דוגמא לביטול היתר בניה במסגרת ערר הועדה המקומית לתכנון ובנייה בית שמש הנפיקה למשיבה 2 היתר בנייה לצורך מפעל למחזור פסולת בניין באזור התעשייה המערבי בבית שמש. התכנית מכוחה הוצא היתר הבנייה אוסרת הקמת "מפעל לטיפול בפסולת". נידרש אפוא בערר זה למחלוקת הממוקדת בין הצדדים בשאלה הפרשנית מהי "פסולת" והאם מחזור פסולת בניין הוא בבחינת טיפול בפסולת. טרם נתפנה לסוגייה שבמחלוקת נדון בטענת הסף שהעלו המשיבים בדבר מועד הגשת הערר ולטענת השיהוי בהגשתו. רקע וטענות הצדדים המשיבה 2 הגישה בקשה למתן היתר להקמת מפעל למחזור פסולת בנין במגרש המכונה מגרש 201 באזור התעשיה המערבי בבית שמש. העוררת היא בעלת זכויות במגרש סמוך וגובל, בו היא מפעילה מפעל לייצור שוקולד של המותג "מקס ברנר". הבקשה הוגשה בשנת 2013 כבקשה התואמת את התכנית החלה על המגרשים, היא תכנית מספר בש/בת/143. ביום 22.5.2013 קיימה המשיבה 1 דיון בבקשה ואישרה אותה בתנאים כבקשה התואמת תכנית. לפיכך סברה המשיבה 1 כי לא נדרש, בהתאם להוראות הדין, פרסום או יידוע לפי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). המשיבות גם לא מצאו לנכון לפעול ליידוע העוררת בדרך אחרת. לאחר שהתקבלה חוות דעת סביבתית מטעם המשיבה 2 בה נמצא כי השפעת הפליטות מהמפעל צפויה להיות זניחה ולאחר שהתקבלו האישורים הנדרשים, לרבות אישור המשרד להגנת הסביבה, הונפק ביום 30.4.14 היתר הבנייה. המשיבה 2 ביצעה בשטח המגרש עבודות ליישור השטח. הקמת המפעל עצמו טרם החלה עקב צו מינהלי לעיכוב העבודה שניתן על-ידי רשות העתיקות, אשר בעניינו מתנהלים הליכים שאינם קשורים לערר זה וקבוע דיון ליום 26.9.14. ביום 10.6.14 הגישה רשות העתיקות, אשר מחזיקה במגרש גובל נוסף למגרש נשוא הערר, עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים. במסגרת העתירה נדרש ביטול היתר הבנייה נשוא ערר זה, זאת בין היתר בטענות זהות לטענות הנטענות בערר שלפנינו. ביום 22.6.14 הוגש הערר שלפנינו, אשר ממוקד בטענה כי מדובר בהיתר המנוגד להוראת סעיף 15.1ב לתכנית שלפיה "מפעלים לטיפול בפסולת" הם בגדר "שימוש אסור". יצויין, כי העוררת הגישה גם בקשה להתליית היתר הבנייה. משהסתבר בדיון בפנינו שהבנייה מעוכבת, נוכח צו ניתן בהליך אחר, הרי שלא היה צורך במתן החלטה בבקשה זו. בתשובתם בכתב ובדיון בעל-פה, טענו המשיבות כי יש לדחות את הערר על הסף נוכח האיחור והשיהוי בהגשתו. לגופם של דברים נטען, כי יש לפרש את התכנית בפרשנות תכליתית, אשר תאפשר הקמת מפעל זה הנחוץ מאוד ובאופן דחוף לפעילות הבנייה והטיפול בפסולת בנייה באזור בית שמש. המשיבות הציעו שתי אפשרויות פרשנויות שונות המובילות לתוצאה זו. לשיטת המשיבה 1, את המושג פסולת יש לפרש אך ורק כפסולת להטמנה. לגישה זו, מפעלים למחזור פסולת, לרבות המפעל נשוא ערר זה כמו גם מפעלים אחרים דוגמת מפעלים לקומפוסטציה, לא יכללו בגדר מפעל