בקשה לפי סעיף 11 לחוק הבוררות להעביר מתפקידו את המשיב 1 שמונה לשמש כבורר במחלוקת בין המבקש למשיב 2 ("המשיב"). עם הגשת הבקשה הוריתי על הגשת תשובה וביקשתי את התייחסות הצדדים לאפשרות שפסק הדין יינתן על יסוד החומר הכתוב. המשיב הודיע שככל שבית המשפט יהיה סבור שאין צורך בבירור עובדתי וכי האמור בתשובה הוא נכון מבחינה עובדתית, אזי אין מניעה להכריע במחלוקת על יסוד החומר הכתוב. המבקש מצדו הגיש הודעה שעל פי סדרי הדין הנוהגים בהליך זה, היינו בהמרצת פתיחה, אין למבקש זכות להשיב לתשובה, ולכן הוא עתר לקיום דיון בבקשה או לחלופין להגיש תשובה לתשובת המשיב. על רקע דברי הצדדים בעניין זה החלטתי ביום 19.6.13 להתיר למבקש להשיב לתשובה וקבעתי שלאחר שהתשובה לתשובה תוגש, יינתן פסק הדין על יסוד כתבי הטענות, שכן מעיון בהם התרשמתי שהמחלוקת העובדתית היא פשוטה ואינה מצריכה דיון בבית המשפט. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות (ובכללם תשובת המבקש לתשובת המשיב) הגעתי למסקנה שיש לדחות את הבקשה. רקע בין המבקש והמשיב נחתם ביום 24.11.10 הסכם להקמת והפעלת מיזם משותף בשם "אאוריקה", שעניינו פיתוח תוכנה ייחודית לשימושם של סוכני נסיעות (בהתאמה "ההסכם" ו"המיזם"). בגדר ההסכם נקבע שהמיזם יפעל באמצעות חברת סי.פי.יו. תעשיות תוכנה בע"מ ("החברה") שבבעלותו של המשיב, וכן נקבעו הוראות הנוגעות להכנסות והוצאות המיזם, לזכויות הקניין, המוניטין ושמירת הסודיות, וכן לעניין סיום ההסכם ופירוק המיזם. בסעיף 8.ד. של ההסכם נקבע שסכסוכים וחילוקי דעות יימסרו להכרעת בורר, ובסעיף 8.ה. נקבע שהבורר יהיה כפוף לדין המהותי אולם לא לסדרי הדין ודיני הראיות ושהוא יהיה חייב לנמק את פסקו. לימים נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים, ולאחר שלא עלה בידם להגיע להסכמה בדבר זהות הבורר הם פנו, מכוח הוראת סעיף 8.ד. להסכם, לראש ועד מחוז חיפה של לשכת עורכי הדין וזה מינה את הבורר. על פי הנטען בבקשה החלה הבוררות בתאריך 25.11.12, ובאותה ישיבה הורה הבורר שהעדויות תישמענה בעל פה וכי לכל כתב טענות שיוגש יצורפו המסמכים שעליהם מסתמך בעל הדין. עוד נטען בבקשה שבפתח ישיבת הבוררות האמורה ציין הבורר שבינו לבין המשיב קיימת היכרות מוקדמת עקב היותם אוהדים של קבוצת הכדורגל "הפועל חיפה", אולם הוא הוסיף שהדבר אינו צפוי להשפיע עליו במילוי חובותיו כבורר. בקשר לכך הוסיף המבקש שלא ראה עילה להתנגד למינויו של הבורר שכן כלשונו "בדוני כל אדם לכף זכות קיבלתי אמירה זו של כבוד הבורר ובהסתמך עליה לא התנגדתי למינויו" (סעיף 14 לתצהיר התומך בבקשה). לאחר תחילת הבוררות ולאחר שהוגשו כתבי הטענות עתר המבקש לדחות על הסף מקצת מן הסעדים שלהם עתר המשיב בתביעתו, אולם הבורר טרם החליט בבקשה זו, ועובדה זו היא אחת הסיבות שבעטיין המבקש סבור שהבורר נוהג כלפיו שלא כשורה. המבקש טוען עוד שהמשיב לא נהג בהתאם להחלטת הבורר מיום 