה נשוא ערר זה מתבקשת הקמת שש יחידות דיור. עם זאת, תחולתה של המגבלה כיום נתונה במחלוקת בין הצדדים ובהקשר זה טוענים המשיבים, נוכח התפתחות השכונה והעובדה שהמגבלה לא הוחלה על מקרקעין דומים, כי אין להגביל את זכותם במקרקעין. עוד טוענים המשיבים כי לאור התנהלותה של העוררת 1 לאורך השנים היא מנועה עתה מכפיית המגבלה. נציין, כי טענה זו נסמכת על תכלית המגבלה ההסכמית והיא שימור אופי השכונה. בהקשר זה רלוונטית לענייננו גם הערת הועדה המקומית בהחלטתה בהקשר זה: "בהערת אגב נציין כי במהלך הדיון נוכחנו כי בשכונה ישנן חלקות רבות הכוללות רבים שבהם מעל ל-3 יחידות דיור, וקיימות גם חלקות שבהן מעל ל-10 יחידות דיור. יצוין כי כמה מהמתנגדים שהופיעו בפנינו הודו בהגינותם כי בחלקות שבהן הם עצמם מתגוררים קיים מספר גדול יותר של יחידות דיור. עובדה זו וסימני השאלה העולים בכל הנוגע למידת "האכיפה" של אותה הערת אזהרה ברחמי השכונה, תומכים בהחלטתנו לדחות את ההתנגדות ולאשר את מספר יחידות הדיור המבוקשות". לאחר שקיימנו ברחוב ובשכונה סיור אנו מצטרפים להערת אגב זו. אכן, כפי שטענו המשיבים בפנינו, פני השכונה השתנו למן חתימת ההסכם ולכך נתייחס בהמשך. השלכת עובדה זו על מערכת היחסית ההסכמית בין הצדדים מעוררת שאלות מורכבות, ואולם דומה כי לא ניתן לבטל את טיעוני המשיבים בעניין. מדובר אפוא במחלוקת כנה בין הצדדים. משקיימת בין הצדדים מחלוקת מעין זו, פועלת המחלוקת במישור התכנוני לטובת מבקש ההיתר. לפיכך, בצדק נהגה הועדה המקומית כאשר לא מצאה לנכון לעכב את ההחלטה בבקשה עד להכרעה במחלוקת בין הצדדים (ערר (ירושלים) 128/10 אפלבוים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, ). משנדחתה טענה זו, הרי שעל מוסד התכנון לקבוע את מספר יחידות הדיור בהתאם להוראות התכנית החלה ומשזו לא קובעת הוראות בעניין, יש לקבוע זאת בהתאם למדיניות התכנון המקובלת באזור. הועדה המקומית מצאה כי הקמת שש יחידות דיור במגרש בגודל של 1,500 מ"ר תואמת את מגמות התכנון ואיננו מוצאים לנכון להתערב בעמדה זו. אכן, בהתאם למדיניות התכנון מדובר באזור שאינו מיועד לציפוף, אלא שענייננו במגרש ריק. במגרש זה מן הראוי לאפשר בנייה בהתאם לנורמות התכנוניות המקובלות. בהקשר זה ולאור התכניות הנקודתיות שקודמו ואושרו ברמת מוצא ואשר אפשרו ציפוף גדול אף יותר, אישור הקמת 6 יחידות דיור במקרקעין נראה אכן כפועל יוצא טבעי של מגמה תכנונית זו. בדומה, לא מצאנו כי נפל פגם בשיקול דעת המשיבה למתן הקלה באחוזי הבנייה לגבי תכנית ישנה. דומה שטענות העוררים בהקשר זה מבקשות לחזור על טענותיהן לגבי מספר יחידות הדיור המאושרות. משמצאנו שאין לקבל טענות אלה, הרי לא מצאנו ממש גם בטענות לגבי הפעלת שיקול הדעת בנושא זה. ההקלות בגובה ובמספר הקומות: במישור הפעלת שיקול הדעת טוענים העוררים כי לא נכון לאשר את ההקלות בגובה ובמספר קומות, מאחר שיש בהן כדי לאפשר בניית מבנה מאסיבי הפוגע באופי השכונה ובסביבה הקרובה ובשכונה כולה. בנוסף, טוענים העוררים כי אישור ההקלה לשלוש קומות מעל למרתף חניה מהווה סטייה ניכרת. הטענה