האם קיימת חובה לספק שירותי תרגום בוועדות פסיכיאטריות ? אם כן, על מי מוטלת החובה לספק שירות זה? רקע כללי המערער הינו תייר מארצות הברית, והוא דובר את השפה האנגלית בלבד. ביום 21.10.12 הוגש נגד המערער כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של איומים. ביום 25.10.12 הורה בית המשפט על אשפוז המערער, בהסתמך על חוות דעת פסיכיאטרית בה נמצא שהמערער לא היה אחראי למעשיו. ביום 24.4.13 התקיים דיון בעניינו של המערער בפני הוועדה הפסיכיאטרית. במהלך הדיון בוועדה ביקש המערער שיועמד לרשותו מתורגמן. הוועדה לא ראתה צורך בתרגום הדיון, ומכל מקום ציינה כי אין בידה יכולת להעמיד מתורגמנים לרשות הבאים לפתחה. כמו כן נטען כי על הסנגוריה הציבורית מוטלת החובה לספק ללקוחותיה מתורגמן לוועדות מעין אלו. המערער עמד על זכותו לקבל מתורגמן אשר יתרגם עבורו את הדיון בוועדה, לשפה האנגלית. משהוועדה הבהירה שאין היא מספקת שירותים אלה, ביקש המערער לדחות את הדיון עד לבירור העניין. מכאן הערעור המונח לפניי. תמצית טענות המערער לטענת המערער, יש לגזור גזרה שווה בין החובה להעמיד מתורגמן לנאשם בהליך פלילי, לבין החובה לספק מתורגמן בהליך של וועדות פסיכיאטריות, הפועלות כרשות הדנה בעניינו של מטופל בהמשך להליך פלילי שהתקיים נגדו. בידי הוועדות הפסיכיאטריות הכוח והסמכות לשלול את חירותו של הפרט, לפגוע באוטונומיה שלו ואף לכפות עליו טיפול רפואי, ולטענת המערער, עוצמתו של כוח זה עולה בחומרתה מזו של ההליך הפלילי. מכאן, כשם שבהליך פלילי מוטלת לפתחה של הרשות השופטת החובה להעמיד מתורגמן לרשות הנאשם, קל וחומר שחובה זו צריכה להיות מוטלת לפתחה של הוועדה הפסיכיאטרית, כשהשלכות החלטותיה עולות לאין שיעור על ההשלכות שבהחלטות המתקבלות בהליך פלילי. זאת ועוד, הוועדה הפסיכיאטרית הינה רשות מנהלית מעין שיפוטית, ועל כן חלים עליה כללי הצדק הטבעי, אשר נועדו להגן בין היתר על זכות הטיעון של הפרט. אשר על כן, חובתה להבטיח כי זכות הטיעון של המטופל תישמר, ובתוך כך לדאוג להעמיד לרשותו מתורגמן במידת הצורך, מבלי להטיל על המטופל את הנטל הכספי הכרוך בכך. לטענת המערער, אי סיפוק מתורגמן על ידי הוועדה הפסיכיאטרית ומימון השירות על ידה, פוגעים בזכותו להליך הוגן ובזכות הטיעון שלו. מטופלים אשר יצטרכו לשאת בהוצאות מימון המתורגמן עלולים להירתע מכך, ובכך לוותר על זכויותיהם. עוד מתייחס המערער בטיעוניו לטיב התרגום שיש לספק לו. לטענתו, על המתורגמן להיות אובייקטיבי ואיש מקצוע בלתי תלוי, הבקיא במושגים פסיכיאטריים. המערער מבקש, אפוא, לדחות את ההצעה שעלתה בדיון בערעורו כי יינתן שירות תרגום על ידי איש צוות מבית החולים; מלבד היותו בלתי מקצועי בתחום התרגום, טוען המערער כי איש צוות הינו נגוע, מעצם מעמדו ותפקידו, בניגוד עניינים מובהק, בשל היכרות מוקדמת עם המערער. כמו כן, אין זה ראוי כי בא-כוחו יהווה מתורגמן לצורך העניין, כפי שהוצע בעת הדיון של המערער בוועדה, שכן על הסניגור להיות מרוכז בייצוגו, ולא בתרגום. תמצית טענות המשיבה המשיבה מסכימה באופן עקרוני עם הטענה כי למערער עומדת הזכות לתרגום במהלך הדיון בפני הוועדה. ברם, לטענת המשיבה, ניתן במצבים אלה להסתפק בתרגום שיסופק על ידי איש צוות מבית החולים, הדובר את השפה ומבין את המונחים המקצועיים, ואין צורך