בקשה לתוספת קומה וגזוזטרה בקומה א' בחריגה מקו בנין קדמי עבור יח"ד בקומה א' במבנה הקדמי ושינויי פנים, כולל ממ"ד / שיפור מיגון וכן הוספת קומה שניה וכניסה מקורה במבנה האחורי במגרש, הוספת משטח חניה עבור 2 מכוניות, בבית משותף בשד' ויצמן 81, קרית ביאליק. החלטת הוועדה המקומית ניתנה ביום 6.7.14. ביום 1.9.14 יצא היתר הבניה והמשיב 2 החל בבניה. ביום 15.9.14 הוצא לבקשת העוררת, צו מניעה כנגד המשך ביצוע העבודות על ידי המשיב 2. בקשה להארכת מועד להגשת הערר הוגשה ביום 4.11.14. העוררת טענה כי לא ידעה על הבקשה להיתר, שכן לא נמסרה לה הודעה על פי תקנה 2 (ב) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970 , זאת על אף שהמשיב 2 ידע כי היא אינה מתגוררת בדירתה אלא בבית אבות ועל אף שהמשיב 2 ידע כיצד ניתן ליצור קשר עמה ועם ילדיה. העוררות הוסיפה כי טעתה לחשוב שביטול ההיתר שניתן הנו בסמכות של בית משפט השלום ולכן הגישה ביום 20.9.14 תביעה לבית המשפט, לביטול ההיתר. בדיון שהתקיים ביום 14.10.14 העלה בית המשפט את סוגיית הסמכות והמליץ לעוררת להגיש ערר לוועדת הערר. יש לראות את תחילת מירוץ הזמנים להגשת הערר מאותו מועד. העוררת טענה עוד כי ההיתר אינו חוקי שכן לא נתקבלה הסכמת כל בעלי הזכויות בבית המשותף, וגם לא ניתנה להם האפשרות להתנגד; העוררת ציינה את הטעמים להתנגדותה בקצרה. המשיב 2 טען כי בוצע הליך של פרסום ונשלחו הודעות לכתובתה היחידה של העוררת - גם לשיטתה - בדירה; עוד טען המשיב 2 כי פנה לביתה של העוררת ויידע אותה כי בכוונתו להגיש בקשה להיתר; עוד טען כי בכל מקרה, העוררת היתה מודעת להחלטת הוועדה המקומית לכל הפחות במועד תחילת העבודות - בחודש ספטמבר 2014, שכן, גם על פי טענתה, בדירה מתגורר נכדה והוא טען בבית המשפט כי נותקו לו הכבלים כתוצאה מן העבודות; העוררת אף ייפתה את כוחו של עו"ד לטפל בעניין זה כבר ביום 11.9.14; לאור הטענות הסותרות שהעלו הצדדים בטיעוניהם בכתב, זומנו הצדדים לדיון בפני וועדת הערר בשאלת הארכת המועד להגשת הערר. לאחר ששמענו את טענות הצדדים בהרחבה, החלטנו לדחות את הבקשה להארכת המועד. כאמור, בקשה להארכת המועד הוגשה ביום 4.11.14. ההיתר יצא חודשיים קודם לכן, ביום 1.9.14. במצב דברים כזה דומה כי יש להיעזר במבחן המשולש כפי שהוסבר בעניין עע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה ואח' נ' החברה להגנת הטבע ואח', פ"ד נו (3) 673, 678-679: "כפי שנפסק בבית-משפט זה לא פעם, בבואנו לבחון טענת שיהוי עלינו לבחון שלושה יסודות שונים המרכיבים את השיהוי. היסוד הראשון מתמקד בטיב התנהגות העותרים עצמם ובשאלה ואם חלוף הזמן מרמז כי ויתרו על זכויותיהם: יסוד זה הוגדר בפסיקתנו "שיהוי סובייקטיבי". יסוד שני, עניינו בשינוי המצב והפגיעה באינטרסים ראויים - של הרשות או של צדדים שלישיים - שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. יסוד זה הוגדר בפסיקתנו על-פי אותה גישה "שיהוי אובייקטיבי". על-פי