היטל השבחה שנדרש עקב חוזה למכירת המקרקעין שנערך ביום 7.8.97. בכתב הערר טען העורר (הקונה) כי הגיש בשנת 2000 בקשה להיתר בצירוף חוזה המכר להוכחת זכויותיו בקרקע, וניתן לו בשנת 2002 היתר בו הוא רשום כבעל הזכות בנכס. עובדות אלה אינן שנויות במחלקת. משכך, טען העורר כי במועד מסירת הבקשה להיתר הבניה זהות מבקש ההיתר היתה ידועה לוועדה, ולכן היא היתה אמורה לחייב בהיטל השבחה מלא בגין מימוש זה, ומשלא עשתה כן מן הראוי שלא תתווסף ריבית לסכום ההיטל. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 22.10.14 הוסיף ב"כ העורר וטען כי בשל הנסיבות האמורות, חוב היטל ההשבחה התיישן ואין הוועדה המקומית רשאית לדרוש אותו משחלפו מעל שבע שנים ממועד הנחת הסכם המכר על שולחנה של הוועדה המקומית. עוד טען העורר בכתב הערר כנגד גובה ההיטל, ואולם בהודעה מיום 9.11.14 הודיע כי הוא מוותר על טענותיו לעניין גובה השומה, וביקש כי תינתן החלטה לענין טענת ההתישנות והפחתת הריבית. החבות בהיטל השבחה מתגבשת עם אישורה של תכנית, הקלה או שימוש חורג המשביחים את המקרקעין ומעלים את שווים, אולם ההסדר המיוחד שבחוק התכנון והבניה מאפשר לדחות את מועד עריכת השומה ומועד התשלום עד למועד בו ממומשת ההשבחה בפועל, בין בדרך של הוצאת היתר בניה ובין בדרך של העברת הזכויות במקרקעין. כפי שנפסק לא אחת, אין בדחיה כאמור כדי לבטל את עצם קיום החוב, רק השומה ומועד הפירעון נדחים (ראו, למשל, ע"א 6126/98 חברת חלקה 015 בגוש 3406 בע"מ (בפירוק מרצון) ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חולון, פ"ד נה (4) 769, 778; ע"א 1321/02 נוה בנין ופיתוח בע"מ נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז המרכז , נז (4) 119). פועל יוצא של האמור הוא שכל עוד לא מודיע הנישום על המכר, לא יכולה הוועדה המקומית לדעת כי התקיים הליך של מימוש, והיא אינה יכולה לשלוח דרישת תשלום. אולם מהרגע בו הדבר נודע לה, עליה להציג לנישום דרישת תשלום, וממועד זה מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות (ראו סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 - להלן "חוק ההתיישנות"). יפים לעניין סעיף זה דברי כב' השופטת ארבל ב בעע"ם 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי ואח', (): סעיף זה דורש לשם תחולתו התקיימותם של ארבעה תנאים: קיימות עובדות שנעלמו מן התובע; מדובר בעובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה; היעלם העובדות נתהווה מסיבות שאינן תלויות בתובע; התובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה (ראו זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל כרך א' בעמ' 204 (1991)). במקרה דנן, אני סבורה, התקיימו כל ארבעת התנאים. לשם הגשת תביעה על ידי העירייה בגין אי תשלום היטל השבחה על העירייה להמתין למועד מימוש הזכויות. לשם כך, עליה לדעת מהו מועד מימוש הזכויות. מאחר שמועד מימוש שהינו כריתת חוזה למכירת המקרקעין תלוי כולו בבעל המקרקעין ואינו מערב את הרשות המקומית, אין יכולה העירייה במקרה הרגיל לדעת אודות מועד זה גם בנוקטה זהירות סבירה.... לפיכך אני סבורה כי לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתחיל מרוץ ההתיישנות רק במועד הגשת הבקשה לאישור לטאבו. תוצאה זו הינה גם ראויה. קביעה, לפיה החל מרוץ ההתיישנות במועד כריתת החוזים, היתה מאפשרת לחייבים בהיטל השבחה לדחות את מועד רישום הזכויות בעקבות מכר המקרקעין, וכתוצאה מכך גם לדחות את הפניה לרשות המקומית לצורך קבלת אישור לטאבו, עד אשר יעברו שבע שנים מיום כריתת חוזה המכר. כך יוכלו להתחמק מתשלום היטל השבחה. תוצאה זו, כמובן, אינה רצויה. בענייננו, הונח במשרדי הוועדה המקומית הסכם המכר עוד בשנת 2000, וזאת