לטיפול בפסולת. לשיטת המשיבה 2 פסולת בנין אינה פסולת כלל ולפיכך המפעל אותו היא מבקשת להקים אינו מפעל לטיפול בפסולת. טענת השיהוי והמועד להגשת ערר מסוג זה הצדדים לערר אינם חולקים על סמכותה של ועדת הערר לדון בו. יתר על כן, המשיבות טוענות בהליך בפני בית המשפט לעניינים מינהליים שיש לדחות את העתירה שהוגשה שם על הסף מאחר שהעותרת (שאינה צד לדיון בפנינו) לא מיצתה הליכים בדרך של פנייה לועדת הערר. עם זאת, חלוקים הצדדים בענין המועד בו היה על העוררת להגיש את הערר ומכאן על המועד ממנו נבחנת טענת השיהוי. סוגיית סמכות ועדות הערר נדונה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 317/10 אהוד שפר נ' יניב, (להלן: פרשת שפר). בפסק הדין נקבע כי "דרך המלך לתקוף את החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית ליתן היתר בניה כאשר עולה טענה של סטיה מתכנית צריכה להיות בהגשת ערר לועדת הערר" (שם, בפסקה 14). בכך הורחבה סמכות ועדת הערר להכריע במחלוקת נשוא ערר זה, היא האם ההיתר שניתן תואם את הוראות התכנית החלה. הרחבה זו מעוררת קושי פרקטי-פרוצדורלי, שהרי המחוקק הגביל את המועד להגשת ערר בפנינו לתקופה של 30 יום מהמצאת ההחלטה עליה מתבקש הערר (סעיף 152(א) לחוק). בנסיבות בהן הערר מוגש על החלטת הועדה המקומית להנפיק היתר בנייה תואם תכנית, ב"מסלול הירוק" וללא פרסום ואפשרות להגשת התנגדויות, הרי ממילא לא נמסרת הודעה על ההחלטה. לפיכך יש קושי בהחלת המגבלה הפרוצדורלית הקבועה בחוק ובתקנות. על אף קושי זה הרחיב בית המשפט העליון, כאמור, את סמכויות ועדת הערר, תוך נסיון לקבוע כללים להתמודדות עם הקושי (סעיף 14ד להלכת שפר). במסגרת זו נקבע, כי במצב בו נדונו התנגדויות בפני הועדה המקומית יש להגביל את האפשרות להגשת ערר לתקופה של 30 יום מהמועד בו נודע לעורר על דחיית ההתנגדות או על מתן ההיתר. במצב בו לא התקיים הליך התנגדויות ונודע לעורר על מתן ההיתר רק לאחר ביצוע העבודות נקבע כדלקמן: "במצב דברים בו מתן ההיתר נודע למתנגד רק עם תחילת העבודה או לאחר מכן, תינתן זכות ערר לועדת הערר מקום בו המתנגד מעלה טענה של סטיה מתכנית, אך לא יחול סעיף 152(ב) המורה על עיכוב אוטומטי במתן ההיתר, שהרי ההיתר כבר ניתן." הגם שבית המשפט העליון לא נדרש לנושא, אנו סבורים כי גם במקרה בו נודע לעורר על מתן היתר הבניה בדיעבד, יש לקבוע מסגרת זמן פרוצדורלית במסגרתה עליו להגיש את הודעת הערר. לדעתנו יש להחיל גם במקרה זה את תקופת 30 הימים, ואולם תקופה זו תימנה מהיום בו נודע לעורר על הבקשה להיתר בנייה או על מתן ההיתר, לפי המוקדם. יצויין עם זאת, כי ליו"ר ועדת הערר מוקנית הסמכות להורות על הארכת המועד (בר"מ 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ. וכט אגא, פ"ד נז (3) עמ' 385). הארכת המועד תעשה לאור שקילה של הטעמים להצדקת הסטיה מהמועדים הקובעים בחוק להגשת הערר אל