25.11.12 שהורתה על צירוף מסמכים לכתבי הטענות, וכי בדיון שהתקיים ביום 21.4.13 הוא הפנה את תשומת לב הבורר לכך והבורר הורה למשיב להעביר מסמכים אלה למבקש כ"תיק מוצגים מסודר". אף על פי כן, לא כך פעל המשיב והעביר למבקש "הררי מסמכים בתוך קלסרים שלמים, תוך שהוא מותיר את המבקש לנחש לבד במי מהם יעשה שימוש, ולעדות מתוכננת של איזה עד הם מתייחסים, פעולות שתכלית כולם להקשות את בירור האמת ככל שניתן" (סעיף 17 לבקשה). על רקע זה פנה המבקש לבורר ועתר לחייב את המשיב להמציא מראש את רשימת עדיו, את תמצית תוכן עדותם ואת המסמכים שעליהם הם עתידים להסתמך. בסמוך לאחר מכן עתר המשיב לתקן את כתב תביעתו ולטענת המבקש, בשל כך שלא רצה לעכב את הליכי הבוררות ולהערים קשיים מיותרים, הוא הסכים לתיקון בכפוף לכך שיותר גם לו לתקן את כתב טענותיו. לטענתו הסכמתו הותנתה בתנאי נוסף, והוא שהבורר יחייב את המשיב בהוצאות עקב תיקון כתב הטענות. בסמוך לאחר מכן, ביום 16.5.13, החליט הבורר להתיר את תיקון כתב התביעה וכן נעתר לבקשת המשיב להזמנת עד. בקשר לכך טוען המבקש שההחלטה בעניין תיקון התביעה ניתנה בסמיכות רבה לפני המועד שנקבע לשמיעת ההוכחות בהליך הבוררות ובכך קופחה, כך הטענה, זכותו של המבקש לתקן את כתב הגנתו. עוד נטען כי מהתנהלות הבורר עד עתה מתקבל הרושם שהבורר נוהג איפה ואיפה, וכי בעוד שבקשותיו של המשיב זוכות להתייחסות והן גם נענות, לא כך נוהג הבורר בנוגע לבקשותיו של המבקש. הטענות לטענת המבקש התנהלותו של הבורר, שעיקרה מתואר לעיל, מעוררת חשש ממשי למשוא פנים המקימה עילה להעברתו של הבורר מתפקידו על פי סעיף 11(1) לחוק. נטען גם שהתנהלות זו גורמת לעיוות דין, להארכת ההליכים ולעינוי דין כלפי המבקש. עוד נטען כי השוני בהתייחסות הבורר לבקשותיו ולעתירותיו של המבקש לעומת אלה של המשיב מהווה תמיכה מספקת בטענה לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים - חשש הנתמך גם בהיכרות שבין הבורר למשיב - שיש בו כדי לתמוך במסקנה שהבורר אינו ראוי עוד לאמון הצדדים. המשיב טוען כי לטענת ההיכרות המוקדמת אין כל יסוד עובדתי וממילא גם לא משפטי, ומפנה בעניין זה לפרוטוקול ישיבת הבוררות מיום 25.11.12 (נספח 1 לתשובה) שהעולה ממנו מחייב, כך הטענה, את דחיית המבקש מכול וכול. גם לעניין התנהלות הליכי הבוררות טוען המשיב שטענות המבקש אינן תואמות את המצב העובדתי, ומכל מקום הוא טוען שהחלטות הבורר ניתנו בגדר שיקול הדעת המסור לו תוך שמירה על זכויות הצדדים. כך, למשל, טוען המשיב שבהחלטת הבורר המתירה את תיקון כתב תביעתו, הותר למבקש לזמן לחקירה נוספת עדים שהעידו קודם שהותר התיקון. בעניין הבקשה לדחייה על הסף מציין המשיב שבניגוד לטענת המבקש, הבורר החליט שהוא ישקול את הבקשה בתום שמיעת הראיות, מפני שלהבנתו ההכרעה בה מצריכה קביעה עובדתית ולא רק הכרעה בשאלות משפטיות. על יסוד כל אלה טוען המשיב כי הבקשה אינה מגלה עילה