בקשה להארכת מועד להגשת עררים לפי סעיף 152 לחוק בגין היתרי בנייה והקלות שניתנו לפני מספר שנים. רקע כללי העוררים מתגוררים בסמוך לאזור לגביו פורסמה למתן תוקף ביום 8.11.2007 תכנית 44/101/02/9 (להלן: "התכנית החלה" או "תכנית השכונה החדשה"). בהתאם לתכנית זו תוכנן במגרש הסמוך לביתם של העוררים (להלן: "מגרש 400"), מבנה בן חמש קומות אשר אמור היה לשמש למגרש מעורב, למסחר (קומות א' וב') ולמגורים (יתר הקומות). המבנה במגרש 400 הוא חלק מתכנית כוללת להקמת שכונת מגורים חדשה, היא השכונה נשוא תכנית 44/101/02/9. יצוין, כי בעוד מגרש 400 צמוד לבניין בו מתגוררים העוררים, יתר בנייני המגורים בתכנית השכונה החדשה מצויים מעבר לכביש החוצץ בינם ובין מגרש 400 ובניין העוררים. בפועל נבנה והושלם במגרש 400 מבנה מסחרי בן שלוש קומות, וזאת בהתאם להקלה שאושרה ולהיתר בנייה שניתן על-ידי המשיבה 1. נגד בנייתו של מבנה זה ניהלו העוררים הליך בבית המשפט לעניינים מינהליים (עת"מ 12721/12 פרג'ון ואח' נ' הועדה לתכנון ובניה). עיקר טענותיהם של העוררים בעתירה בהיבט התכנוני ובהתייחס לבניית המבנה נדחו, הן עקב שיהוי והן לגופן. במסגרת זו נידחו טענותיהם של העוררים לגבי עצם בניית המבנה המסחרי ולגבי תוספת הקומה השלישית, אך נמצא כי יש צורך בפרסום הקלה נוספת לגבי העברת שטחי השירות במבנה ממגורים למסחר. במקביל קיבלה המשיבה 3 היתרי בנייה לבניית בנייני המגורים בשכונת המגורים, לרבות הקלות שניתנו במסגרת הליכי הרישוי. במסגרת ההקלות שאושרו בעבר אושרו 19 יחידות דיור נוספות על 138 יחידות הדיור בתכנית הקיימת, וזאת ללא שינוי בהיקף שטחי הבנייה (בהתאם לתקנה 9 לתקנות התכנון והבניה (סטייה ניכרת), התשס"ב-2002, תקנה המכונה "תקנת שבס"). המשיבה 3 השלימה את בניית חלק ניכר מבנייני המגורים ונמצאת בעיצומה של בנייה לגבי חלק אחר. במסגרת עררה זה מבקשת העוררת לתקוף היתרים אלה, אף שחלף זמן רב למן המועד הקבוע בחוק להגשת הערר, ולכך נתייחס בהמשך. תכנית 9/מק/2053 תכנית 9/מק/2053 (להלן: "התכנית המוצעת") מהווה שינוי לתכנית החלה ומטרתה העיקרית לנייד את זכויות הבניה שיועדו למגורים ממגרש 400 אל מגרש מספר 17, כך שבמגרש יוותר רק השימוש המסחרי שהותר בו. בהתאם למוצע בתכנית זכויות הבניה המיועדות למגורים יועברו למגרשים 16-17, באופן שניתן יהיה לאשר במגרשים אלה בנייה לגובה של 7 קומות, בגובה המאפיין כל יתר בנייני המגורים שהוקמו בשכונה. במסגרת זו מוצע לנייד שטחי בנייה למגורים בהיקף של 1200 מ"ר (בגין 14 יחידות דיור שאמורות היו לקום במגרש 400 לפי התכנית החלה). יש לציין כי מגרשים 16-17 הם המגרשים המרוחקים ביותר בשכונה הנבנית מהבניין בו מתגוררים העוררים. לשיטת הועדה המקומית תיקון זה נדרש נוכח הקושי הרב לבצע במגרש 400 בנייה משולבת למגורים ומסחר, בין היתר, בשל הצורך ליצר דרכי גישה וחניות נפרדות לכל אחד מהשימושים, להפריד בין הכניסה לשטח המסחרי לבין הכניסה לשטחי המגורים, להפריד בין החנויות השונות וליצור פתרונות לפינוי פסולות במקור ותשתיות. הועדה המקומית מציינת, כי צוות הליווי של משרד הבינוי והשיכון (מתכנני השכונה) היה שותף לדיונים ותמך במהלך. בנוסף, מאפשרת התכנית תוספת 9 יחידות דיור ללא שינוי בהיקף שטחי הבנייה. תוספת מעין זו שאינה כרוכה בהוספת שטחי בנייה