גם בתיק זה הורשע המערער על פי הודאתו. המערער טען, כי לא שילם הקנס כיוון שלא ראה את הדו"ח בטרם נשלח אליו בדואר. הוא היה בחו"ל ולא ראה את דברי הדואר ועל כן לא שילם. גם במקרה זה הושת עליו קנס בסך 150 ₪ (ולא כפל קנס כפי שביקשה המאשימה). ד) באשר לאישום בתיק 2246: המערער כפר בכך שחנה על מדרכה. גם תיק זה קבוע להוכחות ליום 11/9/13 ואינו חלק מערעור זה. ה) באשר לאישום בתיק 3647: המערער אישר, כי החנה רכבו כפי שיוחס לו בכתב האישום, אך טען, כי הוא פרק וטען סחורה - משקולות לחדר כושר, ועל כן יכל לחנות במקום שבו חניה מותרת לצרכי פריקה וטעינה. הוגשה תמונה ת/2 וכן הערת פקח ולפיה על פי התמרור רק רכבים השוקלים מעל 4 טון יכולים לפרוק ולטעון במקום. הנאשם - המערער טען, כי רכבו, כולל עגלה שוקל 4 טון. בית משפט עיין בתמונה ת/2, נוכח לראות, כי מדובר ברכב פרטי שלא צמודה אליו עגלה וכי הוא לא שוקל 4 טון ועל כן הרשיע אותו. ו) באשר לאישום בתיק 9942: המערער טען, כי במקום שבו חנה מותר לחנות, כיון שיש אבני שפה הצבועות בכחול לבן. בימ"ש עיין בתמונה ת/3 שצולמה בזמן אמת, ממנה עלה, כי הרכב חנה לצד אבני שפה אדום - לבן כשהרכב חונה בחניה כפולה. המערער הסכים להגשת התמונה ולכך שהרכב המצלם הוא רכבו - התיק קבוע להוכחות ואינו חלק מהערעור. ז) באשר לאישום בתיק 345: המערער אישר, כי החנה רכבו כמפורט בכתב האישום, אך טען, כי ברחוב דיזינגוף מותר לחנות בשעות הערב בכל מקום, פרט לתחנת אוטובוס. עוד אמר: "ביום הדו"ח יכול להיות שהאוטו לא עמד, הייתי בתוך הרכב ואולי לא הרגשתי טוב אז עצרתי בצד. אני לא יכול להרשות לעצמי לעמוד באמצע הכביש". (עמ' 8 שורות 21 - 22 לפרוטוקול). המערער הורשע על יסוד דבריו, והתמונות ת/3 - ת/5. הושת עליו קנס בסך 350 ₪. 3. לפיכך, ענייננו בערעור זה הוא רק ביחס לתיק 2949, 4143, 3647 ו- 345. 4. המערער טען ביחס לתיקים 2949 ו- 4143 כי בית משפט היה צריך להתחשב בו ולהעמיד את סכום הקנס בגובה קנס המקור, שכן הוא היה בחו"ל ולפיכך לא שילם את הדו"ח ולא קיבל אותו קודם לכן. באשר לתיק 3647: טען טענות ולפיהן רכבו עמד במקום המיועד לטעינה ופריקה כיון שהוא פרק וטען וכי הפקח לא הצמיד את הדו"ח לרכב אלא רדף אחריו עם אופנוע ורשם את הדו"ח וכי הדו"ח לא נרשם במקום. באשר לתיק 345: טען טענות אשר לא נטענו בבית משפט קמא ואצטט מדבריו: "לתיק הרביעי, עמדתי את האוטו בצד וטענתי טענה כזו שלא הרגשתי טוב. מן הראוי שאדם שטוען טענה אחת כזו זה לא צריך לחשוב, מן הראוי לבטל לו את הדו"ח באופן מיידי. הוא יעמוד באמצע הכביש, טענתי שלא הרגשתי טוב. בנוסף לכך, ברגע שהאוטו יעמוד באמצע הכביש, ויעצור תנועה, ביקש ממני כב' השופט שאביא לו אישורים של רופאים, בית חולים שיוכיחו את הטענות שלי שהם אמיתיות. זה מקובל, אבל בית חולים עולה 750 ₪. עוד רופאים כדי להצדיק את הדו"ח של 250 ₪ זה לא מקובל. לגבי הטענות הרפואיות, כל מה שאמרתי, אם אני מרגיש טוב או לא, מבחינה בריאותית אני בריא, אבל נגיד שקר משהו, מישהו הרעיל אותי והרגשתי לא טוב, וזה אמיתי. ולא היה לי נשימות ויש לי בדיקות רפואיות של לחץ דם 180, ודופק לב, ואני לא בא ולספר מול כולם. אני עמדתי כאן ולא סיפרתי. ויש לי את המסמכים של בית החולים". (עמ' 3 שורות 17 - 31 לפרוטוקול). 5. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור על פסקי הדין להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) באשר לתיק 2949 ו- 4143: המערער הורשע על פי הודאתו. הוא אישר, כי הוא נהג ברכב המפורט בכתב האישום. החנה את הרכב ביום, בשעה ובמקום המפורטים בכתב האישום. ולפיכך, הורשע כדין וכלל לא היה צריך לבקש להישפט בגין אותם דוחות. הרי אין לו כל טענת הגנה ביחס לאותם דוחות. משביקש להישפט מבלי שהיתה לו טענת הגנה ביחס לאישום עצמו, הוא הורשע כדין ובית משפט היה רשאי שלא להותיר את סכום המקור על כנו. בית משפט לא נעתר לבקשת המאשימה להטיל כפל קנס, והעמיד את סכום הקנס על סך 150 ₪. מדובר בסכום קנס מידתי ואין מקום שערכאת ערעור תתערב בעניין זה. ב) באשר לתיק 3647: המערער אישר, כי החנה רכבו כפי שיוחס לו בכתב האישום. הוא טען, כי הוא פרק וטען סחורה וכי "מדובר על משקולות לחדר כושר". (עמ' 5 שורות 23 - 24 לפרוטוקול). משהסבה ב"כ המאשימה את תשומת הלב לכך שעל פי התמונה ת/2 שהיא חלק מהדו"ח, ניתן לחנות במקום לצורכי פריקה וטעינה רק לרכב מעל 4 טון בלבד, השיב המערער, כי הרכב אשר מופיע בתמונה ת/2 הוא רכבו וכי הוא מסכים להגשת התמונה וכי הוא מכיר את התמרור במקום והרכב שלו עם עגלה שוקל 4 טון ובלי עגלה שוקל פחות. על יסוד דברי המערער והתמונה ת/2 הורשע המערער במיוחס לו. אין מקום להתערב בהכרעת הדין ובגזר הדין שניתנו בעניין תיק זה. מהתמונה אשר צורפה לת/2 עולה, כי הרכב של המערער אינו מחובר לעגלה כלשהי. הרכב צולם מאחור ואין שום סימן לעגלה. המערער אישר בבית משפט, כי התמונה ת/2 היא של הרכב שלו ולא מתייחסת לרכב אחר. ממילא, אין ממש בטיעון שטען לעונש ולפיו המאשימה היא זו שהיתה צריכה להוכיח שלא היתה עגלה בתמונה. הרי רואים בתמונה כי לרכב לא מצורפת עגלה. זאת ועוד, כאשר קוראים את השלט אשר מתחת לתמרור (מופיע בת/2), ניתן לראות כי אסורה חניה וכי "פריקה וטעינה לחומרי בניין מותרת לרכב מעל 4 טון בלבד . רכב החונה בניגוד לתמונה ייגרר". ברור שמשקולות לחדר כושר הם לא בגדר "חומרי בניין". ממילא, על יסוד דברי המערער בבית משפט קמא והתמונה ת/2 היה צריך להרשיעו ואין מקום להתערב לא בהכרעת הדין ולא בגזר הדין. ג) באשר לתיק 345: גרסתו של המערער עברה שינויים לאורך כל הדרך. לאחר שהוקרא לו כתב האישום, הוא אישר, כי הוא החנה את רכבו ביום, בשעה ובמקום המפורטים בכתב האישום אך טען, כי בשעות הערב מותר לחנות בכל רחוב דיזינגוף לרבות רחוב דיזינגוף 129. הוא לא ידע לומר, מדוע חנה באותו מקום ביום הדו"ח אלא העיד: "ביום הדו"ח יכול להיות שהאוטו לא עמד, הייתי בתוך הרכב ואולי לא הרגשתי טוב אז עצרתי בצד". (עמ' 8 שורות 21 - 22 לפרוטוקול). כלומר, לא ידע לומר שהוא לא הרגיש טוב אלא שיער שקיימת אפשרות ולפיה הוא לא הרגיש טוב. לאחר מכן אישר, כי הרכב הנראה בתמונה ת/4 הוא הרכב שלו וכי הוא מסכים להגשת התלונה, וכי בן אדם שחש רע לא בהכרח הולך לרופא או לבית חולים אך הוא יכול להביא אישור רפואי. על יסוד דבריו והתמונות ת/3 - ת5 הוא הורשע בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בדיון שהתקיים בפני, כבר ידע המערער שהוא לא הרגיש טוב למרות שבבית משפט קמא זו היתה רק השערה. טען, כי הבאת אישור רפואי מבית חולים עולה 750 ₪ וזה לא מצדיק הוצאה כזו בעניינו של דו"ח על סך 250 ₪ ולאחר מכן, לאחר שטען כי מדובר בהוצאה כספית גדולה, ציין כי יש לו את המסמכים של בית חולים. אני מפרטת את גרסתו של המערער על מנת להמחיש, כי מדובר בגרסה מתפתחת וכבושה, המשתנה כל העת. בבית משפט קמא נטענו הטענות בדבר המצב הרפואי בעלמא וגם זאת לא בתור טענה ראשית אלא כטענה משנית לטענה ולפיה מותר לחנות ברחוב דיזינגוף בשעות הערב גם במקום אסור. משנטענה הטענה באופן סתמי ומשנתגלו הסתירות בגרסה, רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה אליה הגיע ואין מקום להתערב גם בעניין זה. 6. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות. משפט תעבורהחניהדוח חניה