שימוש חורג מגורים לכיתת לימוד ולשלושה משרדים, זאת כחלק מבית ספר נקדים ונאמר כי בין העוררים למשיבות מתנהלים הליכים שונים בענין הפעלת בית הספר, במסגרתם טוענים העוררים לאי חוקיות פעולת המבנים האחרים בבית הספר. עם זאת, בעת הזו, מעמדם התכנוני של המבנים האחרים אינו מונח להכרעתנו ואין לנו אלא להניח כי מבנים אלה פועלים כדין בהיתר התואם תכנית, כפי שהצהירה בפנינו המשיבה 1. לאור זאת נחליט בבקשה הנקודתית לשימוש חורג, תוך שתוקף החלטתנו יוגבל למצב שהוצג בפנינו. רקע והליכי הדיון בערר המשיבה 2 מפעילה מזה כעשרים שנה מוסד חינוכי לבנים בעיר העתיקה (להלן: בית הספר). בבית הספר לומדים כמאתיים תלמידים בכיתות א-ח. מדובר במוסד חינוכי במעמד "מוכר שאינו רשמי" ואין מחלוקת כי המוסד פועל בידיעה ובהסכמה של עיריית ירושלים ומשרד החינוך. על המקרקעין חלה תכנית 2185 שקיבלה תוקף בשנת 1978 (להלן: תכנית הרובע). כן חלה תכנית עמ/9 שקיבלה תוקף בשנת 1977 ואשר הוראותיה חלות כל אימת שאין הן סותרות את תכנית הרובע. בית הספר פועל משך שנים רבות במספר מבנים סמוכים זה לזה ברחוב משגב לדך 1,6,7,8,9,10 וברחוב שונה הלכות 2. הנכס נשוא ערר זה הוא אחד המבנים המשמשים את בית הספר ואין חולק כי אין מדובר במבנה עיקרי בבית הספר. מדובר במבנה מגורים קטן בן קומה אחת הממוקם ברחוב משגב לדך 6 ובמקרקעין הידועים כגוש 30739 חלקה מספר 1 (להלן: הנכס). העוררים מתגוררים בבנין הגובל לאחד הבניינים העיקריים המשמשים את בית הספר ובסמוך ליתר המבנים. הנכס נשוא ערר זה ממוקם מעבר לכיכר הקטנה המפרידה בינו ובין בית העוררים. במשך השנים פעלו העוררים מול המשיבה 1, הועדה המחוזית, משרד החינוך וגורמים נוספים לסגירת בית הספר, בין היתר בטענה כי הוא פועל בניגוד לחוקי התכנון והבנייה. במסגרת זו הגישו העוררים גם עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים ועתירה לבג"צ. למותר יהיה לסקור בפירוט הליכים אלה ולכן נדרש רק להשלכתם על ההליך שבפנינו. במשך השנים לא מצאה לנכון המשיבה להיענות לטענות העוררים ולפעול במסגרת סמכויות האכיפה המוקנות לה. העוררים תקפו התנהלות זו במסגרת עתירה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים (עת"מ 32011/11 ספדי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים ואח'). בסיום הליך זה הסכימו הצדדים כי התובע העירוני מטעם המשיבה 1 יבחן בשנית את טענות העוררים, תוך שמיעתם בדיון שיתקיים בפניו. כך נעשה ובסיום הבחינה מצאה המשיבה 1 כי אין מקום להליכי אכיפה לגבי המבנים. מהחלטה זו עולה כי, לשיטת המשיבה, המבנים פועלים כדין, למעט הנכס נשוא ערר זה הפועל בדירה בגינה הוצא בעבר היתר למגורים. גם באשר לנכס זה סברה המשיבה 2 כי אין מקום לפתיחת הליך אכיפה, בעת הזו, ויש מקום לאפשר ארכה לצורך הגשת בקשה לשימוש חורג. העוררים אינם מקבלים החלטה זו של המשיבה 1 והם הגישו עררים על החלטה זו לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982. משההכרעה בערר התעכבה הוגשה עתירה מטעם העוררים