אפשרית בהוראות תכנית בסמכות מקומית ללא הגבלה של מספר יחידות דיור (לפי סעיף 62א(א)(8) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1065, להלן - החוק), ואולם יצויין כי תוספת זו ניתן היה לבצע גם בהקלה מהתכנית הקיימת לפי תקנת שבס. בתכנית צויין במפורש כי לאור התיקון בה ותוספת יחידות הדיור יהיה סך יחידות הדיור לגבי המגרשים נשוא התכנית 166 יחידות דיור (וזאת לעומת 138 יחידות דיור בתכנית החלה, היא ת 44/101/02/9). שינויים נלווים נוספים לשינויים האמורים הם שינויים בקווי בנין ותוספת קומות במגרשי המגורים 16-17, וזאת בהתאם לסמכות מקומית לתכנית לפי סעיף 62א(א)4 לחוק. באשר למגרש 400 מציעה התכנית לתקן את הפגם שנפל בהליכי אישור היתר הבנייה וההקלה, כפי שנמצא על-ידי בית המשפט המחוזי, ולאפשר העברת 420 מ"ר שטחי שירות ממגורים למסחר. התכנית המוצעת הופקדה להתנגדויות. לאחר שהוגשה התנגדות מטעם העוררים, שמעה הועדה המקומית את העוררים ולאחר מכן דחתה ביום 19.2.14 את ההתנגדויות בהחלטה מנומקת ואישרה את התכנית. מכאן הערר שלפנינו, אשר הוגש הן על דחיית התנגדותם של העוררים בזכות העומדת בהתאם לסעיף 112 לחוק, והן בהיעדר זכות ועילה וכפי שיפורט להלן בטענות נגד היתרי בנייה שניתנו בעבר. המשיבים הגישו תגובות בכתב במסגרתן התבקשה, בין היתר, מחיקה על הסף של הטענות בנוגע להיתרי הבנייה שניתנו בעבר. הועדה קיימה דיון ביום 10.7.2014 במעמד הצדדים בו נשמעו טענות הצדדים. העררים על אישור היתר הבנייה - דחייה על הסף סעיף 152(א)(1) לחוק מורה כדלקמן: "הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה מקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149(3) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה בדבר הסירוב או הדחייה". סעיף 12ב(א) לחוק מעניק לועדת הערר סמכות לדון בכל החלטה של ועדה מקומית, בכל עניין שבו הוענקה זכות ערר על פי חוק, על החלטה של ועדה מקומית שנתנה היתר לפי החוק, לרבות הקלה או היתר לשימוש חורג. הנה כי כן זכות הערר הרלוונטית לענייננו מוקנית למתנגד למתן הקלה ומי שנמנע מהגשת התנגדות לא יוכל עוד בהתאם להוראות החוק להגיש ערר על ההחלטה. לזכות ערר זו קיימת הרחבה מסויימת מכוח הפסיקה, וזאת במקרה בו הועדה המקומית טעתה בסיווג היתר הבנייה וראתה בו כהיתר תואם תכנית ולכן לא פרסמה כלל הקלה (עע"מ 317/10 שפר נ' יניב, ). בדומה ניתן לטעון כי מקום בו נטען על-ידי עורר כי נפל פגם בפרסום הקלה, באופן בו נמנע מהעוררים להתנגד להיתר, הרי קמה לועדת הערר הסמכות לדון בכך. מובן עם זאת, כי המגבלה הפרוצדורלית הקבועה בחוק, קרי כי על הערר להיות מוגש תוך שלושים ימים צריכה לחול ואף בפרשנות המקילה עם העוררים יש לפרשה כחלה מהיום בו נודע לעוררים על ההחלטה. מגבלה זו חלה לצד ובנוסף לדיני השיהוי החלים בעת העלאת טענות מעין אלה. בענייננו אין מחלוקת כי העוררים לא התנגדו להקלות. אין גם מחלוקת כי העוררים לא עררו על ההחלטה 30 ימים מיום שניתנה וגם לא 30 יום לאחר שנודע להם עליה. לפיכך ביקשו העוררים הארכת מועד להגשת ערר. אנו דוחים בקשה זו. מדובר בהיתרי בנייה שאושרו וניתנו לפני שנים מספר ואשר הבנייה מכוחם הסתיימה או עומדת להסתיים. בנסיבות אלה ולאחר שעיינו בטענות העוררים ושמענו את טיעוניהם, לא מצאנו שיש בהם