בפנינו ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (להלן: "הועדה המקומית"), לאשר תוספת בנייה לבניין קיים המצוי ברחוב לבונטין 16 פינת סמטת האור 2 תל אביב, גוש 7443 חלקה 20. הערר מתמקד בבניה שאושרה על ידי הועדה המקומית במרווח הצדדי המערבי עד למרחק של כ-2 מ' מגבול החלקה. הועדה המקומית אישרה את הבנייה האמורה, לכל גובה הבניין על בסיס סעיף 1.ב. לנספח ד' (תמריצים לשיקום מבנים מסוג שימור) לתכנית 2650/ב (תכנית השימור). הבניין המקורי נבנה בשנת 1925, כאשר בתיק התיעוד של הבניין קיימות תכניות של הבניין כפי שהוקם במקור. בשנת 1992 אישרה הועדה המקומית ביצוע תוספות בנייה לבניין, לרבות תוספת בנייה בחזית המערבית, עד למרחק של 2 מ' מקו הבניין. הבניה נשוא הערר עד למרחק של כ-2 מ' מגבול החלקה במרווח הצדדי המערבי, אושרה על ידי הועדה המקומית על בסיס סעיף 1.ב לנספח ד' לתכנית השימור הקובע כי: "כדי לאפשר את ניצול זכויות הבנייה התקפות תותר בנייה ע"פ קווי הבנייה כלהלן: ב. לחזית הצד - ע"פ קונטור המבנה הקיים המיועד לשימור...". התכנית קובעת גם כי "צמצום קו הבניין מעבר לקו הבניין שנקבע בתכניות התקפות יעשה באמצעות פרסום ומשלוח הודעות בהתאם לסעיף 149 לחוק". כפי שהתברר במהלך הדיון, פרסום כאמור לא בוצע מחמת השגגה, ואולם העוררים, שהם היחידים אשר עלולים להיפגע כתוצאה מהחריגה מקו הבניין המערבי, ידעו על החריגה המבוקשת ואף התנגדו לה בועדה המקומית. לטענת העוררים ניתן לאפשר את הבנייה ההמשכית לבינוי הקיים, מכוח סעיף 1.ב לנספח ד', ביחס למתאר הבינוי של הבניין המקורי אותו מבקשים לשמר, ולא על פי מתאר הבינוי אשר בוצע בשנת 1992, כפי שאישרה הועדה המקומית. בנושא זה מפנה בא כוח העוררים בין היתר למטרות תכנית השימור כמופיע בסעיף 8 לתכנית, שם נקבע בען היתר כי אחת ממטרות התוכנית היא: "ליישם את השימור לחשיפת הערכים האדריכליים של המבנים לשימור כפי שתוכננו או כפי שנבנו במקור, לשימור המורשת הבנויה ....... " מכאן מבקשים הערוררים ללמוד, כי קו המתאר של הבניין אשר ביחס אליו ניתן לאפשר בניה המשכית לכל גובה הבניין, הוא זה של הבניין המקורי. לפיכך לטענת העוררים, טעתה הועדה המקומית כאשר זו אפשרה בנייה המשכית, מעבר לקווי הבניין, לפי מה שבנוי היום בשטח, לרבות לפי הבינוי שבוצע מכוח היתר הבנייה בשנת 1992. לטענתם, בינוי זה אינו מהווה שימור של חזית אותו בניין ואולי אף ההיפך, ולפיכך הוא נוגד את מטרות תכנית השימור ולכן לא ניתן לאשרו. אנו דוחים טענה זו של העוררים. מטרת תכנית השימור היא אכן לשמר את המבנים אשר נקבעו במסגרתו כשימור מחמיר או כשימור רגיל, ואולם אין בתכנית השימור כדי לפגוע בזכויות בנייה הקיימות על החלקה. ככל שמדובר בבנין לשימור שאינו מחמיר, ניתן לממש זכויות בנייה אלה על פי הוראות מחלקת השימור, וככל שמדובר בשימור מחמיר ניתן לממש זכויות אלה בדרך של ניוד זכויות למגרש אחר. נספח התמריצים נועד בין היתר לאפשר את מימוש זכויות הבנייה הקיימות על המגרש, ולתמרץ כלכלית את ביצוע השימור, גם במחיר של תוספות בנייה מעבר לאלה שהיו קיימות בבניין המקורי, תוך פגיעה מסוימת בשימור המבנה, והכל על פי שיקול דעת מחלקת השימור. המשכו של סעיף 8 לתוכנית 2650 ב' עליו מבססים העוררים את טענת, מעיד על כך כי התוכנית יוצרת איזון בין הרצון לשמר בניינים כפי שאלה נבנו במקור, לבין שיקולים נוספים כגון, מתן אפשרות לממש את זכויות הבניה הקיימות במגרש ומתן תמריצים שיאפשרו את ביצוע השימור מבחינה כלכלית, גם אם הדבר יביא לפגיעה מסוימת ומבוקרת, על יד מחלקת השימור, בבניין כפי שהוא נבנה במקור. כך נקבע בסעיף 8 ד. כי אחת ממטרות התוכנית היא כי "לשם כל האמור לעיל (ובכלל זה השגת המטרה של "חשיפת הערכים האדריכליים של המבנים לשימור כפי שתוכננו או כפי שנבנו במקור" אליה הפנו העוררים מ.ג.), לקבוע הוראות ותנאים לשימור המורשת הבנויה של העיר ת"א יפו באמצעים הבאים: 8.1 ....... 