לבג"צ (בג"צ 493/14, הליך התלוי ועומד בפני בית המשפט העליון). במסגרת הליכים אלה, אשר אינם מצויים כמובן בפנינו ובגדר סמכותנו, נטען הן כי יתר המבנים פועלים שלא כדין והן כי יש מקום לפעול בהליכי אכיפה בגין הנכס נשוא ערר זה ולהביא להפסקת פעולת בית הספר. יצוין, כי לשיטת המשיבה 2 כלל המבנים המופעלים על-ידה פועלים כדין, ואולם היא קיבלה את החלטת המשיבה 1 לגבי הנכס ופנתה בבקשה להיתר לשימוש חורג. המשיבה 2 הצהירה בפנינו כי בעת הזו כיתת הלימוד עומדת ריקה, דבר שגורם לצפיפות ביתר הכיתות. על רקע זה הוגשה ביום 19.5.13 הבקשה לשימוש חורג בנכס מדירת מגורים לכיתת לימוד ולשלושה משרדים. לאחר שמיעת המתנגדים החליטה המשיבה 1, בישיבתה מיום 30.4.2014, לאשר את הבקשה, המשיבה נימקה החלטתה כדלקמן: "מדובר בבית ספר הקיים ופועל מזה שנים במקום. פעילותו העיקרית של בית הספר מתבצעת במבנים אחרים הסמוכים לבניין, שהשימוש בהם תואם את התכנית וההיתרים (כפי שעולה מהבדיקה שנעשתה בלשכת היועץ המשפטי לעירייה). הבקשה שבפנינו עוסקת בחלק קטן של בית הספר הכולל כיתת לימוד אחת ומשרדים. השפעתו של חלק זה על הסביבה ביחס לשימוש הכולל הנעשה ע"י בית הספר הינה קטנה ושולית, ולכן איננו מוצאים מניעה לאשרה. טענותיהם של המתנגדים מופנות כנגד עצם קיומו של בית הספר ופעילותו באיזור, אולם לא זה העניין העומד בפנינו. חשוב לציין כי מדובר באיזור מגורים ומוסד חינוך מהווה שימוש טבעי ומתאים באיזור זה. כמו-כן, מדובר בשימוש חיוני ונחוץ שכן הוא מאפשר הפעלה של מסגרת חינוכית לילדים. לאור זאת, אנו סבורים שקיימת הצדקה לאפשר למבקשת לעשות שימוש בבניין לכיתת לימוד ומשרדים המהווים חלק מבית הספר. אנו דוחים את הטענה בדבר אי התאמה להוראות תכנית 2185. ע"פ המידע שנמסר ע"י המבקשת, רוב תלמידי בית הספר הינם תושבי הרובע וסביבתו. כמו-כן, הבקשה שבפנינו הינה לשימוש חורג בבניין קיים, ולכן אין רלוונטיות לדרישה להכנת תכנית מפורטת." כפי שעולה מנוסח ההחלטה והדברים הובהרו גם בדיון בפנינו, עמדת המשיבה 1, לאור חוות דעת הייעוץ המשפטי לעירייה, היא כי למעט הנכס נשוא הערר כלל המבנים פועלים כדין ואין לגביהם צורך בהליך של שימוש חורג. על החלטה זו הוגש ביום 20.07.2014 הערר שבפנינו. בהודעת הערר הארוכה, על נספחיה הרבים, ביקשו העוררים לפרוס את התמונה המליאה הכרוכה בטענותיהם בדבר הפעלת בית הספר ביתר המבנים. כאמור לעיל, בשלב זה, אין בסמכותנו לעסוק בטענות אלה. באשר לנכס נשוא הערר טוענים העוררים כי אישור השימוש החורג מנוגד להוראות התכנית החלה ולכן מדובר בשימוש חורג מתכנית, אשר אין כל הצדקה תכנונית לאשרו והוא מהווה "שינוי של הסביבה הקרובה" ומכאן סטייה ניכרת. בנוסף נטען כי אין מקום לאשר את הבקשה נוכח המטרד שנגרם לעוררים הנובע מהשימוש בנכס ובסביבה, לרבות שימוש בכיכר ציבורית כחצר משחקים. כן נטען כי הפרת החוק המתמשכת על-ידי המשיבה 2 מהווה טעם נוסף המצדיק את דחיית בקשה. המשיבה 1 חזרה על עמדתה, כפי שפורטה בהחלטת הועדה המקומית לעיל, והמשיבה 2 תמכה בעמדה