מול הזכויות של צדדי ג' ושל הציבור. ועדת הערר נוהגת להאריך מועדים במקרים המתאימים, בהתאם לקריטריונים שנקבעו ובגישה מרחיבה יחסית (ערר (י-ם) 1-245/07 שמחה ויהודית פופס נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה מטה יהודה, להלן: פרשת פופס, ). ומן הכלל אל הפרט. ענייננו במקרה בו הועדה המקומית לא ניהלה כל הליך ונגד החלטה זו הוגש הערר. לפיכך ובהתאם להלכת שפר, יש לדחות את טענתם הכללית והסתמית של המשיבים כי "העורר ידע או היה עליו לדעת" על הבקשה להיתר עוד בשנת 2013. נוסיף, כי טענה זו מעוררת קושי מיוחד בנסיבות בהן שקלה הועדה המקומית, בין היתר, את הפגיעה במפעל העורר שעמדה בסיס חוות הדעת הסביבתית שהוגשה על-ידי המשיבה 2 ועל אף זאת לא מצאה לנכון הועדה המקומית להודיע לעוררת על הגשת הבקשה. בהקשר זה דומה שנכון להביא כלשונו את המשפט הראשון בחוות הדעת הסביבתית מחודש ספטמבר 2013: "מסמך סביבתי זה מוגש לצורך בחינת היתכנות להקמת מתקן לטיפול בפסולת בניין אזור ("מפעל טען היתר") שימוקם במגרש באזור התעשייה המערבי בבית שמש שממוקם ליד מפעל רגיש - מפעל מזון שבקרבה מידית לאתר". באשר למועד בו נודע לעוררת על הבקשה להיתר, הונח בפנינו תצהירה של מנהל מפעל העוררת בו צויין כי "בתחילת חודש פברואר 2014 הובא לידיעת העוררת לראשונה וגם זאת באופן לא פורמאלי כי הוגשה בקשה להקמת מפעל לטיפול בפסולת על המגרש נשוא הערר. בעקבות כך פנתה העוררת במחצית חודש פברואר 2014 ליחידה האזורית לאיכות הסביבה- שורק והודיעה כי הינה מתנגדת לכך. לקראת סוף חודש אפריל 2014 התחילו להתבצע עבודות הכשרת המגרש נשוא הערר. סמוך לאחר מכן גם פנתה אלינו רשות העתיקות וידעה אותנו כי ככל הידוע לה ניתן היתר בניה להקמת מפעל לטיפול בפסולת על המגרש". מעובדות אלה עולה כי אף אם נדרש פרק זמן מסויים לבדיקת הנושא, הרי העוררת יכולה וצריכה היתה לקבל מידע ברור על הגשת ההיתר במהלך חודש פברואר 2014, ולפיכך צריכה היתה להגיש את הערר במהלך חודש מרץ 2014. הערר הוגש בפועל ביום 22.6.14 ומכאן שיש לבחון את השלכת איחור בן כשלושה חודשים בהגשתו, זאת בין אם לשם קבלת החלטה בבקשה להארכת מועד ובין אם לצורך בחינת טענת השיהוי. על השיקולים השונים שיש לבחון בהחלטה על הארכת מועד עמדה הועדה בהחלטה בפרשת פופס: "הטעם לאיחור: ראשית, יש לבחון את הטעם שהציג העורר לאיחור. כך שככל שהטעם מהותי ומשמעותי יותר כך תגבר הנטייה להאריך את המועד. כך, למשל, אזרח אשר היה מאושפז בבית החולים בעת מתן ההחלטה, הנטייה לאשר לו את ארכת המועד תהיה גדולה יותר. חוקיות ההיתר: שנית, יש לבחון, על פני הדברים, את חוקיות ההיתר (או את חוקיות החלטה האחרת הנתקפת). כך, ככל שיש חשד גדול יותר לאי חוקיות כך תגדל הנכונות ליתן ארכת מועד. לענין זה ניתן ללמוד היקש מנושא השיהוי במשפט המינהלי, כאשר במקרה של אי חוקיות בולטת לא תתקבל טענת השיהוי. ר' עמדתו