סמכותן של ועדות מקומיות לבצע שינויי ייעוד 41. לטענת המשיבות, יש לפרש את חוק התכנון והבניה כך שוועדה מקומית אינה מוסמכת לאשר תוכניות המבצעות שינויי ייעוד, לאור התפיסה העקרונית העומדת ביסוד החוק, וההיררכיה התכנונית שהוא יוצר. המשיבות מוסיפות וטוענות כי ישנן השכלות רוחב משמעותיות להצרחה בשימושים סחירים. יעד סחיר לקרקע במיקום מסוים יכול לייצר שווי גבוה לאין ערוך ממיקום אחר של אותו ייעוד סחיר. אף אם במקרה הנדון בעתירות דנן, נראה כי לא קיימת בעיה מיוחדת בהצרחה (לפחות לא במקרה של עתירת חולון), הרי - כך נטען - יש לקבוע את הכלל שלא בהתאם למקרים ספציפיים. מאחר שישנם מקרים בהם החלטה על הצרחה עשויה להיות משמעותית ולחולל שינוי מהותי, אין להתיר לוועדות מקומיות לבצע שינויים כאלה ללא בקרה תכנונית, וללא שמירה על האיזונים הראויים. 42. המשיבות אינן כופרות בכך שעמדתן ביחס ל"הצרחה" של שטחים מתייחסת גם למקרה בו ישנם מספר בעלים לקרקע ולא רק בעלים אחד. יחד עם זאת, מאחר שענין זה אינו נושא המחלוקת בעתירות דנן, הן ביקשו שלא להתייחס אליו במסגרת סיכומיהם. אולם, חשוב לציין את ההשלכה של הטענה הפרשנית של המשיבות - לפיה בכל המקרים, הן כאשר מדובר בקרקע עם בעלים אחד והן כאשר מדובר בקרקע עם מספר בעלים, ועדה מקומית אינה רשאית במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה לבצע "הצרחה" של ייעודים. 43. אני סבורה כי אין לקבל את טענת המשיבות. ראשית, אני סבורה כי טענתן הפרשנית של המשיבות אינה עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה של החוק. כך, סעיף 62א(א)(1) קובע כי לוועדה מקומית יש סמכות לבצע איחוד וחלוקה של מגרשים "ובלבד שאין שינוי בשטח הכולל של כל ייעוד קרקע". המשמעות העולה מהאמור היא ברורה - הוועדה המקומית אכן מוסמכת לשנות ייעודים של מגרשים (לבצע "הצרחה" שלהם), וזאת - כל עוד השטח הכולל של כל ייעוד קרקע נותר בעינו. זהו התנאי היחיד שהסעיף קובע לשינויי ייעוד במסגרת תכנית איחוד וחלוקה בסמכותה של ועדה מקומית. פרשנות אחרת תייתר את ההתייחסות בסעיף לתנאי של העדר שינוי בשטח הכולל של כל ייעוד קרקע, ותעמוד בניגוד לכלל לפיו המחוקק אינו משחת מילותיו לריק. 44. המשיבות טענו כי ישנן שתי דרכים טיפוסיות עיקריות לביצוע תוכנית איחוד וחלוקה. הראשונה היא תוכנית המשלבת שינוי תכנוני עם שינוי קנייני, והיא בסמכות הוועדה המחוזית בלבד. השנייה - פיצול המהלך התכנוני לשניים, כאשר הוועדה המחוזית קובעת את ייעודי הקרקע ואת מיקומם, ומורה כי טבלאות ההקצאה והאיזון ייקבעו בוועדה המקומית. כלומר, לאחר שהוועדה המחוזית קבעה את ייעודי הקרקע של המתחם ואת מיקום הייעודים לפי שיקולי תכנון רלבנטיים, הוועדה המקומית היא העורכת את החלוקה הקניינית בפועל באמצעות הטבלאות וחלוקת מגרשי התמורה בהתאם לכך. מכאן כי לגישתן של המשיבות, הסמכות היחידה של הוועדה מקומית היא לאשר טבלאות הקצאה, לאחר שהוועדה המחוזית קבעה