זו. במסגרת זו הובהר כי לשיטת המשיבות מדובר בשימוש חורג מהיתר, מאחר שהשימוש המתבקש תואם את התכנית החלה. לחלופין נטען, כי יש לאשר את הבקשה כשימוש חורג מתכנית, זאת הן לאור השיקולים שנשקלו על-ידי המשיבה 1 והן לאור החלטתה לקצוב את זמן השימוש, כמתחייב עת מדובר בשימוש חורג מתכנית. ועדת הערר קיימה דיון ארוך במעמד הצדדים ולאחר מכן סיור בנכס ובמבנים הסמוכים, לרבות דירת העוררים, גם זאת בנוכחות הצדדים. דיון והכרעה כהערה מקדימה נציין כי לא מצאנו כי בטענות הפרוצדורליות שהעלו העוררים יש כדי להצדיק את ביטול ההחלטה והחזרת הנושא לדיון בועדה המקומית. באשר לטענה כי לא נמסרה לעוררים הודעה על הבקשה לשימוש חורג, הרי משהבקשה הובאה לפניהם ומשהתנגדות העוררים נשמעה בפירוט בדיון בפני המשיבה 1 אין כל מקום לדון בטענה זו. בדומה יש לדחות את הטענות לפגם בפרסום, בנסיבות המקרה דנן בהן העוררים ומתנגדים נוספים נשמעו. באשר לטענות לפגם בנימוקי המשיבה 1 ואף שלגבי ניתוח השאלה אם מדובר בשימוש חורג מתכנית או מהיתר יש ממש בטענות, הרי שלא מצאנו כי הדבר מצדיק את החזרת הדיון למשיבה 1 (ערר (י-ם) 461/12 המועצה לענייני מוסלמים בארץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, ). בנוסף נציין, כי העוררים טענו בפנינו באריכות לגבי התנאים הראויים לקיום מוסד החינוך והמיקום הראוי לו. טענות אלה בחלקן הגדול מן הראוי שיופנו למשרד החינוך ובחלקן נכון שישמעו במסגרת ההליכים אותם מנהלים העוררים נגד עצם הפעלתו במקום של בית ספר. לעומת זאת, יש ממש בטענת העוררים שלפיה נדרש בענייננו אישורה של הועדה המחוזית. העוררים הפנו בהקשר זה להוראות להוראת סעיף 8(ז) לתכנית הרובע וסעיף 8.6.4 לתכנית עמ/9, המחייבים את אישור הועדה המחוזית להקמת מוסדות ציבור באזורי מגורים. בתשובה הפנו המשיבות לתכנית מספר 4850, שקיבלה תוקף בשנת 1996, וביטלה לשיטתם את הצורך באישור הועדה המחוזית. אכן, כוונתה של תכנית 4850 היא לבטל את הצורך באישורים מעין אלה, ואולם זאת "למעט בתוכניות המתייחסות לבנינים בעלי ערך ארכיטקטוני המוגדרים כבנינים לשימור, או בנינים אופיינים". ענייננו בתכנית הרובע היהודי ובבנין ישן בעיר העתיקה בירושלים ומכאן כי נדרש אישור הועדה המחוזית. נוכח התמשכות ההליכים ומאחר ששמענו בהרחבה את טיעוני הצדדים וביקרנו בשטח, מצאנו לנכון להתייחס כבר כעת לגוף הסוגייה שבפנינו, ואולם תנאי לקבלת היתר בנייה יהיה אישור הועדה המחוזית. נציין, כי בהיבט הדיוני אין קושי בכך שהרי אין אנו יושבים בכל מקרה כערכאת ערר על הפעלת שיקול דעתה של הועדה המחוזית, אלא על החלטתה של הועדה המקומית. נדון תחילה בתכניות החלות ובמחלוקת בין הצדדים באם מדובר בשימוש חורג מתכנית או בשימוש חורג מהיתר. לאור ניתוח זה נפנה לדון בבקשה נשוא הערר. שימוש חורג מתכנית או שימוש חורג מהיתר תכנית הרובע היא תכנית מתארית מקומית לרובע היהודי בעיר העתיקה ולענייננו רלוונטיות הוראות סעיפים 8(ז) ו-8(ט), אשר הצדדים חלוקים על פרשנותן. להלן נוסח ההוראות: 8(ז): "הרובע יהיה מיועדים למגורים, מוסדות ציבור ושרותים הדרושים למבקרים. "באזורי המגורים יוקמו מוסדות הציבור הדרושים לתושבי הרובע. מוסדות הציבור יכללו מוסדות חינוך, תרבות ודת ובלבד שיהיו הולמים את אופיו של הרובע בהתאם לעקרונות התכנית". 