גישה אחרת מבטא יסוד זה את עקרון "טובת הכלל" שהוא כשלעצמו עילה לדחיית העתירה על הסף (ראו דברי השופט מ' חשין בבג"ץ 2632/94 דגניה א', אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שר החקלאות [1], בעמ' 741-744). היסוד השלישי, עניינו חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי שהוא נושא העתירה. יסוד זה נותן ביטוי לעיקרון שלפיו בית-המשפט לא ייתן ידו לפגיעה חמורה בשלטון החוק גם אם העתירה הוגשה בשיהוי שפגע באינטרסים מוכרים. היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל אפוא בית-המשפט מערכת איזונים שעל-פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק". לעניין השיהוי הסובייקטיבי - אנו סבורים כי התקיים שיהוי סובייקטיבי של חודש ימים לכל הפחות. גם לשיטתה של העוררת, המועד הראשון בו נודע לה כי עליה לפעול לביטול היתר הבניה, במסגרת הליך של ערר ולא במסגרת משפטית בפני בית המשפט (אליו פנתה) אזי חלף כחודש ימים מאותו מועד ועד שהוגשה הבקשה לארכה להגשת הערר. העוררת לא העניקה כל הסבר להתמהמהות זו. נבהיר עוד כי אף אם העוררת טעתה, לכאורה, בהליך בו היה עליה לנקוט, אין הדבר מהווה אוטומטית הצדקה להארכת המועד להגשת ההליך המתאים. נוסיף כי אין אנו מקבלים את טענתה של העוררת, כי החל מהמועד הראשון בו התבררה לה הטעות בהליך, עמדו לה 30 יום להגשת הערר, שהרי גם העוררת הבינה כי עליה לבקש הארכת מועד ואין היא יכולה לפנות בערר בטרם תאושר לה הארכת המועד. את הבקשה לארכת מועד היה עליה להגיש מיד עם התברר לה דבר הטעות, לכאורה, ואף לא היתה כל מניעה כי תעשה כן. לפיכך, אנו סבורים כי העוררת השתהתה בהגשת הבקשה לארכה, שיהוי משמעותי. אנו סבורים עוד כי על אף שההליך מעוכב על ידי בית המשפט, באמצעות הליך של צו מניעה, אין בכך כדי לאיין את הפגיעה הנגרמת למשיב 2 כתוצאה מן האיחור בהגשת הערר והתמשכות ההליכים. המשיב 2 זכאי להסתמך על סיומם של הליכי התכנון בעניינו, במיוחד כאשר העוררת גוררת רגליים ואינה פועלת בדחיפות הנדרשת. אין מקום לחשוף אותו להליכים נוספים, אשר על פי הדין חלף המועד להגשתם זה מכבר. המחוקק קבע כי מועד להגשת ערר הנו 30 ולא בכדי. איננו מוצאים טעם להאריך את המועד מעבר לכך, אלא במקרים מיוחדים וחריגים המצדיקים זאת. אין זה המקרה שבפנינו. גם לגופם של דברים, מטענות העוררת לא עולה תמונה של אי חוקיות ההיתר, ובכל מקרה אין בהיתר שנתקבל משום פגיעה בשלטון החוק, המצדיקה ביטולו. למעשה, מתקציר הטענות של העוררת, התרשמנו כי עיקר טענותיה הן בתחום הקנייני, ולא בתחום התכנוני, אשר כבר קבענו לא אחת כי לא יוכרעו על ידי וועדה זו (וראה לעניין זה החלטתנו בערר 092/15 לסרי נ' הו"מ חיפה). אשר על כן, לא מצאנו כי דחיית הבקשה תגרום לפגיעה בעוררת, בנסיבות העניין והיא תוכל לברר את טענותיה בפני הערכאות המוסמכות. מכל הטעמים הנקובים לעיל, החלטנו לדחות את הבקשה להארכת המועד. הוספת קומותבניהגזוזטרהתוספת קומה