את ייעודי הקרקע. אולם, מסקנה זו אינה נובעת מס' 62א לחוק. הסעיף מפנה לאיחוד וחלוקה של מגרשים "כמשמעותם בפרק ג' סימן ז'". גם בהנחה שההפניה אינה רק להגדרה של המונח "מגרשים", אלא הפניה לכלל ההוראות בסימן ז', הרי סימן ז' מתייחס לאיחוד וחלוקה של מגרשים הן בהסכמת הבעלים והן שלא בהסכמתם, כשטבלאות הקצאה נועדו רק למקרה בו לא קיימת הסכמת בעלים לחלוקה ולהקצאה. לו היה המחוקק מתכוון להסמיך ועדות מקומיות לאישור טבלאות הקצאה בלבד, חזקה כי היה מורה כך במפורש, ולא משחית מילותיו לריק, וקובע כי ועדות מקומיות מוסמכות לאשר "תכנית". 45. זאת ועוד. גם המשיבות אינן כופרות בכך כי "לעיתים הפרקטיקה שהתגבשה כללה גם הזזת ייעודים בתוך תוכנית האיחוד וחלוקה, כך שהמעטפת הכוללת נשמרה ובשל אילוצים תכנוניים שונים, הוועדות המקומיות הזיזו מיקומי ייעודים בתוך התוכנית" (ר' ס' 39 לסיכומים). לגישתן של המשיבות, המקרה נושא העתירות דנן הוא שונה מהמקרים שנזכרו על ידיה, בהם - הזזת הייעודים נעשתה כחלק מיישום הוועדה המקומית את הוראות תוכנית האב של הוועדה המחוזית, והדבר לא נעשה באופן עצמאי על ידי הוועדה המקומית. ההבחנה לה טוענות המשיבות איננה ברורה די הצורך. על כל פנים, וכפי שגם המשיבות עצמן טענו, הכלל ביחס לסמכות הוועדות המקומיות צריך להתייחס לכל המקרים כולם. אם גם המשיבות מודות כי ישנן מקריים בהם ועדה מקומית יכולה "להזיז ייעודים בתוך התוכנית" הרי שהוועדה המקומית מוסמכת לעשות זאת. בהעדר כל אינדיקציה בחוק התכנון והבניה לפיה סמכות זו קיימת רק כאשר הוועדה "מיישמת תוכנית אב של הוועדה המחוזית" - אין מקום להגביל את יכולתה של הוועדה המקומית כטענת המשיבות. 46. כאמור, המגבלה היחידה שקיימת ביחס לסמכויות ועדות מקומיות בביצוע "הצרחות" היא המגבלה שצוינה במפורש על ידי המחוקק, קרי - המגבלה לפיה השטח הכולל של השטחים בכל ייעוד לא ישתנה. המחוקק סבר אם כן כי החשיבות הרבה שהוא מייחס לייעוד, צריכה לבוא לידי ביטוי במתן סמכות לוועדה מחוזית - ולה בלבד - לקבוע את השטח הכולל של הקרקע בכל ייעוד וייעוד. באשר למיקום השטח הזה בתוך מסגרת המתחם, נראה כי המחוקק היה סבור כי מדובר בנושא נקודתי, בעל חשיבות מקומית, שניתן להסמיך גם ועדה מקומית לקבל החלטות לגביו. עמדה אחרת של המשיבות היא עמדה השונה - כך נראה - מזו של המחוקק. 47. יוער עוד כי אין חולק כי המחוקק איפשר לוועדות מקומיות, במסגרת ס' 62א לבצע שינויי ייעוד. כך, ס"ק(3) מתיר לוועדה מקומית לבצע "הגדלת שטחים שנקבעו בתכנית בת תוקף לצרכי ציבור" (ור' גם ס"ק (6)). גם ענין זה יש בו כ די להשליך על הפרשנות הנכונה של היקף הסמכות של ועדות מקומיות במסגרת תכניות לאיחוד וחלוקה. סיכומה של נקודה זו - ועדה מקומית מוסמכת לבצע "הצרחה" של שטחים במסגרת תכנית איחוד וחלוקה, כל עוד השטח הכולל של כל ייעוד וייעוד לא השתנה - כלומר כל עוד "אין בתכנית שינוי בשטח הכולל של כל יעוד קרקע". שינוי ייעוד במקרקעין