דו"ח חניה חנייה ב"תמרור אין עצירה" בניגוד לסעיף 6 (א) (2) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) תשמ"ד - 1983 2. הפקח אשר רשם את הדו"ח רשם בסעיף הערות, כי הרכב בעל תו נכה, חנה ב"אדום לבן" וחסם נתיב נסיעה. עסקינן בדו"ח על סך 250 ₪. 3. התנהלות משפטית עניפה כבר התקיימה בעניינו של דו"ח זה. המערער לא הודיע במועד על רצונו להישפט. הוא טען גם כי הוא לא צריך להגיש בקשה להישפט באיחור, שכן, הדו"ח התיישן. בהחלטה שניתנה ביום 29/4/12 על ידי כב' השופט הימן, נדחתה הבקשה להישפט. 4. המערער הגיש ערעור על החלטה זו בבית משפט המחוזי במסגרת עפ"א 18892-06-12 וכב' השופטת צ'ראניק בפסק דין מיום 6/9/12 קיבלה את הערעור וציינה בין היתר: "אכן מגבלת הזמן איננה שרירותית והיא משרתת תכלית כפי שציין ביהמ"ש, אך לאחר שקיבל את טעמיו של המערער, דומה עלי שניתן היה להגיע למסקנה בדבר הענקת האפשרות למערער להישפט על הדו"ח כדבעי לפחות לפנים משורת הדין. לפיכך אני מקבלת את הערעור ויתאפשר למערער להישפט על הדו"ח אם המשיבה עומדת על כך". משהוחזר התיק לבית משפט קמא טען המערער מספר טענות מקדמיות אותן העלה על הכתב בפירוט. טענותיו נדחו בהחלטה מיום 19/2/13. 5. בטרם החלה ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 19/2/13, ביקשה המאשימה להגיש תעודת עובד ציבור כראיה. המערער התנגד וטען, כי תעודת עובד הציבור משנה באופן מהותי את כתב האישום, כיוון שעל פי התעודה, ברחוב אלנבי נמצא נתיב תחבורה ציבורית במקום הרלוונטי ורק בפתח ישיבת ההוכחות הוא היה מודע לכל הנושא של קיום נתיב תחבורה ציבורית באותו מקום, עובדה שהוא כופר בה. בית המשפט קיבל את טענת המערער - הנאשם. בהחלטה נקבע, כי ביום 23/1/13 ניתנה החלטה המאפשרת תיקון כתב האישום לבקשת המאשימה על דרך הוספת ראיה שהיא תעודת עובד ציבור, אך תעודה זו לא הועברה לעיונו של הנאשם - המערער אשר הודיע, כי הוא לא ערוך לנהל הגנה בקשר לאותה ראיה וכי אותה ראיה משנה להשקפתו באופן מהותי את מצב הראיות כפי שהוא מכירן, ועל כן, נקבע, כי תעודת עובד הציבור לא תתקבל כראיה. 6. בבית המשפט העיד המפקח אשר רשם את הדו"ח. הוא נשאל, מה המשמעות של הסימון הצהוב בנתיב (סימון אשר מופיע בבירור בתמונה אשר צורפה לדו"ח) והוא השיב, כי מדובר בנת"צ - נתיב תחבורה ציבורית וכי הדו"ח נערך כיוון שחסימת נתיב הנסיעה מהווה הפרעה. המערער הציג לפקח תמונה אשר צולמה על ידו ביום 6/11/12 (נ/1). כלומר, שנים רבות לאחר מתן הדו"ח נשוא התיק בענייננו, ושאל את הפקח, אם הוא ער לעובדה שניתן לפנות ימינה מאותו נתיב לתחבורה ציבורית, והפקח השיב, כי הוא לא יודע מה היה במועד העבירה. הפקח הדגיש, כי לא אסורה הנסיעה בנתיב שבו חנה המערער בעת מתן הדו"ח אלא אסורה החנייה בו. המערער - הנאשם העיד אף הוא. הוא טען, כי יכל לחנות במקום על פי חוק החנייה לנכים. הוא לא הפריע לתנועה כלל. לא היו מקומות חנייה אחרים סמוכים למקום. וגם אם היה סימון על הכביש אשר על פיו מדובר בנתיב נסיעה לתחבורה ציבורית, אזי "העובדה שעל הכביש נשארו סימנים, אין לה משמעות" וכי הוא לא ייחס חשיבות לסימון ולא היתה לאותו סימון משמעות מבחינתו (מתוך עמוד 10 לפרוטוקול). בית משפט בהכרעת דין מפורטת ומנומקת הרשיע את המערער במיוחס לו בכתב האישום. כלומר, עבירה לפי סעיף 6 (א) (2) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) תשמ"ד - 1983. בגזר הדין הושת על המערער קנס מקור בסך 250 ₪. 7. למערער טענות רבות במסגרת ערעור זה. בפתח הודעת הערעור הוא מפרט על פני 17 סעיפים, הליכים אחרים שנוהלו בינו ובין המשיבה או עיריית תל אביב לרבות עתירה מנהלית. הליכים אילו אינם מעניינינו. בכל תיק ותיק ניתנה הכרעה לגופו של עניין ודו"ח. 8. באשר להכרעת הדין, נטען, כי בית משפט למעשה הרשיע את המערער על בסיס עובדות שלא נטענו בכתב האישום ומבלי לציין באופן מפורש כי ההרשעה מסתמכת על סעיף 184 לחסד"פ. נטען, כי ההרשעה מבוססת על טענה עובדתית ולפיה חנה המערער בנתיב של תחבורה ציבורית וביסס את ההרשעה רק על מסקנה מוטעית שהסיק מהתמונה