משום הצדקה להארכת מועד מעין זו. הארכת מועד בנסיבות אלה אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק התכנון והבנייה ועם תכליתו. יוער, כי אף לו היתה קיימת זכות ערר בעת הזו, וכאמור אין כך הם פני הדברים, נכון היה לדחות את הערר עקב השיהוי הרב, האוביייקטיבי והסובייקטיבי כאחד. מבחינת השיהוי האובייקטיבי ברי כי אין מקום לדון בטענות הנטענות שנים לאחר הוצאת היתר הבנייה וכאשר דיירים מתגוררים בבתיהם (ודוק, העוררים אף לא מצאו לנכון לצרף לבקשתם את אותם דיירים אשר הלכה למעשה בקשתם היא להביא לביטול היתרי הבנייה בביתם). מבחינת השיהוי הסובייקטיבי יאמר, כי גם אם בעבר טענו העוררים כי לא היו מודעים לתכנית ולהיתרי הבנייה, הרי החל משנת 2012 הם מנהלים הליכים משפטיים בענין, במסגרתם הועלו טענות דומות, ולכן מתקיים בענייננו גם שיהוי סובייקטיבי ארוך. נוסיף, כי לא מצאנו ממש בטענות העוררים בדבר הפליה אסורה ופגיעה בשלטון החוק. דומה שמדובר בטענות בעלמא ולכן לא מצאנו כי מתקיימת עילה, מבחינת ההגנה על שלטון החוק, למתן ארכה להארכת מועד. לפיכך אנו דוחים על הסף את הערר ככל שהוא מתייחס להיתרי הבנייה שאישרה המשיבה. על אף האמור נציין כי ביקשנו במהלך הדיון מב"כ המשיבות לעיין בפרסומים שנעשו לגבי ההקלות שהתבקשו ומכוחם ניתן היתר הבנייה. המשיבות המציאו פרסומים אלה ונראה שבטענות העוררים בהקשר זה אין ממש. הערר על אישור התכנית מדובר בערר בהתאם לסעיף 112 לחוק על דחיית התנגדות העוררים לתכנית שבסמכות מקומית. נקדים ונאמר, כי מבחינה תכנונית לא מצאנו כל ממש בהתנגדותם של העוררים לתוכנית. אדרבא, התוכנית מטיבה משמעותית עם מצבם התכנוני של העוררים. התכנית הקיימת מאפשרת במגרש 400, הוא המגרש הצמוד לביתם של העוררים, בניית מבנה מעורב בן 5 קומות (ולאחר הקלה שכבר בוצעה 6 קומות). לעומת זאת, התכנית המוצעת מבקשת לנייד את שטחי המגורים ובכך לצמצם משמעותית את הבניין הסמוך לבתיהם של העוררים, בהיקפי הבינוי, בגובה, במספר הקומות וביחידות הדיור. נוסיף, כי במסגרת זו ולשם השלמת המהלך מאפשרת התכנית שימוש ב-420 מ"ר שטחי השירות, שיועדו קודם לכן למגורים, כשטחי שירות למטרת מסחר. בכך יש כדי לשפר בצורה משמעותית את מצבם של העוררים והדברים עולים במובהק מתמונות הדמיית הפרוייקט שהוצגו בפנינו, כמו גם מתמונת המצב הקיים היום. מתמונות אלה עולה כיצד במקום בניית בניין גבוה בצמוד לביתם של העוררים, נבנה בסמוך לביתם בנין בגובה דומה לבנין בו הם מתגוררים. אף בניוד שטחי הבנייה אין פגיעה בעוררים, אלא הטבה עימם, שהרי אלה מועברים למיקום מרוחק ביותר מביתם של העוררים, בקצה האחר של הרחוב. יצויין, כי הדיירים בבניינים הסמוכים לבניין אליו ינויידו הזכויות, כמו גם יתר דיירי הבניינים הסמוכים לשם, לא הגישו התנגדות. דומה כי אף העוררים מודעים היו לחולשת טיעוניהם לפגיעה תכנונית כתוצאה מהתכנית המוצעת. לכן הוסיפו העוררים וטענו בפנינו טיעונים כלליים לגבי הפגיעה שתיגרם לשכונה כולה כתוצאה מתוספת המוצעת בתכנית ליחידות דיור. לטענת העוררים בתוספת זו יהיה כדי לפגוע בהם מבחינת עומס על מוסדות הציבור, גני שעשועים ועוד. גם בטענה זו אין ממש. לאחר שהוצגה בפנינו התוכנית הכוללת של השכונה, ובכלל זאת השטח לבניני ציבור והשצ"פים בשכונה, לא מצאנו כי הוספת 9 יחידות