בקשת רשות ערעור על העברת מניות בעלים פסק הבוררות ניתן ביום 14.3.2013 ובעקבות זאת התקיימו בד בבד מספר הליכים: ביום 16.3.2013 הגישו אוריאל ניאזוב ואינווסטריקס בע"מ, הם המשיבים לבקשת רשות ערעור זו, יחד עם אל-מאור בקשה לאישור פסק הבוררות במסגרת ת"א 48021-07-10. בתגובה הודיע דגן כי הוא הגיש בקשה לתיקון פסק הבוררות ועל-כן ביקש לדחות את מועד מתן ההחלטה. ביום 26.4.2013 דחה כב' הבורר גורן את הבקשה לתיקון פסק הבוררות. ביום 8.5.2013 הגישו שוב המשיבים ואינווסטריקס בקשה לאישור פסק הבוררות, הפעם במסגרת הפ"ב 16359-05-13 (זאת בעקבות החלטת הנשיאה, כב' השופטת הילה גרסטל), וביום 12.5.2013 הגישו בקשה למתן פסק-דין. ביום 9.6.2013 אישרה כב' הנשיאה, השופטת ה' גרסטל את פסק הבוררות ונתנה לו תוקף של פסק-דין. ביום 10.6.2013 הגיש דגן יחד עם מדנאל חברה לבניה בע"מ ואליה מאגלשוילי (שהיו גם הם צד להליך הבוררות) בקשה לביטול פסק הדין שניתן על-ידי כב' הנשיאה. בבקשה זו צויין, בין היתר, כי ביום 16.5.2013 הוגשה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות, היא הבקשה דנן. הבקשה לביטול פסק הדין עברה לטיפולה של עמיתתי כב' השופטת ב' טולקובסקי וביום 20.11.2013 הורתה על ביטול פסק הדין, נוכח הגשת בקשת רשות הערעור. יצויין כי בין לבין, ביום 1.9.2013, החלטתי למחוק את בקשת רשות הערעור, נוכח פסק הדין של כב' הנשיאה גרסטל, תוך שהשארתי למבקש אפשרות לחדש בקשתו בהתאם לתוצאות ההליך לביטול פסק הדין. ואכן ביום 28.11.2013 הוגשה בקשה לחידוש ההליכים בבקשת רשות הערעור, תוך שהצדדים הסכימו כי תינתן החלטה על בסיס החומר הקיים בתיק. הבקשה שלפני מתמצית בשתי טענות עיקריות: האחת, שהבורר לא הכריע בכל המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים וביניהן עניין התמורה בגין העברת המניות על-ידי דגן. הטענה השנייה היא שהבורר טעה במספר קביעות שקבע בפסק הבוררות, בין היתר, בעניין חלוקת המניות ובעניין העברת המניות לחברת אינווסטריקס. תשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור מתמצית אף היא בשתי טענות עיקריות: האחת, היא כי לא התמלאו בענייננו התנאים למתן רשות ערעור על פסק בוררות, והשנייה, כי טענות המבקש לגופו של עניין הן טענות חדשות שלא עלו במסגרת הבוררות, ואין לאפשר למבקש להעלותן כעת ובכך להרחיב את חזית המחלוקת בין הצדדים לאחר שניתן פסק הדין בבוררות. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובאסמכתאות שהובאו לפני, לא מצאתי יסוד לבקשה. המסגרת הנורמטיבית לענייננו מצויה בסעיף 29ב לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") הקובע כך: צדדים להסכם בוררות אשר התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות, ברשות בית המשפט, אם נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין; ערעור כאמור יידון בשופט אחד, ויחולו עליו ההוראות החלות על ערעור לפני בית המשפט. הסכימו צדדים להסכם בוררות כי פסק הבוררות ניתן לערעור לפני בית משפט כאמור בסעיף קטן (א), יתועדו ישיבות הבוררות בפרוטוקול והבורר ינמק את פסק הבוררות. הוגש ערעור לבית המשפט על פסק הבוררות, לא ייזקק בית המשפט לבקשה לביטול פסק הבוררות, והצדדים יהיו רשאים להעלות בערעור טענות בעניין ביטול פסק הבוררות על פי אחת העילות שבסעיף 24 לחוק. (ההדגשות שלי - י.ש.) על-פי הוראות הסעיף, כדי לבוא בשעריו נדרש כי יתקיימו התנאים הבאים: הצדדים התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והסכימו שתינתן אפשרות לבקש ערעור; ישיבות הבוררות תועדו באמצעות פרוטוקול והותנה כי הבורר ינמק את פסקו. רק אם הבוררות התנהלה על-פי תנאים אלה, בודק בית המשפט אם נפלה בפסק הבורר טעות יסודית ביישום הדין, אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין. התנאים הנ"ל הם תנאים מצטברים. נוסח הסעיף הנוקט בלשון "רשאים להסכים" מלמד כי ההסכמה ליתן אפשרות לבקש ערעור צריכה להיות מפורשת, ולא די בכך שהצדדים התנו שהבורר יפסוק בהתאם