של כב' השופט זמיר בפסקה 4 לחוות דעתו בענין בג"ץ 2285/93 נחום אוסי נ. גיורא לב ראש העיר פתח תקווה, פ"ד מח(5) עמ' 630. הפגיעה בעורר: שלישית, יש לבחון את הפגיעה בעורר. כך ככל שההיתר (או החלטה המינהלית האחרת) פוגעת יותר בזכויות העורר, כך תהיה נטייה גדולה יותר להאריך את המועד למרות האיחור. הסתמכות מקבל ההיתר: רביעית, נבחן את הסתמכות מבקש ההיתר, ככך שככל שההסתמכות גדולה יותר, כך תהיה נטייה קטנה יותר להאריך את המועד. מידת האיחור האובייקטיבית: כמובן, יש משקל גם למידת האיחור האובייקטיבית, כך שאין דינו של איחור בין יום לאיחור של שנה." בהקשר האחרון של בחינת מידת האיחור, נעיר ונדגיש כי מסגרת 30 הימים להגשת הערר שנקבעה בסעיף 152(ב) חוק נמדדת למן "המצאת ההחלטה", כאשר הנחת המוצא היא מעורבותו של העורר בתהליך עוד טרם לכן. אף שבהחלטה זו מצאנו לנכון להחיל מסגרת זמן זו גם על מקרים בהם ההחלטה לא נמסרה, הרי במצב מעין זה בו העורר מגלה על הבקשה, ההיתר או הבנייה בדיעבד ובתום לב, ניתן להניח כי נדרשת תקופת התארגנות סבירה נוספת לצורך בדיקת הנושא. מדובר בטעם אותו ראוי יהיה לשקול במסגרת בקשה להארכת מועד. בנסיבות המקרה אנו סבורים כי יש מקום למתן הארכת מועד ולהכרעה בערר לגופו. מידת האיחור בה הוגש הערר, בהתחשב בהחלטת המשיבות שלא להודיע לעוררת על בקשת ההיתר ועל הנפקתו, קטנה יחסית. אף אם נכון היה שהעוררת תפעל בנושא באופן מהיר יותר, נסיבות המקרה מעלות גם טעם סביר לאיחור שנדרש לצורך התארגנות. מבחינת הפגיעה בעוררת ועקרון החוקיות, דומה שהערר מעלה פגיעה פוטנציאלית ברורה וכן טענה שההיתר ניתן בניגוד ללשונה הברורה של התכנית. אל מול אלה יש להציב את הפגיעה במשיבות ובמיוחדת את הפגיעה במשיבה 2, אשר פעלה על סמך ההיתר שניתן לה לביצוע הכנות לפתיחת המפעל, בהן יישור השטח. במסגרת זו טענה המשיבה 2 בפנינו כי הוצאותיה עד כה נאמדות בכעשרה מליון ₪. ודוק, המשיבות הן שבחרו לנהל הליך ארוך ללא יידוע העוררת תוך שהן מודעות לכך שפעולתן נסמכת על פרשנות תכליתית (ונאמר אף יצירתית) להוראות התכנית. לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים, החלטתנו כי יש מקום להארכת מועד ולדיון בערר לגופו. החלטת המשיבות לפעול במסלול מהיר וקצר, תוך הימנעות ממסירת לעוררת, צריכה להיבחן על-ידי ועדת הערר לגופה. משיקולים דומים יש לדחות את טענת השיהוי. איזון בין השיהוי הסובייקטיבי הקצר יחסית ובין השיהוי האובייקטיבי והפגיעה המסויימת במשיבה 2, תוך מתן משקל לשיקולי חוקיות, מביא למסקנה ברורה שלפיה אין למחוק את הערר מעילה זו במקרה דנן. דיון והכרעה תכנית מספר בש/בת/143 (להלן: התכנית) אושרה בשנת 1993 על-ידי הועדה לבניה למגורים ולתעשיה, והכל מכוח דבר חקיקה ייחודי הוא חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה), תש"ן-1990 (להלן: חוק הול"ל). חוק זה נועד בבסיסו