להעמיד לרשות המטופל מתורגמן מקצועי דווקא. הלכה למעשה (וכפי שהעיד מר רזי חאלד, ממשרד הבריאות, אשר נכח בדיון), במצבים בהם נדרש מתורגמן בוועדות הפסיכיאטריות, נהוג שאיש צוות מבית החולים יתרגם למטופל את מהלך הדיון. לטענת המשיבה, אם ייקבע כי יש לחייב את הוועדות הפסיכיאטריות להעמיד לרשות המטופלים מתורגמן מקצועי, תהיה לקביעה זו השלכה לא רק באשר לניהול הוועדה הנוכחית, אלא השלכה תקציבית רוחבית לכלל מערכת הוועדות הפסיכיאטריות בארץ, אשר לטענתה אינה מוצדקת לאור קיומן של אופציות חלופיות כמפורט לעיל. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי במקרה הנדון, הוועדה הפסיכיאטרית היא וועדה אובייקטיבית, אנשי הצוות אשר נכחו בוועדה היו דוברי השפה האנגלית וכך גם באת כוחו של המערער, ומכאן שהייתה דרך לתרגם למערער את מהלך הדיון; ועל כן, הצורך במתורגמן במצב דברים זה, התייתר. זאת ועוד. לטענת המשיבה, אי הסדרה בחקיקה של סוגיית המתורגמן בוועדות הפסיכיאטריות, מהווה הסדר שלילי. אילו סבור היה המחוקק שההליך בוועדה הפסיכיאטרית מקביל להליך פלילי, היה קובע באופן ברור וחד משמעי את החובה להעמיד לרשות המטופלים מתורגמן בהליכים המתקיימים בעניינם. כמו כן, כפי שהמחוקק קבע כי על המטופלים להיות מיוצגים בוועדות אלה, יכול היה לקבוע כי מוטלת החובה להעמיד לרשותם מתורגמן, אולם המחוקק בחר שלא לקבוע כך. לעניין החשש מניגוד עניינים של המתורגמן, טוענת המשיבה כי ככל שאחד מחברי הוועדה הפסיכיאטרית ישמש כמתורגמן בדיוניה, לא מתעוררת כל בעיה, משום שמדובר בוועדה מקצועית ואובייקטיבית, אשר לא שייכת לבית החולים ואיננה יושבת מטעמו; וככל שאף חבר וועדה אינו דובר את שפתו של המטופל, היא תעמיד לרשות המטופל מתורגמן שהינו איש צוות אשר אינו קשור למחלקה של המטופל, ובדרך זו תישמר האובייקטיביות הנדרשת ויובטח תרגום על ידי מתורגמן המבין את המונחים הרפואיים. פתרון מעין זה ימנע, לטענתה, הוצאות מיותרות שלא לצורך. רק במקרים חריגים, כשהמטופל דובר שפה לא שגרתית, וכשאין בנמצא איש צוות הדובר שפה זו, יספק משרד הבריאות פתרון באופן אשר יהלום את זכויות המטופל להליך הוגן. דיון ומסקנות לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מזה ומזה, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל, כפי שאפרט להלן. בעניינם של הצדדים כאמור מתעוררות שתי שאלות: האם קיימת חובה לספק שירותי תרגום בוועדות פסיכיאטריות; ואם כן, על מי מוטלת החובה לספק שירות זה? אדון בשאלות אלה כסדרן: החובה לספק שירותי תרגום בהליכים משפטיים- כללי בהיסטוריה היהודית, עוד מתקופת התלמוד הוכר הצורך האינהרנטי לסיפוק שירותי תרגום לבעל-דין אשר אינו מבין את ההליכים המתנהלים נגדו. הכלל היה, כי הדיין היושב בדין היה חייב להבין בעצמו את שפתם של בעל הדין והעדים; ברם, במידה שהדיין מסוגל להבין את שפתם, אולם מתקשה לדבר באותה שפה, ניתן היתר למתורגמן לתרגם את דברי הדיין עבור העדים ובעלי הדין. ביטוי לכלל זה ניתן למצוא במסכת סנהדרין (דף י"ז ע"א): כמו ששנינו: אמר רבי יוחנן: אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חוכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון- שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן. עיננו הרואות, כי על הדיין להיות