במסגרת בקשה להיתר שהגיש הקונה. הצדדים טענו בפנינו באופן נרחב, הן בדיון בע"פ והן בהשלמת טיעונים בכתב, לענין נפקותה של המצאת ההסכם במסגרת בקשה להיתר לצורך הידיעה הנדרשת לחיוב בהיטל השבחה. בעקרון, אנו נוטים להסכים עם עמדת העורר לפיה ככלל עם הגשת הסכם מכר לועדה המקומית מתגבשת ידיעתה על דבר עריכת ההסכם לכל דבר ועניין. אין בעובדה שפקידים שונים מטפלים בבקשת ההיתר ובתשלומי היטל השבחה כדי לאפשר יצירת מסך חיצוני בין האזרח לרשות. אין להטיל על האזרח את החובה לשלוט ברזי חלוקת העבודה הפנימית בוועדה, והלכה למעשה העברת מידע זו מתרחשת ממילא עת מוגשת בקשה להיתר ותנאי להוצאתו הוא תשלום היטל השבחה (בד"כ בגין מימוש חלקי). על הרשות אפוא החובה לוודא כי כל המידע הרלבנטי לחיוב בהיטל השבחה יועבר לגורמים המטפלים בכך, וכשם שבקשת ההיתר מועברת כך גם המידע הנלווה לה צריך להיות מועבר. יחד עם זאת, אין במקרה זה צורך לקבוע מסמרות סופיים בסוגיה זו שכן בנקודת הזמן הרלבנטית לתיק זה איננו סבורים כי ניתן היה להחיל על הועדה המקומית את החובה האמורה. ובמה דברים אמורים? בפסק הדין בע"א 1321/02 נוה בנין ופיתוח בע"מ נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז המרכז, פ"ד נז (4) 119 שניתן ביום 26.5.03 נקבעה לראשונה ההלכה לפיה מועד מימוש הזכויות במקרקעין הוא מועד כריתת חוזה המכר ולא מועד העברת הזכויות במקרקעין. הלכה למעשה, עפ"י תשובת הועדה המקומית היא סברה עד למועד מתן פסק הדין האמור כי אין חשיבות למועד העסקה וכי מועד התשלום הוא בעת העברת הזכויות במקרקעין. משכך, עד למועד האמור, בהעדר הלכה מחייבת, לא ניתן לקבוע כי הועדה המקומית היתה צריכה לדרוש את תשלום היטל השבחה עם הוודע דבר כריתת הסכם המכר, ומשהועבר ההסכם אליה לפני הלכה זו ממילא אין מקום למסקנה כי הוועדה המקומית לא נקטה זהירות סבירה בחקר קיומו של אירוע מימוש. לפיכך, אנו סבורים כי עד לנקודת הזמן שבה נקבעה הלכת נוה בנין אין לראות בועדה מקומית שלא דרשה היטל השבחה בגין מימוש מלא עם קבלתו של הסכם המכר לידיה כמי שלא נקטה בזהירות סבירה לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות. יצוין עוד, מעבר לנדרש, כי הפסיקה הכירה אמנם בהליך גביה מינהלי שננקט על ידי הרשות כ"תביעה לקיים זכות" כמובנה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, כך שניתן להעלות טענת התיישנות גם במסגרת פניה יזומה של הטוען לבית המשפט (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, ). ואולם עפ"י סעיף 3 לחוק זה "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התביעה", ובהתאמה לענייננו - משלא העלה העורר את טענת ההתיישנות בכתב הערר די היה בכך כדי לדחותה. יחד עם זאת, אנו סבורים כי להמצאת הסכם המכר יש רלבנטיות לעניין החיוב בריבית פיגורים. מטרתה של הריבית העונשית לעודד נישומים לדווח לרשות במועד על אירוע המהווה מימוש זכויות. העורר המציא לועדה המקומית את הסכם המכר וממועד זה רשאי היה להניח כי בכך יש משום דיווח לוועדה על ההסכם. על כן, בהתאם לסמכותנו עפ"י סעיף 16 לתוספת השלישית לחוק אנו מחליטים כי ממועד הגשת הסכם המכר לוועדה המקומית בשנת 2000 ועד היום יחולו על סכום ההיטל שנקבע ע"י שמאי הוועדה המקומית הפרשי הצמדה וריבית "רגילה", שתבטיח ערך ריאלי לכסף שנותר בכיסו של החייב בהיטל, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. הועדה המקומית תמציא לעורר ולבא כוחו (המייצג גם את המוכר) דרישת תשלום מעודכנת בהתאם לאמור לעיל. ככל שלא ישולם ההיטל בתוך 14 ימים מיום המצאת הדרישה, יחולו על סכום החוב הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 15 לתוספת השלישית לחוק עד למועד התשלום בפועל. חוזהמקרקעיןהיטל השבחה