לאפשר הכנה, בהליך מהיר, של תכניות למגורים, ואולם אפשר בסעיף 4(א1) לחוק לאשר בהליך דומה תכנית מפורטת שעניינה מבנים לתעשייה. עם זאת, המחוקק הגביל את השימוש באזורי התעשייה אותם ניתן לאשר מכוח חוק הול"ל במטרה לאסור שימושים מסויימים. תכלית איסור זה ברורה - התכניות שאושרו בהליך המהיר היו מוגבלות מבחינת בחינת ההשפעה על הסביבה ומכאן נשללה סמכות הול"ל לאשר רשימת שימושים אותם סבר המחוקק שאין לאשר בהליך מזורז מעין זה. רקע זה עומד בבסיס הוראות סעיף 15.1ב לתקנון התכנית בה נקבעו במפורש השימושים האסורים והם "תחנות כוח, תעשיה כימית ואחסנה הכרוכה בה, ייצור, אריזה ואחסנה של חמרי הדברה, בתי יציקה ומפעלים למתכות וציפוי מתכות, משחטות ומפעלים לטיפול בפסולת". יצויין, כי גם סעיף 15.1א לתכנית העוסק ב"שימושים המותרים", קובע במפורש כי השימושים מוגבלים לאותם שימושים המותרים בהגדרת "תעשיה" בחוק הלו"ל. סעיף 2 לחוק הול"ל קובע את הגדרת המונח "תעשיה" ומוציא מתוכה במפורש "מפעלים לטיפול בפסולת". הנה כי כן, ההוראה שלפיה נאסרו שימושים מסויימים, בהם מפעלים לטיפול בפסולת, נגזרה ישירות מהוראות החוק המסמיך. לפיכך אנו מקבלים את טענת העוררת שלפיה תכליתו של חוק הול"ל וההיסטוריה החקיקתית שעמדה מאחוריו הם כלי פרשני חשוב בפרשנות התכנית. בהקשר זה יצויין, כי בהצעת החוק שפורסמה הוגבל האיסור ל"מפעלים לטיפול בפסולת רעילה" (הצ"ח 2015, כ"ב באלול התש"ן, 12.9.1990), ואולם בנוסח שאושר נמחקה המילה "רעילה". מכך ניתן להסיק כי המחוקק מצא לנכון להגביל את השימוש לטיפול בפסולת באשר היא. נפנה עתה לבחינת הסוגייה הפרשנית נשוא הערר - מהי פסולת. תכנית יש לפרש בדרך שבה מתפרשים מונחים בכל דבר חקיקה אחר ומכאן כי נכון לפרשה בהתאם לתכליתה. זאת ועוד, מקובלת עלינו טענת המשיבים כי פרשנות מונח יכולה להשתנות עם חלוף הזמן ושינוי העיתים ובעניינו ייתכן שהשינוי בדרכי הטיפול בפסולת יכול להביא לשינוי בפרשנות המונח. מנגד, אין לדעתנו מקום לעשות שימוש בפרשנות תכליתית להוראות תכנית על מנת לאיין את לשונה. ככל שיש צורך בשינוי תקנון התכנית עם חלוף זמן, מן הנכון לעשות כן באמצעות תיקון התכנית. הדבר מתחייב על מנת לשמר את העקרון המרכזי בדיני התכנון, הוא שיתוף הציבור בתהליך. בהקשר זה כבר פסק בית המשפט העליון לגבי פרשנות תכנית כי: "כבר נפסק כי "מלותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק" (ע"פ 787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 421, 427 (1980)). בה במידה אין החיקוק מבצר שיש לכובשו בעזרת כללי הדקדוק. מלאכת הפרשנות בה אנו עוסקים כמשפטנים מחייבת אותנו ליתן להוראות הכלולות במסמך המשפטי - ובענייננו תכנית המתאר המהווה חיקוק - את אותו הפירוש המתיישב עם המשמעות ההגיונית והטבעית של האמור בהן והמגשים באופן מיטבי ככל הניתן את המטרה שנועד המסמך להשיג." איננו סבורים