בקיא בשפות רבות, על מנת שיהא מסוגל להבין בעצמו את טענות בעלי הדין והעדים, ובכך לשמור על זכותם של המתדיינים להליך הוגן, ולא להזדקק לתיווכו של מתורגמן, אשר עלול לעוות את פני הדברים בתרגום לא מדויק, או בשל תחושת הזדהות עם אחד הצדדים. ברם, המציאות הכתיבה הלכה אחרת, שעה שהגיעו יהודים מאיטליה ומתורכיה למזרח אירופה, עובדה שגרמה לכך כי במקרים רבים בית הדין לא הבין את שפתם של בעלי הדין. במציאות זו, נאלץ בית הדין, בעל כורחו, להזדקק לשירותם של מתורגמנים, בהתאם לשפתו של בעלי הדין, חרף הכלל לפיו בית הדין צריך להיות בקיא בשפות בהן מתנהלים ההליכים (להרחבה בעניין, ראו: אברהם טננבוים, "על תרגום ומתורגמנים בבית המשפט", גיליון דעת, מס' 103 (תשס"ג)). בחוק הישראלי, ניתן למצוא ביטוי לכלל המכיר בזכות הנאשם לתרגום בהליכים פלילים המתנהלים נגדו, בסעיפים 140 - 142 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "חסד"פ "): 140. הוברר לבית המשפט שהנאשם אינו יודע עברית, ימנה לו מתרגם או יתרגם לו בעצמו. 141. ראיה הנמסרת ברשות בית המשפט לא בעברית, או לא בלשון אחרת השגורה בפי בית המשפט ובעלי הדין, תתורגם בידי מתרגם, ועדות שנמסרה כאמור תירשם בפרוטוקול תוך תרגומה לעברית, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת; רישום התרגום בפרוטוקול ישמש ראיה לכאורה לדברים שתורגמו. 142. שכרו של מתרגם ישולם מאוצר המדינה, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. כמו כן, חשיבות מינוי מתורגמן לבעל דין אשר השפה העברית אינה ידועה לו, לא פסחה אף על חוקים אחרים. כך למשל, בחוק השיפוט צבאי, תשט"ו- 1955, בסעיף 332: "נאשם שאינו יודע עברית, ימנה לו אב בית הדין מתרגם, לתרגם לו את הנאמר במהלך הדיון ואת החלטות בית הדין..". החובה למנות מתורגמן, רלוונטית אף לעדותו של עד, אשר אינו הנאשם, שכן לפי סעיף 333 לחוק הנ"ל: "עדות הנמסרת, ברשות בית הדין, שלא בעברית, תתורגם על ידי מתרגם." כך גם בתקנות בתי הסוהר (סדרי דין בדיון משמעתי), תשמ"ט- 1989, בסעיף 48: "הוברר לבית הדין למשמעת שהנאשם אינו יודע עברית, ימנה לו מתרגם או יתרגם לו בעצמו." ביטוי לחשיבות סיפוק שירותי תרגום לנאשם בפלילים, ניתן למצוא אף בפסיקה, אשר לא אחת העלתה על נס עניין זה. יפים הם לעניין זה דבריו של כב' השופט דנציגר בע"פ 8974/07 לין נ' מדינת ישראל (3.11.10): בשבתנו לדין אנו נתקלים מעת לעת במקרים בהם אין הנאשמים מבינים בצורה מלאה את שנטען ונאמר במהלך הדיון וזאת לא בשל ליקוי קוגניטיבי או רפואי ממנו הם סובלים, אלא בשל תרגום שאינו מתאים או בשל היעדרו של תרגום. במצב דברים זה כמעט שאין כל נפקות ממשית להתייצבותו של הנאשם לדיון, ומדובר לטעמי בפגיעה בזכויותיהם של נאשמים שאין להשלים עמה. מצב דברים זה הינו בלתי ראוי בעליל ומנוגד הוא לתקינות ההליך כמו גם לכללי הצדק הטבעי אשר מורים כי על אדם העומד בלב הליך משפטי, ובמיוחד כאשר עסקינן בפלילים, להבין במה הוא מואשם, לאן וכיצד מתקדמים ההליכים בעניינו ובפני מה עליו להתגונן. לכל אדם עומדת זכות הטיעון אם מכוח עקרונות הצדק הטבעי ואם מכוח זכותו לכבוד ואף לחירות בהתאם לזכויות היסוד המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חשודים ונאשמים יוכלו למצות זכויות יסוד אלה רק אם יבינו את