המצדיקה קביעה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים, שכן על פי ההלכה הפסוקה קביעה כזו צריכה להיעשות על פי מבחן אובייקטיבי בנוסף למבחן הסובייקטיבי. משום כך, ומשום העובדה שהבוררות מתנהלת מזה כשבעה חודשים וראוי לאפשר את סיומה, סבור המשיב שיש לדחות את הבקשה. דיון סעיף 11(1) לחוק קובע שאחד המקרים שבהם רשאי בית המשפט להעביר בורר מתפקידו הוא כאשר "(1) נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים". בספרה של המחברת ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, כרך א (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) ("אוטולנגי"), היא מביעה את הדעה שדי בכך שהבורר אינו ראוי לאמונו של אחד הצדדים על מנת שתתקיים העילה לפי סעיף 11(1), ואין צורך שאי האמון ייוחס לשני הצדדים גם יחד (בעמ' 504). אלא שבהמשך הדברים מתייחסת אוטולנגי לשאלה אם "אי האמון" שבו מדבר סעיף 11(1) ייבחן באופן אובייקטיבי או סובייקטיבי, ולדעתה הגישה הנכונה צריכה להיות שילוב בין השניים, היינו "צריך שיוכח כי נתגלתה לבעל הדין עובדה מסוימת, אשר לא זו בלבד שתיתן לו תחושה סובייקטיבית של איבוד אמון בבורר, אלא גם ניתן יהיה לומר שאיבוד האמון ניתן לביסוס גם מבחינה אובייקטיבית" (בעמ' 509). לדעתי, העובדות שעליהן משתית המבקש את טענותיו בדבר אובדן האמון בבורר אינן מספיקות כדי לבסס מסקנה כזו בכלל, או כדי לבסס מסקנה שמתקיימת העילה האמורה בסעיף 11(1) לחוק. נסיבות ההיכרות שבין המשיב לבורר - שעליהן הצביע הבורר בפתח הליך הבוררות - כשלעצמן אינן מבססות חשש ממשי למשוא פנים, ואני מתקשה לקבל את טענות המבקש שמבחינה אובייקטיבית יש מקום לחשש כזה. אף שצפוי היה שהמבקש יצרף לבקשתו את פרוטוקול ישיבת הבוררות הראשונה, שבה עלה עניין ההיכרות בין הבורר לבין המשיב, הוא לא עשה כן, והמשיב הוא שצירף פרוטוקול זה (נספח 1 לתשובת המשיב). מן הפרוטוקול עולה כי בפתח הישיבה נרשמו מפי הבורר הדברים הבאים: "אני מבקש להקדים ולציין בפני הצדדים כי קיימת היכרות,שטחית ולא אישית בין הבורר ובין מר מירון שושא, ההיכרות היא רק בישיבה בקרבה מסוימת במשחקי כדורגל בארץ, ואף משחק אחד בודד בחו"ל, אשר התקיים לפני למעלה מתריסר שנים. הבורר מצהיר כי לא ידע את שמו של מר שושא ואין לו כל קשר חברי ו/או אישי ו/או עסקי כלשהו עם מי מהצדדים בתיק זה ו/או באי כוחם, מעבר לאמור". בהתייחסה לסוגיה זו מציינת אוטולנגי כי החשש לניגוד עניינים הוא עניין שבעובדה, ויש להוכיח קשר ממשי לאחד הצדדים וכי חשדות בעלמא לא יספיקו. האסמכתאות שהיא מביאה בקשר לכך (ה"ש 68 ו-69 שם) תומכות במסקנה שלטענת המבקש אין בסיס מספיק. כך, למשל, בהמ' (ת"א - יפו) 11535/96 סע-גל השכרת רכב בע"מ נ' שרוני-שפלר ושות' רו"ח (6.1.98) נדחתה הבקשה, מפני שההיכרות שיוחסה לבורר ולאחד השותפים בשותפות שהייתה בעלת דין הייתה על רקע חברות משותפת בלשכת רואי החשבון