8(ט): "מוסדות הציבור דלהלן, הדרושים לטובת הרובע, יקבעו בתכניות מפורטות: 5-7 כיתות גני ילדים. 10-16 כיתות בתי ספר יסודיים." כמו כן רלוונטית לענייננו הוראת סעיף 8.6.4 לתכנית עמ/9 המאפשרת הקמת מבני חינוך באזור מגורים, לרבות האזור בו ממוקם הנכס, וזאת באישור הועדה המקומית ובהסכמת הועדה המחוזית. יוער, כי אין חולק כי תכנית עמ19 היא תכנית מפורטת מכוחה ניתן להוציא היתרים. בהתאם לסעיפים אלה לא יכולה להיות מחלוקת כי הוראות תכנית הרובע כיוונו לשלב את מוסדות החינוך באזור המגורים. למותר לציין כי תפיסה זו עולה בקנה אחד גם עם אופי העיר העתיקה. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם המגבלות שנקבעו בסעיפים אלה על הקמת מוסדות ציבור חלות גם על הקמתם במבנים קיימים, כמבוקש במקרה דנן. בעוד העוררים סבורים שאין להבחין בין בנייה חדשה לבנייה קיימת, סבורות המשיבות כי מגבלות אלה חלות רק על בנייה חדשה. נקדים ונאמר, כי אנו מקבלים את גישתה הפרשנית של הועדה המקומית שלפיה פרשנות לשון התכנית, נוכח תכליתה, היא כי אין לראות בהוראות אלה כחלות על מוסדות ציבור שפעלו טרם כניסת התכנית לתוקף. מוסדות אלה קמו עוד טרם התכנית ולפיכך אינם בגדר מוסדות ש"יוקמו" לאחריה. השאלה המורכבת יותר היא האם הוראות אלה חלות על מוסדות שהחלו לפעול לאחר התכנית במבנים ישנים. במענה לשאלה זו, אשר רלוונטית כמובן לנכס נשוא הערר, מן הראוי להבחין בין הוראות הסעיפים השונים. באשר להוראות סעיף 8(ט) לתכנית הרובע, אנו מקבלים את פרשנות המשיבות שלפיה סעיף זה עוסק בבנייה חדשה ואינו חל על הפעלת מבני ציבור במבנים ישנים שבנייתם קדמה לתכנית. דומה כי מסקנה זו מתבקשת נוכח לשון הסיפא לסעיף זה הקובעת, כי "מוסדות הצבור הדרושים לאוכלוסיית הרובע יבנו, מבחינת העיתוי, בהתאמה לשלבי בניית המגורים כדי להפעילם במקביל לאכלוס" (ההדגשה אינה במקור). גם קריאת סעיף זה יחד עם הסעיף הקודם לו (סעיף 8ח) מעלה כי סעיפים אלה עוסקים בבנייה החדשה ברובע. בדומה, יש לפרש את סעיף 7(ז) לתכנית הרובע הקובע כי הועדה המקומית "לא תוציא היתרי בנייה או היתרי הריסה אלא על סמך תכנית מפורטת שנערכה בהתאם לנ"ל". דומה, כי גם סעיף זה ראוי שיפורש כחל על בנייה שנבנתה לאחר התכנית. משמצאנו כי אין בתכנית הרובע הוראה התנה הוצאת היתר במקרה זה בתכנית מפורטת חדשה, הרי ניתן להוציא למבנים אלה היתרי בנייה מכוח תכנית עמ/9. לפיכך אנו מקבלים את עמדת המשיבות שלפיה לא נדרשת בענייננו תכנית מפורטת כתנאי להוצאת היתר למוסד ציבור שהוקם במבנה ישן. בשולי הדברים נוסיף, כי החלטה לאשר היתרי בנייה בהיקף משמעותי לשימושים חדשים, בהתאם לתכניות הישנות והכלליות החלות בירושלים וללא תכנית מפורטת חדשה, עלולה לעורר קושי בנסיבות מסוימות (השוו עם 