דיור לשכונה חדשה גדולה זו, כמוצע בתכנית, מעוררת קושי מן הבחינה התכנונית. זאת ועוד, הוספה מעין זו, תוך ניצול שטחי הבנייה הקיימים והקטנת גודל הדירות, עולה בקנה אחד עם מדיניות התכנון. אכן, כפי שטענו המשיבים, שינוי מעין זה יכול היה להתבצע בהקלה ובודאי שכאשר הוא נעשה בתוכנית ולאחר בדיקת מכלול הנתונים הנדרשים, אין בו פגם מן הבחינה התכנונית. נוסיף, כי בפנינו הוצג מסמך התומך בטענת המשיבות כי הפרוגרמה לשכונה התבססה על בניית 700 יחידות דיור, בעוד כיום ולאחר הוספת יחידות הדיור תאוכלס השכונה בכחמש מאות יחידות דיור. לפיכך, מן הבחינה התכנונית לא זאת בלבד שאין בתכנית כדי לפגוע בעוררים ומכאן כי בדין דחתה הועדה המקומית את התנגדותם, אלא שהתכנית המוצעת משפרת את מצבם של העוררים בצורה משמעותית לעומת התכנית החלה. אף בהתעלם משאלת טעמי ההתנגדות, השתכנענו כי מדובר בתכנית ראויה ונכונה מן הבחינה התכנונית. אין חולק כי מבחינת תכנון העל של השכונה חשיבותו העיקרית של מגרש 400 היא כמגרש מסחרי שישרת את תושבי השכונה. אכן, בתכנית הכוללת שאושרה לשכונה החדשה נמצא כי נכון לאפשר באותו מגרש גם קומות למגורים, ואולם בשלב התכנון המפורט לבנייה לקראת הוצאת היתרי הבנייה הסתבר על דעת כלל הגורמים המעורבים, בהם הועדה המקומית וצוות הליווי מטעם משרד הבינוי והשיכון (מתכנני התכנית החלה), כי הדבר מעורר קושי. התכנית המוצעת נועדה לתת פתרון נקודתי לקושי זה, באופן שאינו מרחיב את שטחי הבנייה, ותורם תכנונית ואדריכלית לחזותה של השכונה החדשה. העובדה שהשכנים שדירותיהם צמודות למגרשים 16 ו-17, אליהן ינויידו הזכויות, לא התנגדו לתכנית תומכת במסקנה זו. מדובר אפוא בתכנית ראויה מבחינה תכנונית ולא מצאנו לנכון להתערב בשיקולי הועדה המקומית שאישרה אותה. בנוסף מעלים העוררים שורה של טענות משפטיות ובהם בעיקר הטענה כי השינויים המוצעים הם בבחינת "סטייה ניכרת" מתוכנית. בכך מערבבים העוררים מין בשאינו מינו, שהרי ענייננו בתכנית מקומית מפורטת לפי סעיף 62א לחוק התכנון והבניה ולא בהיתרי בנייה והקלות לפי סעיף 149 לחוק. לפיכך ממילא אין סמכותה של הועדה המקומית מוגבלת בהוראת סעיף 151 לחוק העוסק בסטייה ניכרת ובתקנות שהותקנו מכוח סעיף זה. טענה נוספת המועלית על-ידי העוררים היא כי משמעות התכנית היא הגדלת שטחי הבנייה בתכנית, ולפיכך לטענתם מדובר בתכנית בסמכות ועדה מחוזית. מדובר בטענה שגויה מבחינה עובדתית. התכנית אינה מוסיפה שטחי בנייה, אלא מעבירה זכויות בנייה במסגרת תכנית אחת, בהתאם לסעיף 62א(א)(6), ובנוסף מוסיפה יחידות דיור בהתאם לסעיף 62א(א)(8) לחוק, והכל תוך שימוש בשטחי הבנייה הקיימים בתכנית. בדומה ולאור הוראתו המפורשת של סעיף 62א(א)(4) לחוק יש לדחות את טענת העוררים שלפיה לא ניתן לשנות קווי בנין בתכנית בסמכות מקומית. לפיכך מדובר בתכנית בסמכות מקומית. לאור האמור אנו דוחים את הערר על כל חלקיו. בנסיבות המקרה התלבטנו לגבי בקשת המשיבים לקבוע להם הוצאות. אכן, כפי שטענו המשיבים, בערר כפי שהוגש יש כדי להצדיק לכאורה קביעת הוצאות, ואולם למקרא פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים שעסק בין היתר בקשיים שהיו נחלת העוררים בתקופת הבנייה, החלטנו להימנע בנסיבות המקרה ממתן צו להוצאות. הארכת מועדבניההקלה (תכנון ובניה)היתר בניהערר