השאלות המופנות אליהם ואת הטענות המועלות כנגדם. בענייננו, כאמור, טוען המערער כי חובת הוועדה הפסיכיאטרית, שהיא גוף מנהלי-מעין שיפוטי, לספק לו שירותי תרגום, נובעת מתוך היקש לחובת מינוי מתורגמן לנאשמים בפלילים. כמו כן, הפסיקה אף הכירה בחובת התרגום בהליכים מנהליים כחובה עצמאית. כך, למשל, בב"ל (י-ם) 10914/06 סלאח מוחמד נ' המוסד לביטוח לאומי (08.01.07):המערער טוען כי בהעדר מתורגמן לא ניתנה לו אפשרות להשמיע את טיעוניו כנדרש. טענתו זו לא נסתרה. מדובר, אם כן, בפגיעה ממשית בזכות הטיעון. יתר על כן, זכותו של המערער גם להבין את הדברים הנאמרים במהלך הדיון בוועדה. יש להוסיף כי גם אם דובר המערער עברית, לא תמיד הכרת שפה ברמה של שיחה יומיומית, מאפשרת התבטאות רהוטה בפני וועדה מעין שיפוטית, שאופי השיחה המתנהלת בין כתליה הינה גבוהה בהרבה, ומחייבת יכולת התבטאות ברמה גבוהה. לכל אלה יש להוסיף כי השפה הערבית הינה שפה רשמית במדינת ישראל.. ועובדה זו מחייבת כל רשות מנהלית לאפשר לדוברי ערבית להתבטא בשפתם. לפיכך אין לדרוש מן המערער להגיע לוועדה עם בא כוחו, כפי שעשתה ב"כ המשיב (ע' 2 ש' 27-28 לפרוטוקול הדיון המוקדם). סוף דבר - עניינו של המערער יוחזר לוועדה רפואית לעררים בהרכב אחר. בדיוני הוועדה יהיה נוכח דובר ערבית ועברית אשר יתרגם את דברי המערער, ואת מהלך הדיון בוועדה. [ההדגשות אינן במקור, ב.ג.] וכן נקבע בעת"מ 3747-03-13 טקה נ' משרד הפנים (14.04.13) כדלהלן: תנאי בסיסי שקיומו נדרש כדי שהרשות תצא ידי חובתה, הוא קיום שימוע בשפה המאפשרת למראיין והמרואיין להבין באופן מלא זה את זה. בנסיבות בהן השימוע מתנהל בשפה שאיננה שפת אמו של המרואיין ושאינו שולט בה - וכשלא נוכח מתורגמן - צפוי שיתעוררו קשיי תקשורת אשר ימנעו מהמרואיין לשטוח כראוי את גרסתו. מכאן קצרה הדרך למסקנה לפיה נפגעו כללי הצדק הטבעי באופן שמהווה פגם היורד לשורשם של דברים. בענייננו, כאמור, עצם חובת הוועדה לתרגם את הנאמר בה, אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, ומחלוקת הצדדים מתמקדת בשאלת זהותו של המתרגם ומימונו. זהות המתרגם בוועדות פסיכיאטריות החובה לספק תרגום בוועדות פסיכיאטריות טרם עוגנה בחקיקה; אם כי יצוין, כי סוגיה זו כבר זכתה לתשומת לב בבית המחוקקים, וכבר הוגשו בשנים האחרונות מספר הצעות חוק אשר ביקשו לעגן חובת נוכחותו של מתורגמן בוועדות הפסיכיאטריות, וראוי כי המחוקק ישית את ליבו לכך. בנסיבות העניין, ולמרות היעדר הסדרת עניין זה בחקיקה ספציפית, סבורני כי יש לקבוע כזכות אינהרנטית של המערער בהופיעו בפני וועדה פסיכיאטרית בהליך לפי חוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א - 1991, שאם הוא אינו מסוגל להשתתף בדיוני הוועדה בשפה העברית, גם כדי להבין מה נאמר וגם כדי להביע את דעתו ולהשיב בצורה הולמת לשאלות חברי הוועדה המופנות אליו, שיקבל תרגום מלא ומקצועי בשפה המדוברת ומובנת על ידו. עקרונית, אפוא, מן הראוי כי יועמד לרשותו של המערער מתורגמן מקצועי, חיצוני, כנהוג בהליכים פליליים, ועל חשבון המדינה, כפי שנקבע מפורשות בהליכים פליליים בסעיף 142 לחסד"פ. אמנם, כפי שהוזכר לעיל, לטענת המשיבה, קביעה מעין זו בעניינו של המערער תיצור תקדים בעל השלכות תקציביות חמורות, ותעמיס על משרד הבריאות נטל תקציבי שהוא יתקשה