7171/11 ‏ העמותה למען איכות חיים וסביבה בנהריה ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ). לעומת זאת, באשר להוראות סעיף 8(ז) לתכנית הרובע איננו סבורים שנכון לפרש את המגבלות הקבועות בסעיף כחלות על בנייה חדשה בלבד, להבדיל מהקמת מוסדות ציבור בבנייה קיימת. פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון התכנית ואינה הולמת גם את תכלית הסעיף להגביל את הקמת מוסדות ציבור לאלה "הדרושים לתושבי הרובע". לאור תכלית זו מה לנו בנייה חדשה ומה לנו בנייה ישנה, שהרי מתקני התכנית ביקשו להשיג במגבלות אלו מטרה אחרת והיא הגבלת מספר מוסדות הציבור ברובע. פרשנות שלפיה הוראת סעיף 8(ז) תחול על בנייה חדשה בלבד מאיינת תנאי זה ומאפשרת למעשה להקים בכל בית מגורים קיים מוסדות ציבור. יצויין, כי אנו ערים לכך שהתכלית אותה ביקשו מנסחי התכנית לקבע לפני כמעט ארבעים שנה אינה הולמת בהכרח את המדיניות התכנונית דהיום, ואולם ככל שמתבקש שינוי התכנית יש מקום כי הדבר יתבצע באמצעות הליך תכנוני מלא. הדברים נכונים בכלל וקל וחומר כאשר ענייננו באחת התכניות הרגישות ביותר בתחומי המדינה, היא תכנית הרובע היהודי בעיר העתיקה. לפיכך חל בענייננו התנאי הקבוע בסעיף 8(ז) שלפיו היתר למוסד ציבור התואם את התכנית יכול להינתן אך ורק כאשר הדבר "דרוש לתושבי הרובע". בהתחשב בכך שמרבית התלמידים בבית הספר אינם תושבי הרובע היהודי ואף אינם תושבי העיר העתיקה, קשה לראות באישור השימוש בנכס כנדרש לתושבי הרובע, וזאת לכל הפחות עד לבחינה מעמיקה של הנתונים בדבר צרכי החינוך ברובע ובסביבתו. לא מצאנו כי בחינה מעין זו התבצעה במלואה. לפיכך מטעם זה ונוכח הספק הפועל לטובת העוררים, נבחן את הבקשה כבקשה לשימוש חורג מתכנית. דיון והכרעה בבקשה לשימוש חורג מתכנית נבחן אפוא את הבקשה כבקשה לאישור שימוש חורג מתכנית. ראשית נבהיר כי איננו מקבלים את טענת העוררים שלפיה בקיום מוסד חינוך במקום יש משום "שינוי הסביבה" ומכאן סטייה ניכרת. ייחודו של הרובע היהודי הוא השילוב הטבוע בו בין מגורים, דיור ומוסדות ציבור. האמור עולה במובהק מהוראות התכניות החלות המתירות שימוש למוסדות ציבור באזורים המיועדים למגורים (ס' 8(ז) לתכנית 2185). זאת ועוד, ברחוב משגב לדך פועלים מוסדות ציבור ומוסדות חינוך רבים, בהם מספר ישיבות, כולל, פנימייה ומתנ"ס הרובע (השוו עע"מ 4875/12 טמי ויוסי גרומר ואח' נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז תל אביב, פסקה 18, להלן: פרשת גרומר). לפיכך, אין מדובר בסטייה ניכרת והמשיבה 1 מוסמכת היתה לאשר את הבקשה. ואולם סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. נפנה לפיכך לבחינת השיקולים בבקשה להיתר לשימוש חורג. במסגרת זו נבחן, כאמור, את הבקשה לגבי הנכס נשוא הערר ובהנחה כי השימוש ביתר המבנים נעשה כדין. בהקשר זה נעיר, כי ככל שבהליכים הנוספים המתנהלים בין הצדדים ימצא כי אין הדבר כך, הרי יהיה צורך לבחון במסגרת זו מלכתחילה גם את הבקשה לשימוש חורג בנכס נשוא ערר זה. לענין הפעלת שיקול הדעת