המשמעותית במישור הפעלת שיקול הדעת היא טענת העוררים כנגד הוספת קומה שלישית בהקלה ונגד ההקלה בגובה הבינוי הכרוכה בהקלה זו. לטענת העוררים, אישור ההקלה ייצור בנייה מאסיבית שתשנה את אופי הרחוב והשכונה. מנגד טוענים המשיבים 2 כי אופי השכונה השתנה לאורך השנים ונבנו מבנים רבים בבנייה דומה לזו המוצעת. לאחר ששמענו את טענות הצדדים, בחנו את התכניות וקיימנו סיור במקום, אנו סבורים כי במקרה זה מדובר בתמונה מורכבת יותר מזו שנטענה על-ידי העוררים והמשיבים 2. מחד גיסא, מדובר בתחילתו של רחוב שקט ופסטורלי, אשר על אף בנייה מאסיבית מסוימת ונקודתית בו, החורגת מזו שהיתה נוהגת בעבר, מצאנו כי הבניה המוצעת תהיה בו חריג משמעותי. מאידך גיסא, המקרקעין כמעט וגובלים בפרויקט מגורים גדול ומאסיבי יותר, אשר המרחק בינו ובין אופייה הפסטורלי של השכונה גדול. הועדה המקומית שקלה את מכלול השיקולים הללו והחליטה כי התכנון המוצע, על אף ההקלות המוצעות בו, הוא התכנון המיטבי. במסגרת זו נשקלה העובדה כי מדובר בתכנית ישנה וכן נשקל תוואי השטח המאפשר בנייה "מדורגת" של מבנה אחד לאורך המדרון. עמדתה הועדה המקומית שנסמכה על המלצת הדרג המקצועי היתה כי "התכנון המוצע בדרך של חלוקה לשני בניינים נפרדים ומדורגים הינו פתרון אסתטי ונכון, והוא עדיף על פני החלופה של הקמת בנין אחד אשר עשוי להגיע לגובה רב יותר מבלי שהדבר יחשב כהקלה". בנסיבות המקרה מדובר בהחלטה סבירה המאזנת בין מכלול השיקולים. המגמה ליצור שני בניינים נפרדים הנבלעים בסביבה ראויה ומיקומו הייחודי של המקרקעין מאפשרים החלטה זו. בהקשר זה התרשמנו במהלך הסיור כי בניית הבניינים באופן זה אכן תיצור מצב בו המופע להולך ברחוב הוא של בנין נמוך יותר. עם זאת מצאנו שנפל פגם באישור קומת החניה בגובה מפלס הרחוב. בעניין זה אנו מקבלים את טענות העוררים, הן בהיבט הסמכות והן בהיבט שיקול הדעת. בהיבט הסמכות אישרה המשיבה את הבקשה להוספת קומה שלישית בהתאם לסמכותה לאשר זאת בהקלה. אין מחלוקת כי הכוונה, במועד בו דנה הועדה המקומית בבקשה, היתה להוספת קומות המגורים ולא לתוספת קומת המרתף, אשר לא נתפסה על-ידי המשיבים כקומה. דה עקא כי קומת החניה מהווה במקרה דנן קומה לכל דבר, הן בהיבט המשפטי והן בהיבט התכנוני. הן בהיבט הסמכות והן בהיבט שיקול הדעת. ראשית נציין, כי בהיבט הטכני מדובר בקומה הנמצאת מעל מפלס הרחוב ומכאן כי אין מדובר בקומת מרתף כהגדרתה בתכנית 62 (קומה הנמצאת לא יותר מ-1.5 מ' מעל פני המפלס הסופי והמאושר של הקרקע). מטעם זה ולענין הסמכות מדובר בקומה נוספת שבעניינה נדרשה הקלה. חשוב לא פחות הוא ההיבט המהותי-התכנוני. לאחר ששמענו את טענות הצדדים, בחנו את הבקשה ואת התכניות וקיימנו סיור במקום, אנו סבורים כי הוספת קומה שלישית לשני המבנים היא בגדר גבול עליון לסבירות מתן הקלה ללא קידום תכנית מפורטת, שעה שבמילא מדובר במבנה מאסיבי למדי אשר המתבונן מהצד עלול לראות בו כשש קומות (מבנה בן שלוש קומות ובסמוך מעליו מבנה בן שלוש קומות נוספות). בנסיבות אלה, הוספת קומת חניה שאינה תת קרקעית (או למצער קומת מרתף כהגדרתה