לדין. בנוסף ו' החיבור בסעיף קטן (ב) מלמדת, על חובת התקיימותם של שני התנאים גם יחד - אם הוסכם על הצדדים שפסק הבוררות ניתן לערעור, יש צורך הן בתיעוד של ישיבות הבוררות והן בנימוק הפסק. בענייננו, במסגרת הדיון שהתקיים לפני כב' הנשיאה ביום 27.10.2010 בת"א 48021-07-10, על אף שהסכימו הצדדים כי "הבורר יהיה כבול לדין המהותי, ינהל פרוטוקול, ינמק את הפסק, יישמע עדים מטעם הצדדים..." הם לא הסכימו על התנאי המפורש הנוסף - זכות הערעור, המהווה כאמור תנאי יסוד להגשתו. יתרה מכך, במסגרת הליך הבוררות עצמו, הגיעו הצדדים ביום 7.5.12 להסדר דיוני שלפיו הוסכם על הפסקת שימוע העדים וחקירתם על תצהיריהם, תוך שפסק הדין של הבורר ינתן על סמך החומר שבתיק, ו"יהיה קצר ותמציתי, ללא הרחבה ומינימום הנמקה", וכך אכן נעשה. במצב דברים זה, משהגיעו הצדדים למעשה להסכמה דיונית חדשה, מאוחרת לקודמתה, (הדומה באופיה לפס"ד לפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נמ] תשמ"ד - 1984 שבו לא מפורטים נימוקים), גוברת בכל מקרה ההסכמה המאוחרת על קודמתה, וההליך הפך לכזה שמעוקרת למעשה אפשרות אפקטיבית לערעור עליו. הנה כי כן, לא התקיימו איפוא התנאים המנויים בסעיף 29ב ולכן אין ואף לא הייתה קיימת אפשרות לבקש רשות ערעור על פסק הבוררות. זאת ועוד, מקובלת עליי גם טענת המשיבים שלפיה חלף המועד להגשת בקשת רשות הערעור. בהתאם להוראות תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, משנקבעה בחיקוק הוראה בדבר בקשת רשות לערער על החלטה, ולא נקבע במפורש המועד להגשתה, תוגש הבקשה בתוך 30 ימים מיום שניתנה ההחלטה. בענייננו הוגשה בקשת רשות הערעור בחלוף כ-60 ימים מיום מתן פסק הבוררות, וזאת מבלי שהוגשה לבית המשפט כל בקשה להארכת מועד, וגם מסיבה זו יש לדחותה. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה גם לטענותיו של המבקש לגופו של עניין ככל שהדבר אפשרי בהיעדר נימוק פסק הבוררות. כידוע, הנטל הרובץ לפתחו של מי שמבקש לערער על פסק בוררות הוא כבד, וסבורני כי המבקש לא צלח נטל זה. כאמור, כדי לבוא בשעריו של סעיף 29ב לחוק הבוררות, על מבקש רשות הערעור להראות כי בפסק הבוררות נפלה טעות, יסודית, ביישום הדין דווקא, וכי האופן המוטעה של יישום הדין גרם לעיוות דין. כפי שציינתי לעיל, בקשת רשות הערעור מתמצית בשתי טענות עיקריות: האחת, היא שהבורר לא הכריע בכל המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים וביניהן עניין התמורה בגין העברת המניות על-ידי דגן. והטענה השנייה היא שהבורר טעה בקביעותיו. מקומה של הטענה הראשונה אינו בבקשת רשות ערעור שעניינה כאמור טעויות ביישום הדין כי אם בבקשה לביטול פסק בורר (בהתאם לסעיף 24(5) לחוק הבוררות). בקשה כזו לא הוגשה בענייננו ובהתאם להחלטת כב' השופטת טולקובסקי נדחתה בקשה להארכת המועד בעניין זה, לאחר שלא מצאה טעמים מיוחדים להיעתר לה. אשר לטענות שהעלה המבקש בדבר טעויות בפסק הבורר, מאחר שהפסק אינו מנומק אלא באופן חלקי ולא הושלמה למעשה שמיעת העדויות (הכל על-פי הסכמת הצדדים), לא ניתן לבחון כלל האם טעה הבורר בקביעותיו אם לאו. עם זאת אציין כי על פניו נראה כי טענות המבקש אינן מתייחסות לטעויות ביישום הדין, בוודאי שלא טעויות יסודיות ואף לא עיוות דין. כך למשל טוען המבקש, כי הבורר טעה בפירוט חלוקת המניות בין הצדדים. לדבריו, הפירוט שלפיו היו לאליה מגאלשוילי 330 מניות באל-מאור, ולאל-מאור עצמה 140 מניות כפי שמופיע במרשם רשם החברות, אינו נכון, משום שהצדדים הסכימו ביניהם ביום 10.11.2006 על חלוקה אחרת של מניות החברה. אף אם ניתן היה לקבל את הטענה שהסכמת הצדדים גוברת על האמור במרשם רשם החברות (ואינני קובע עמדה בעניין זה), ברור כי טעות בפירוט חלוקת המניות, גם אם היא טעות יסודית, היא טעות שבעובדה ולא טעות ביישום הדין, ועל כן אין מקומה של טענה זו במסגרת בקשת רשות ערעור. נוכח האמור, נדחית הבקשה. המבקש ישא בהוצאות כל אחד מהמשיבים בסך 5,000 ₪. רשות ערעור (בזכות או ברשות)דיני חברותערעורמניות