לעמוד בו. ברם, לא הוצג לבית משפט זה כל מידע באשר להיקף דיוני וועדות בהם דנו במטופלים הזקוקים לתרגום, ומהן העלויות הכרוכות בכך, כך שהטענה האמורה לא זכתה להוכחה. עם זאת, נדמה כי ניתן להתחשב גם בשיקול התקציבי ולאמץ הסדר המקביל להוראת סעיף 140 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו יכול שופט היושב בדין לתרגם לבדו לנאשם את הנאמר בדיונו. באותה מידה, אם ייקבע הרכב הוועדה שתשמע את עניינו של מטופל הזקוק לתרגום, באופן שלפחות אחד מחבריה הינו דובר שפתו של המטופל, יוכל אותו חבר וועדה - כמו שופט בהליך הפלילי - לתרגם עבורו את כל הנאמר בדיונו (ולא רק "החלקים הטכניים" המוזכרים בדיון). אימוץ אופציה זו אינו כרוך, כמובן, במעמסה תקציבית מיוחדת (אם כי "מלאכת ההרכבה" של וועדות פסיכיאטרית אינה משימה קלה, ומציאת חבר וועדה בעל שפה ספציפית יכביד במידת מה בגמישות הנדרשת להרכבת וועדה שתשב במועד ספציפי זה או אחר, בו נשמעים ענייניהם של מספר מטופלים ברצף), וייתן פתרון הולם לשמירה על זכויותיו הדיוניות הבסיסיות של המטופל כמפורט לעיל. לדידי, מאחר שהוועדה הינה גוף אובייקטיבי- מקצועי, ואיש מהם אינו אמון על הטיפול במערער, אין כל חשש לניגוד עניינים מצדה, ולכן ראוי כי אחד מחבריה הוא שיישא במלאכת התרגום, למען יובהרו למטופל בצורה האפקטיבית ביותר כלל הדברים הנאמרים עליו וכלפיו במהלך הוועדה. ביטוי למקצועיות הנדרשת מהמתורגמן ניתן למצוא בב"ל 53102-01-12 אל סעו נ' המוסד לביטוח לאומי (17.01.13), שם קבל המערער על העובדה כי בוועדה שנערכה בעניינו, הפסיכיאטר שבדק אותו לא דיבר את השפה הערבית, ובהיעדר מתורגמן מקצועי, נקרא לעזרה "מתורגמן מזדמן". וכך קבע בית המשפט: הפסיכיאטר בוועדה דנן לא יודע את השפה הערבית כך עולה מהדברים. לשם כך נזקקו למתורגמן מזדמן. לא ברור מיהו אותו מתורגמן מזדמן, מה ידיעותיו בשפה הערבית, מה הקשר שלו עם התובעת או עם המוסד. עבודת הוועדה לעררים, נעשית כרשות מנהלית מעין שיפוטית. מדובר בסמכות שנקבעה בדין. לא ניתן שהתרגום ייעשה באופן אקראי ומזדמן על ידי מי שכישוריו כלל לא ברורים. אין מדובר ב"העברת דברים" גרידא כטענת המשיב, אלא יש צורך בהבנת השפה כדבעי כולל אבחנות דקות מיני דק (ניואנסים) של מונחים. לא ניתן אפוא לדעת האם אכן הדברים התלבנו כדבעי... אי העמדת מתורגמן לשפה הערבית, מונע למעשה את היכולת של הוועדה, ובפרט הפסיכיאטר שישב בה, לבצע בדיקה קלינית כנדרש, ולבחון את טענותיה של המערערת בתחום הנפשי פסיכיאטרי. היעדר מתורגמן כשעסקינן בליקוי נפשי מהווה למעשה מחסום בפני מי שאינו דובר את השפה העברית...הסתמכות על מתורגמן אקראי, שלא ברור מה הקשר שלו למבוטח ומה ידיעתו את השפה העברית והערבית עשויה להביא לתוצאה מוטעית...כאמור, מתורגמן לשפה הערבית לא היה כאן ולפיכך ראוי שהעניין יחזור לבחינה בפני הוועדה. מועד זה אף יתייצב מתורגמן שיוזמן על ידי הוועדה." [ההדגשה אינה במקור, ב.