כי ניתן לקבל את פרשנות המשיבה 1 שלפיה את המושג פסולת יש לפרש אך ורק כפסולת להטמנה. לשון התכנית, אשר זהה ללשון החוק המסמיך, ברורה ועוסקת במפעלים לטיפול בפסולת. פרשנות שלפיה מפעל למחזור פסולת אינו מפעל לטיפול בפסולת היא פרשנות שאינה מתיישבת עם לשון התכנית ועם לשונו ותכליתו של החוק המסמיך (השוו רע"פ 362/13 עלי חסין נ' מדינת ישראל, ). ככל שהמשיבה 1 סבורה כי עם חלוף השנים יש לראות במפעלים מעין אלה כמפעלים לא מזהמים, אשר יכולים להיות חלק מאזור התעשייה המדובר, ביכולתה ליזום תכנית שתבהיר זו. זאת ועוד, כפי שאישר במהלך הדיון בהגינותו ב"כ המשיבה 1, פרשנות מעין זו תביא לכך שניתן יהיה ליתן היתר בהתאם לתכנית וללא צורך בתיקונה או בהליך לשימוש חורג גם למפעלי מחזור הגורמים למטרדים קשים, דוגמת מפעל קומפוסטציה הגורם למטרד ריח. אנו סבורים כי לשונה ותכליתה של הוראת התכנית ביקשה למנוע זאת. בדומה, אין אנו מקבלים את המהלך הפרשני המוצע על-ידי המשיבה 2 ולפיו פסולת בנין אינה פסולת כלל. בהקשר זה ביקשו המשיבות לשכנע אותנו כי התפתחות הטיפול בפסולת בניין לאורך השנים מוציאה אותה מגדר המונח פסולת. איננו סבורים שכך הוא הדבר. בעת פרשנות מונח יש לבחון גם את ההקשר לגביו נדרשת הפרשנות. בעניינינו יש לבחון האם יזם שרכש את המגרשים שסביב למגרש המשיבה 2 יכול היה, למקרא התכנית, להבין שתיתכן הקמת מפעל לטיפול בפסולת בניין במגרש. מאחר שאנו סבורים שהתשובה ברורה וכי לא ניתן היה לצפות פרשנות יצירתית המוציאה פסולת בניין מתחומי הפסולת, הרי יש לקבוע כי אין מקום להוצאת היתר בנייה מכוח התכנית למפעל מעין זה. נציין, כי בבסיס פרשנות המשיבה 1 עומדת תפיסתה שלפיה תכלית ההוראות המגבילות בתכנית היא מניעת הפגיעה בסביבה. לפיכך סבורה המשיבה כי משקבע המשרד להגנת הסביבה כי ניתן לאשר את הקמת המפעל, הרי יש לפרש את התכנית כמתירה זאת. איננו סבורים שניתן לעשות כן ויפים לענייננו דבריה של ועדת הערר במחוז צפון, אשר דחתה טענה דומה אם לא זהה: "הפרשנות המוצעת על ידי המשיבה, מאיינת לחלוטין את לשון החוק. היא מבקשת להתעלם לחלוטין מהשפה, ומתייחסת אך ורק ל"תכליתו", כפי שהיא רואה אותה. אנו סבורים כי לא ראוי לעשות כן. משקבע המחוקק את הכללים, יש לפעול לפיהם. מי שמעוניין בשינוי הנורמה, חייב לפעול לשינויה בדרך הקבועה לכך, ולא לעשות זאת על דרך של פרשנות, יצירתית ככל שתהיה. אין אנו סבורים כי ראוי שכל ועדה מקומית תחליט אימתי ניתן להתעלם מהוראות מפורשות של הדין, ומתי יש לקבלן, על סמך מיהות הגוף שעומד מולה." ערר (צפון) 139/06 עמותת "אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה" נ' ועדה מקומית לתכנון ולבניה נצרת עילית פיסקה 53 להחלטה. אף הטענה כי המפעל אינו פוגע בסביבתו לא התבררה בצורה ראויה. חוות הדעת הסביבתית שגובשה על-ידי המשיבה 2 מתייחסת בצורה ברורה למפעל העוררת ומתארת את