בתכנית 62), יוצרת מבנה גבוה עוד יותר ובעינינו חורגת מתכנון ראוי שבגינו ראוי ליתן הקלה. בדיון בפנינו טענו המשיבים כי במישור הסמכות ניתן למצוא לקושי זה פתרון בדרך של אישור "קומה רביעית" למבנה. הטעם לכך הוא כי תכנית 62 מתירה במקרקעין הקמת מבנה עד לגובה שתי קומות ומאפשרת לועדה המקומית שיקול דעת באישור, ללא הליך הקלה, של קומה נוספת (שלישית). לשיטת המשיבים, המשמעות היא כי ניתן לאשר בהקלה קומה רביעית ומכאן כי הועדה המקומית מוסמכת היתה לאשר את הבקשה. טענה זו היא בגדר טענה מאוחרת שמתעלמת מהפרוצדורה בה נקטה הועדה המקומית עצמה. אף אם תכנית 62 מאפשרת הוספת קומה בסמכות הועדה המקומית, בהתאם להמלצת מהנדס העיר, הרי דרך זו לא ננקטה בענייננו ומכל מקום לא התבקשה הקלה בגין קומת המרתף. זאת ועוד, אף אם ניתן לקבל טענה זו במישור הסמכות, אנו סבורים כי במישור שיקול הדעת לא ניתן לקבלה. כאמור, עמדתנו התכנונית היא כי לא נכון לאשר, ללא הגשת תכנית חדשה, בנייה מעבר לשלוש קומות לבנין. לפיכך, ממילא איננו סבורים שבמקרה זה נכון היה לעשות שימוש בסמכות הועדה המקומית לאשר קומה נוספת לפי תכנית 62 ועל זאת לאשר, בהקלה, קומה נוספת על הקומה הנוספת. בסיכום חלק זה דחינו אפוא את טענות העוררים, למעט טענתם לגבי קומת החניה. המשמעות היא כי על המשיבים 2 להגיש לאישור המשיבה בקשה מתוקנת להיתר בה יוצע פתרון חניה חלופי. מבלי להידרש לפרטי הנושא ולמכלול החלופות האפשריות, נציין כי ניתן יהיה לבחון, בין היתר, ישימות פתרון חנייה דומה לזה שהוצע, תוך חפירה חלקית של קומת החניה באופן בו תיווצר קומת מרתף כהגדרתה בתכנית 62. כמו כן ניתן לבחון ישימות פתרונות חניה בקומת מרתף או במפלס הקרקע בבניין האחורי, כפי שבוצע במבנים אחרים ברחוב. במסגרת בחינת התכנית המתוקנת ולאור התרשמותנו בסיור מהעצים במקום, נתבקש כי הוועדה המקומית תבחן האם ניתן לשמר עצים נוספים המצויים במקרקעין. טענות נוספות: דינן של יתר הטענות שנכללו בערר ו/או נטענו בפנינו, ואשר לא נטענו אף ברמז בהודעת ההתנגדות, להימחק על הסף מטעמים אלה. טענות מסוג זה אינן מעלות קושי במישור החוקיות והאינטרס הציבורי. לא מצאנו גם טעם מוצדק לשיהוי שבהעלאתן הטענות, אשר יש בו משום פגיעה במשיבים. כך למשל יש לדחות מטעם זה את הטענות בענין הקלה שניתנה לגבי חדר האשפה, טענה אשר ב"כ העוררים עצמו ציין בפנינו כי לא הייתה מועלה בפני עצמה. בדומה, יש לדחות את טענות העוררים לפגם פרסום. טענה זו נטענה באיחור, בשיהוי ובנסיבות בהן אין מחלוקת כי ההקלה פורסמה לציבור וכי העוררים פעלו לפרסום הדבר בקרב תושבי השכונה. מכל מקום ולגופם של דברים, אנו מקבלים את טענת הועדה המקומית שלפיה אין באישור הבקשה כדי לפגוע באופי השכונה, כולה באופן המצדיק מסירה אישי של הבקשה למאות תושביה. סיכום: נוכח האמור, אנו מקבלים את טענות העוררים לגבי קומת החניה. בהתאם לכך על המשיבים להגיש לוועדה המקומית בקשת היתר מתוקנת הכוללת פתרון חניה אחר. יתר טענות העוררים נדחות. נוכח תוצאה זו אנו דוחים את בקשות הצדדים לפסיקת הוצאות. הארכת מועדעררועדת ערר