ובוועדות שונות שלה. בדומה לכך נדחתה בקשה כשההיכרות בין הבורר לבין מנהל או בעל מניות באחד הצדדים הייתה חברות בלשכת עורכי הדין שבה מילאו שניהם תפקידים מרכזיים (ה"פ (ת"א - יפו) 1453/92 פולידור ס. פלסט בע"מ החברה המאוחדת למוצרי פלסטיק (1979) בע"מ נ' פולידור -החברה הישראלית למוצרי פלסטיק בע"מ (15.12.97)). על רקע הדברים האמורים, תיאור נסיבות ההיכרות שבין הבורר לבין המשיב כפי שהוא מובא בפרוטוקול ישיבת הבוררות, ואשר המבקש אינו חולק עליו, מביא למסקנה שההיכרות בין הבורר לבין המשיב כשלעצמה איננה מקימה חשש ממשי לניגוד עניינים, וממילא גם אינה מבססת טענה של אובדן אמון בבורר המצדיק את העברתו מתפקידו. טענת המבקש היא שלמשמע דברי הבורר בנושא היכרותו עם המשיב הוא נכון היה לתת אמון בבורר, שכן לדבריו הוא דן אותו לכף זכות, אלא שמן האופן שבו מתנהלת הבוררות התעורר בלבו חשש שמא נפלה טעות מצדו. המבקש טוען כי את החשש הממשי לניגוד עניינים, עד כדי אובדן אמון בבורר המצדיק את העברתו מתפקידו, יש להסיק - בנוסף להיכרות שבין הבורר למשיב - גם מן האופן שבו מתנהלת הבוררות, וליתר דיוק, מכך שהבורר נוהג בצדדים איפה ואיפה, כפי שמתרשם המבקש. גם טענה זו לא אוכל לקבל. לדעתי, נסיבות היכולות לבסס טענה של אובדן אמון בבורר כעילה להעברתו מתפקידו צריכות להיות קשורות בהתנהגותו של הבורר או בדברים שאותם אמר, ולאו דווקא באופן שבו הוא מנהל את הליך הבוררות. לשון אחרת, פגם הנגלה בניהולו של הליך הבוררות, כגון אי מתן אפשרות לטעון טענות או להביא ראיות, יכול שיהיה עילה לביטולו של פסק הבורר מכוח סעיף 24 לחוק, אולם אין בינו לבין אמון הצדדים בבורר ולא כלום. ניתן לשער שאובדן אמון בבורר כמשמעו בסעיף 11(1) הוא מסקנה שאותה יש להסיק מגילויים של משוא פנים, דעה מוקדמת, התנהגות בלתי הולמת וכיוצא באלה עניינים שבעטיים ניתן לטעון לקיומה של עילת פסלות ביחס לשופט. על רקע זה נראית לי כבלתי מבוססת די הצורך טענת המבקש שיש להסיק מהחלטותיו של הבורר נקיטת עמדה או גילוי דעה מוקדמת כלפיו. כשם שתחושתו הסובייקטיבית של בעל דין בעקבות החלטות דיוניות של שופט אינה מקימה כשלעצמה עילת פסלות (י' מרזל, דיני פסלות שופט (2006), 191-194, ולעניין החלתם של דיני פסלות שופט על בורר ראו: רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל (5.12.10)), כך גם אין מקום לקבוע על יסוד הנטען על ידי המבקש בהקשר הזה שמתקיימת העילה שבסעיף 11(1) לחוק המצדיקה את העברת הבורר מתפקידו בשל כך שהוא אינו ראוי לאמון הצדדים. החלטות הבורר שעליהן מלין המבקש הן עניין המסור לשיקול דעתו, וייתכן - ואיני פוסק בכך - שהן יוכלו בעתיד לשמש יסוד לבקשה לביטול פסק הבוררות, אולם כשלעצמן אין הן מצדיקות את המסקנה שהמבקש סבור שיש להגיע אליה. הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיב שכר טרחת עורכי דין בסכום של 7,500 ₪. יישוב סכסוכיםבוררבוררות