בדיון בבקשות לשימוש חורג מתכנית, קבעו ועדות הערר בשורה של החלטות את השיקולים לאורם יש לבחון האם יש מקום להתיר שימוש חורג (ראו ערר (דרום) 6086/11 טרמודן בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה באר טוביה, , והפסיקה הרבה המאוזכרת שם). למותר יהיה לעסוק אפוא בניתוח נרחב של סוגייה זו ולפיכך נפנה ליישום השיקולים לעניין שבפנינו. נחזור ונדגיש תחילה כי העיקרון המנחה בדיון בבקשה לשימוש חורג הוא כי שימוש זה, כשמו, הוא החריג ואין לפעול בו בדרך הכלל (עע"מ 4881/08 אלמוג אילת (מ.ד.ע) 2000 בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אילת, פסקה יב). עם זאת מדובר בכלי תכנוני, אשר הוענק לרשות ולאזרח בחקיקה ראשית, ובו ניתן לעשות שימוש במקרים המתאימים ובמגבלות שנקבעו בחקיקה ובפסיקה (לניתוח מפורט ראו פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת גרומר). שיקול מרכזי, שהוא בבחינת שיקול שבלעדיו אין, הוא קיומה של הצדקה תכנונית. בענייננו ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים וביקרנו במקום, דעתנו היא כי מדובר בהצדקה תכנונית מובהקת. מדובר במבנה קטן הנמצא בין שני בניינים המשמשים את בית הספר (המבנה ברחוב שונה הלכות 2 והמבנה ברחוב משגב לדך 8). השימוש בנכס משלים היטב את השימוש במבנים הסמוכים, מהווה חיבור טבעי ביניהם והשימוש בו נמצא ראוי בעינינו מן הבחינה התכנונית. זאת ועוד, בעת הזו ובהיעדר פתרון חלופי לתלמידים מדובר גם בצורך חיוני ודחוף. נעיר, כי הפתרון הקיים בימים אלה של ציפוף הכיתות אינו מפחית בעינינו ממידת החיונית והדחיפות. כל עוד פועל בית הספר במקום מן הראוי לאפשר לתלמידים סביבת לימודים ראויה. שיקול אחר המוזכר בפסיקה, הוא שיקול "ההפיכות", מתקיים גם הוא בענייננו כאשר אין קושי בהסבת המבנה חזרה לשימוש למגורים. שיקול נוסף התומך בבקשה מבחינת ההצדקה התכנונית הוא חלוף הזמן מאישור התכניות החלות, אשר אושרו כאמור בשנים 1977 ו-1978. שנים רבות חלפו וצרכי הציבור השתנו. לכך יש משקל. בנוסף לשיקולים אלה יש לשקול את עצימות השימוש המתבקש (בהיבט התכנוני), את היקפו ואת הפגיעה בצדדים שלישיים. באשר להיקף השימוש החורג ובהינתן קיומו של בית ספר במקום הרי שמדובר בהיקף מצומצם יחסית של תוספת כיתת לימוד אחת ושלושה משרדים. באשר לעצימות החריגה מהתכנית, אנו סבורים, נוכח מאפייניו של הרובע והעובדה כי הוא תוכנן לשימוש מעורב (מגורים ומוסדות תכנון), כי שימוש בדירת מגורים למוסד חינוכי אינו בגדר שימוש חורג בעצימות גבוהה. עם זאת ומאחר מרבית התלמידים אינם מתגוררים בעיר העתיקה, לא ניתן לקבל את טענת המשיבה 2 כי מדובר בחריגה בעצימות "אפסית", שהרי הוראות התכנית החלה קובעות, כאמור, כי מוסדות החינוך ברובע יהיו "לצרכי תושבי הרובע". מבחן מרכזי נוסף הוא מבחן הפגיעה בצדדים שלישיים. בהקשר זה, דומה שהפגיעה לה טוענים העוררים נגרמת מעצם הפעלת בית הספר במבנים האחרים ותוספת הפגיעה הנובעת מכיתת לימוד נוספת אינה גבוהה. בודאי שכך הם פני הדברים לגבי