ג.] לאור האמור בפסק דין אל סעו, הרי שאין לקבל את טענת המשיבה כי ניתן להזדקק לתרגום בידי איש צוות מבית החולים; שכן, איני רואה כל הבדל בין איש צוות מבית החולים (ואין נפקות לקביעה מאיזו מחלקה הוא מגיע) לבין "מתורגמן מזדמן" כפי שתואר בפסק דין אל סעו הנ"ל. לסברתי, אין להסתפק בתרגום של איש צוות מבית החולים, הגם שהוא דובר את שפתו של המטופל, משתי סיבות: האחת - כי אותו איש צוות אינו נמנה על הצוות הרפואי המוכשר לשבת בוועדה פסיכיאטרית, ואין כל ערובה כי אותו איש צוות בקיא במונחים הפסיכיאטריים על בוריים, באופן שיוכל לתרגם את הליכי הוועדה בצורה הולמת. והשנייה, מאחר שדיוני הוועדה בנוגע למטופל מתקיימים בדרך כלל בין כותלי אותו מוסד בו הוא מאושפז, ועל כן, בעיני המטופל, אותו איש צוות שיתבקש לתרגם מזוהה לחלוטין עם אותו מוסד; וחזקה כי בסיטואציות אלו לא ייתן המטופל כל אמון בתרגום שיינתן לו, ומטרות הדיון עלולות להינזק. לבסוף, אוסיף ואומר כי כפי שבהליכים פליליים בבית המשפט, בא כוחו של נאשם אינו אחראי לתרגומו של ההליך, כך אין זה ראוי כי באי-כוח המטופלים בוועדות פסיכיאטריות יחויבו לשאת בנטל של מלאכת התרגום. בצדק טענה ב"כ המערער כי על אף שהיא דוברת אנגלית, לא היה מקום לדרוש ממנה לתרגם למטופל את כל הנאמר בדיון, ואחריותה כסניגור מחייבת שתתרכז אך ורק בייצוגו של מרשה ולא במלאכת התרגום. השוו, דברי המלומדת דברה גרויסר דלהלן, שנאמרו בקשר לתרגום באמצעות הסניגור בהליכים פליליים; ויפים דבריה גם לענייננו: Even the most expert and conscientious defense counsel cannot adequately analyze the testimony of witnesses, protect the evidentiary rights of his client, and prepare to challenge the prosecution's case if, at the same time, he must translate the proceedings. (Debra S.Groisser, A Right to Translation Assistance in Administrative Proceedings, 16 Columbia Journal of Law & Social Problems 469, 478 (1980-1981)). האחריות לזימון המתורגמן כמשתמע ממסקנתי דלעיל, הוועדה תהיה אחראית לדאוג לכך כי אחד מחבריה יתרגם עבור המטופל. והיה והדבר אינו מתאפשר מסיבה כלשהי, יש להורות שהוועדה תדאג לזמן מתורגמן מקצועי מטעמה. כאמור לעיל, אינני מתעלם מן העובדה שהזמנת שרותי תרגום כרוכה בעלויות; ברם, לא הוכחה כי הטלת חיוב זה הינה בעלת משמעות תקציבית רחבת היקף, שכן מרבית המטופלים הינם לכאורה דוברי עברית, והצורך בהזמנת מתורגמן יתעורר רק אם לא יימצא חבר וועדה הדובר את שפתו של המטופל. ואף אם אכן תחייב מתן שרות התרגום הוצאה כספית כלשהי למשרד הבריאות, הרי שכפי שנקבע בדנג"ץ 4191/97 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה (10.12.00), "זכויות אדם עולות כסף. הבטחת שוויון עולה כסף. לרוב הדרישה לתשלום 'המחיר' באה כלפי השלטון". השוו דבריה של גרויסר במאמרה דלעיל בסוגיה זו (בעמוד 509): Retaining a small staff of professional interpreters would obviate a need to adjust the duties of regular personnel. Financing such a staff would place an additional burden on the state, but this burden would be offset by the more compelling interest of the state in insuring the official actions are fundamentally fair. סיכום ומסקנות הערעור מתקבל, אפוא, באופן שיתקיים דיון חוזר בוועדה הפסיכיאטרית בעניינו של המערער, כשאחד מחברי הוועדה דובר אנגלית, וחבר וועדה זה יתרגם למערער את כל שייאמר בדיון. היה ואין חבר וועדה כזה בנמצא, תזמן הוועדה מתורגמן מקצועי לשפה האנגלית מטעמה ועל חשבונה. אין צו להוצאות. התחום הנפשיתרגוםפסיכיאטריהשאלות משפטיות