8.5 קביעת תמריצים לתחזוקה ולשיקום מבנים לשימור. " תמריצים אלה, המפורטים בנספח ד' לתוכנית, יש בהם לפגוע לעיתים קרובות במראה המקורי של הבניינים לשימור. כך לדוגמא נקבעה בסעיף 6 לנספח ד' אפשרות לבנות חדרי יציאה לגג לדירות גג עד למרחק של 2.5 מ' ממעקה הגג הקיים בחזיתות הקדמיות. ברי הדבר כי תוספת זו פוגעת במראה הבניין כפי שהוא היה במקור. כך גם לעניין הבנייה מעבר לקווי הבניין מכוח התכניות החלות במקום. הסעיף הרלוונטי לערר זה קובע כי ניתן לאשר בנייה לחזית הצד "ע"פ קונטור המבנה הקיים המיועד לשימור" (הדגשה שלנו ו.ע.ת.א), כאשר הדגש הוא על אפשרות לאשר בנייה המשכית לבנייה הקיימת (כאשר הכוונה היא כמובן לבנייה הקיימת כדין), גם אם הבנייה הקיימת האמורה הוספה בשלב מאוחר יותר בהיתר כמו במקרה שבפנינו. יתרה מזו; גם אם תתקבל פרשנותם של העוררים כי ניתן לבצע מכוח הסעיף האמור רק בנייה המשכית לפי מתאר הבניין המקורי, ובמקרה הנדון לפי מתאר המרפסות שהיו קיימות במקור בקומת הקרקע, הרי שהבנייה שתתקבל ודאי שלא תשמר את המראה החיצוני של הבניין כפי שזה נבנה במקור, שהרי במקום מרפסות פתוחות בקומת הקרקע נקבל תוספת בניה לכל גובה הבניין. לנוכח האמור אנו דוחים את טענת העוררים כי הועדה המקומית לא הייתה יכולה לאשר את הבנייה המבוקשת מכוח תכנית השימור. לעניין עצם שיקול הדעת של הועדה המקומית לעניין אישור הבנייה האמורה, הרי שאין לעוררים זכות ערר בנושא זה. אין מדובר בהקלה, אלא בבניה המותרת על פי התכנית שחלה במקום, כאשר התכנית דורשת ביצוע פרסום לשם שמיעת התנגדויות כאילו מדובר בהקלה. לפיכך מדובר במעין הקלה. קיימות תוכניות בהן נקבע כי לענין נושאים מסוימים בהם התוכנית מעניקה שיקול דעת לועדה המקומית, יש לידע את מי שעלול להיות מושפע או להיפגע. לעיתים תכופות התוכניות האמורות נוקטות בלשון המורה על פרסום הבקשה להיתר "בדרך של פרסום הקלה" או שהיא קובעת כי הועדה המקומית תשמע התנגדויות "כמו בהקלה". נשאלת השאלה, האם השוואת הליך זכות ההתנגדות אותה מעניקה התוכנית להליך של הקלה, יש בו כדי להעניק זכות ערר, למי שהתנגדותו נדחתה ,לועדת הערר המחוזית, כמו במקרה של דחיית התנגדות להקלה כמשמעותה בחוק התכנון והבנייה תשכ"ה 1965. כך לדוגמה נקבע בסעיף 1 ב. לנספח ד' של תוכנית השימור, הסעיף העומד בבסיס ערר זה, כי יש לועדה המקומית סמכות לאשר בנייה המשכית לחזית הצד "לפי קונטור המבנה הקיים המיועד לשימור" , אך כי שיקול דעת זה כפוף לתנאי כי "צמצום קו הבניין מעבר לקו הבניין שנקבע בתכניות התקפות, יעשה באמצעות פרסום ומשלוח בהתאם לסעיף 149 לחוק" אנו בדעה כי קביעה בתוכנית כי אישור פעולה תכנונית מסוימת דורשת את יידוע הציבור, על מנת לאפשר לציבור להתנגד לבקשה, תוך השוואת אופן יידוע הציבור ושמיעת התנגדויות להליך של הקלה או שימוש חורג, אין בו כדי להעניק זכות ערר לועדת הערר המחוזית למי שהתנגדותו נדחתה, שכן אין מדובר בדחיית בקשה להקלה או לשימוש חורג. ההליך של אישור הקלה או מתן היתר לשימוש חורג מתוכנית, מחויב באותם מקרים בהם מבוקש לסטות מהתוכנית החלה במקום. כאשר התוכנית מאפשרת ביצוע עבודה המסוימת, או שהתוכנית מאפשרת שימוש מסוים, אין מדובר בעבודה או שימוש הסוטה מהתוכנית, ולפיכך אין לדבר על הקלה או שימוש חורג, גם אם התוכנית התנתה את אישור הבניה או השימוש בהליך של פרסום ושמיעת התנגדויות כמו בהקלה או שימוש חורג. משכך, משנדחתה התנגדות במצבים אלה, לא קיימת זכות ערר למי שהתנגדותו נדחתה לועדת הערר המחוזית. לנוכח האמור, אנו דוחים את הטענות התוקפות את שיקול הדעת של הועדה המקומית לאישור הבנייה נשוא הערר, שכן כאמור אין לעוררים זכות ערר בנדון. סוף דבר, אנו דוחים את הערר. במהלך הדיון הקדשנו לא מעט זמן על מנת להסביר לעוררים את טעותם בהבנת הוראות ועקרונות תכנית השימור, ואף הצענו להם למחוק את הערר ללא צו להוצאות, ואולם לנוכח העובדה שהם עמדו על דעתם כי ברצונם לקבל החלטה, אנו רואים לנכון להטיל על העוררים את הוצאת הליך זה בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ אשר ישולמו למבקשי ההיתר תוך 30 ימים ממועד מתן החלטה זו. שימור מבניםתמריץמבנה