דירת העוררים, בה ביקרנו, ואשר מושפעת בעיקר מקיום פעילות חינוכית בנכס הגובל בה. השפעת השימוש החורג בנכס נשוא ערר זה, המצוי למול הדירה ומעבר לכיכר, אינה גבוהה. במאמר מוסגר נציין, כי שני הצדדים העלו טענות לגבי עמדתם של דיירים המתגוררים בצמוד לנכס, אשר לא הגישו התנגדות וממילא לא הגישו ערר. בעוד המשיבים טענו לתמיכתם המפורשת של דיירים אלה, טענו העוררים להתנגדותם ולחששם מהבעת התנגדות זו. אין ביכולתנו לייחס משקל לטענות אלה מלבד מלעצם העובדה כי הבקשה נמסרה לבעלי זכויות אלה, בהתאם לדין, והם לא הגישו התנגדות. שיקול נוסף אותו יש לבחון הוא חלוף הזמן בו נעשה השימוש (צופה פני עבר) והצפי לצורך (צופה פני עתיד). בהקשר הצופה פני עבר, נטען בצדק על-ידי העוררים כי חלוף הזמן בו פועלת המשיבה 2 בנכס אינו טעם לאישור הבקשה, אלא שיקול שיש להביא בחשבון כנגדה. בנוסף נביא בחשבון את העיכוב של חודשים מספר שחל בהגשת הבקשה, מעבר למועד שנקצב למשיבה 2 על-ידי התביעה העירונית. עם זאת, איננו מקבלים את טענת העוררים שלפיה מדובר בשיקולים מכריעים "על מנת שלא לעודד עבריינות בניה ועל שחוטא לא יצא נשכר". אמירות אלה אינן עולות בקנה אחד עם עמדת הגורמים האמונים על אכיפת חוק התכנון והבנייה. בהקשר זה נפנה לעמדתה העדכנית של פרקליטות המדינה שלא מצאה לנכון להתערב בהחלטת המשיבה 1 להמנע מהליכי אכיפה, תוך המתנה להחלטות בענין הבקשה לשימוש חורג. אף שהעוררים תוקפים עמדה במסגרת הליך תלוי ועומד בפני בג"צ, הרי מובן כי בעת הזו אין בידנו אלא לתת משקל משמעותי לעמדתם של הגורמים המופקדים על אכיפת החוק. בהקשר הצופה פני עתיד הוגבלה תקופת השימוש החורג לחמש שנים וזאת על מנת לאפשר תקופת גישור עד למעבר בית הספר למיקום אחר. החלטה זו נראית בעינינו ראויה. איזון בין מכלול השיקולים מביא אותנו למסקנה ברורה שלפיה בצדק אישרה המשיבה 2 את הבקשה. כאמור, בעת הזו, קיימת הצדקה תכנונית מובהקת לכך שהנכס יפעל כחלק מבית הספר. לעומת זאת, עיקר הפגיעה בעוררים נובעת מעצם הפעלת בית הספר במבנים האחרים. לפיכך, האיזון הראוי הוא כי תינתן תקופה שלא תעלה על חמש שנים במסגרתה ניתן יהיה לעשות שימוש בנכס כחלק מבית הספר. כאמור, החלטתנו זו מבוססת על ההנחה כי אין צורך בהיתר לשימוש חורג לגבי יתר המבנים. ככל שהנחה זו תופרך בהליכים האחרים המנוהלים על-ידי העוררים יהיה מקום לבחון את הנושא בשנית. לפיכך, בהיתר הבנייה תיכלל הערה שלפיה ככל שימצא שהפעלת אחד או יותר מהבניינים האחרים המשמשים את בית הספר דורשת אישור לשימוש חורג, תודיע הועדה המקומית זאת למשיבה 2 ובמקרה זה יהיה יפקע ההיתר לאחר עבור 6 חודשים ממועד ההודעה (תקופה זו ניתנת למשיבות על מנת להגיש ולדון בבקשה המחודשת שתידרש במקרה זה). לאור האמור ובכפוף לסעיף 26 לעיל, אנו סבורים כי יש מקום לאשר שימוש חורג בנסיבות המקרה ולפיכך מצאנו כי החלטתה של הועדה המקומית בענין נכונה. עם זאת וכאמור בסעיף 11 לעיל, נדרש אישור הועדה המחוזית ואישור זה הוא תנאי להוצאת ההיתר. דיני חינוךשימוש חורגבית ספר