הפגיעה המשוערת לגביו, שהינה לשיטת כותבי חוות הדעת נמוכה ביותר בהינתן עמידה בכלל המגבלות המוצעות. מן הראוי כי הגורמים שאימצו את חוות הדעת ובכללם המשיבה 1 והמשרד להגנת הסביבה יאפשרו במצב מעין זה גם לנשוא חוות הדעת, ובענייננו לעוררת, להביע עמדתה טרם אישור חוות הדעת. גם כאן נבקש לצטט בהסכמה את החלטת ועדת הערר צפון בערר 139/06 לעיל (שם, פיסקה 55ׂׂ): "גם אם היינו מוכנים לקבל פרשנות המנוגדת בצורה כה ברורה ללשון, עדיין היינו סבורים כי אין מקום לקבל את עמדת המשיבה. הבדיקות שנערכו למפעל, מקיפות ככל שיהיו, אינן דומות לבדיקות אשר עוברות תכניות לאזורי תעשיה. בדיקות אלו כוללות תסקירי השפעה על הסביבה מקיפים בהרבה מאלו שנערכים לצורך הוצאת היתרים, מתן זכות התנגדות לכלל הציבור, שמיעת גופים ציבוריים, וכיו"ב. על מנת שניתן יהיה לקבוע כי המפעל אכן אינו מזיק, יש צורך בבחינת כלל ההשפעות אשר לא נבחנו במסגרת הליכי אישור התכנית (אשר למותר לציין כי לא עברה את כלל הבדיקות הנדרשות, מתוך ההנחה כי מפעלים כדוגמת מפעל המשיבה, לא יבוא בשעריו של אזור התעשיה)." עתירה נגד החלטה נדחתה ובית המשפט לעניינים מינהליים אף ביטל במסגרת עתירה מאוחרת יותר תכנית נקודתית שאפשרה שימוש במפעל (עתמ 256/09 (נצ) אדם טבע ודין נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז צפון. נציין, כי עמדתנו זו עולה בקנה אחד גם עם החלטת ועדת הערר מרכז עליה ביקשו המשיבות להסתמך (ערר 123/12 אנדמאר מקרקעין נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון, ). באותו מקרה קבעה ועדת הערר, במפורש, כי הוראות תכנית בנוסח זהה לענייננו מחייבות בשלב ראשון "סינון" של מפעל שהינו בגדר שימוש אסור. ועדת הערר מרכז קבעה כי מפעל מלט אינו נכלל בגדר שימוש אסור, ואולם לא עמד בפניה מפעל ל"מחזור פסולת בנין". בודאי שלא עמדה בפניה הטענה כי מפעל למחזור פסולת אינו מפעל לטיפול בפסולת. המשיבות הפנו אותנו להוראות בתכנית המאפשרות ומסדירות טיפול בפסולת ובאבק במפעלים בשטח התכנית (סעיפים 15.4.2(3), 15.5.1(1), 15.5.2(3) ועוד). בהוראות אלה אין כדי לסייע למשיבות שהרי עניינן בהסדרת פעילות של מפעלים הנכללים בגדר השימוש המותר, אך עלולים לגרום מטרד. מובן שאין בהוראות אלה כדי להכשיר כניסת שימושים אסורים לאזור התעשייה. כאמור, ככל שהמשיבות מבקשות לפעול לשם כך, עליהן לפעול בדרך שנקבעה בחוק, בין אם באמצעות שינוי התכנית ובין אם באמצעות בקשה לשימוש חורג (ואין אנו מביעים עמדה בשלב זה לגבי היתכנות אפשרות זו). לסיכום, לאחר מהלך פרשני הגענו לשתי מסקנות פשוטות - מחזור פסולת הוא טיפול בפסולת; פסולת בנין היא פסולת. לפיכך ואף שאנו מכירים בחשיבות הקמת מתקן מעין זה באזור, הקמת מפעל למחזור פסולת בניין היא בגדר שימוש אסור בהתאם להוראת התכנית החלה. מכאן שאין מנוס מקבלת הערר וביטול היתר הבנייה. בניההיתר בניהערר