שצילם הפקח ללא עדויות וראיות נוספות. זאת שעה שבדו"ח עצמו לא רשם הפקח, כי מדובר בנתיב של תחבורה ציבורית. ראיה שהמאשימה ביקשה לצרף בעניין זה - תעודת עובד ציבור לא התקבלה וזאת לאחר שכב' השופט קיבל את טיעוניו של המערער בעניין זה, ועל כן, ניתן להגיע למסקנה ולפיה ההרשעה לא מבוססת על האישום בענייננו. המערער טען, כי על פי סעיף 184 לחסד"פ, בית משפט יכול להרשיע נאשם בעבירה אשר לא רשומה בכתב האישום, אך זאת אם הוכחה העבירה בבית משפט וניתנה הזדמנות סבירה לנאשם להתגונן בפני העבירה האחרת. בענייננו, לא התקיימו עובדות אלו ועל כן, לא ניתן היה להרשיעו בעבירה אשר לא בגינה הוגש כתב האישום. המערער טען, כי ערעורו מתייחס לשתי טענות מקדמיות אשר נדחו על ידי בית משפט קמא: (1) הטענה ולפיה הדו"ח היה פגום באופן מהותי. תשובת התובע ביחס להתכתבות שקדמה להליך המשפטי ביחס לדו"ח לא הגיע במועדה. וכתוצאה מכך התיישנה העבירה וניהול הליך ביחס לדו"ח שהתיישן נגוע באי חוקיות. (2) טענת הגנה מן הצדק: המערער טען, כי עיריית תל אביב רודפת אותו באופן אישי. מנהלת נגדו הליכים רבים אשר בכולם הוא זכה לרבות היותו חלק מהעותרים בעתירה מנהלית שהוגשה נגד העירייה במסגרת עת"מ 2623/07. 9. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) באשר להחלטת בית משפט קמא בנוגע לטענות המקדמיות: כב' השופט הימן בחן לגופו של עניין את הטענות אשר הועלו על ידי המערער ודחה אותן לגופן. ב) באשר לטענה ולפיה התיישנה העבירה בשל כך, שתשובות התובע העירוני לבקשות לביטול הדו"ח נשלחו באיחור רב, וכך נפל פגם לשורשו של עניין בהליך אשר לא ניתן לרפא אותו באמצעות הארכת התקופה בה יוכל הנאשם לבקש להישפט מעבר למועד התיישנות העבירה: כב' השופט קבע, כי אפילו אם היה איחור במתן תשובה, והוא אינו קובע כי כך היה, הרי שלא ניתן להפוך את הגשתו של כתב האישום לבטלה. הרי כתב האישום הוגש לאחר שבית המשפט המחוזי קיבל את ערעור הנאשם על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים ונתן ארכה להודיע על כוונה להישפט. בית המשפט נתן ארכה לנאשם והוא ניצל אותה. לא ניתן לטעון טענות ביחס להליכים שהתקיימו לפני פסק דינו של בית המשפט המחוזי. מקובל עלי נימוק זה של בית משפט קמא. כב' השופטת צ'רניאק בפסק הדין מיום 3/9/12 איפשרה למערער להישפט על הדו"ח באיחור. משכך נעשה, והמערער נשפט על פי בקשתו, לא נפל פגם לשורשו של הליך ומקובל עלי בעניין זה נימוקו של בית משפט קמא. ג) באשר לטענה ולפיה יש למערער טענת הגנה מן הצדק על רקע מערכת היחסים בינו ובין עיריית תל אביב: טענה זו נדחתה כטענה מקדמית. נקבע בהחלטה שניתנה בטרם נשמעו הראיות, כי טענות בדבר רדיפה אישית עשויות להיות מובנות על רקע מערכת יחסים בין הצדדים בעבר, אך נקבע, כי לא הוכח שכתב האישום הוגש שלא כדין או כי קמה עילה מסוג הגנה מן הצדק לבטל את כתב האישום או לזכות את הנאשם כבר בשלב זה, ויש לאפשר למאשימה להציג טענותיה בדבר אשמתו של הנאשם לבית המשפט בנוגע לדו"ח הרלוונטי. ועל כן יש צורך בשמיעת ראיות לצורך בירור כתב האישום. בהתאם לפסיקה, גם לאחר שדוקטרינת הגנה מן הצדק עוגנה בחוק, הכלל הוא, כי ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק, הוא מהלך קיצוני, שבימ"ש לא יזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. (ראה לעניין זה: ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל). עיקרון זה הוכר בפסיקה ועוגן בסעיף 149 (10 לחסד"פ, לפיו רשאי נאשם לטעון כהגנה מקדמית, כי הגשת כתב אישום נגדו או ניהול הליך פלילי "עומדים בסתירה מהותית עקרונות של צדק והגינות משפטית". באשר להגנה מן הצדק מחמת הפליה בהעמדה לדין - אכיפה בררנית, נפסק בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט (6) 776, עמ' 816: "...כפי שכבר הזכרנו (בפיסקה 21 לעיל), הרי שלא פעם נפסק כי תרופתו הרגילה של נאשם המבקש להשיג על סבירות האשמתו היא בטענת "הגנה מן הצדק" שהמסגרת המתאימה לבירורה היא ההליך הפלילי גופו. נמצא כי אם נוכח בית המשפט הדן באישום הפלילי כי בהגשת כתב-האישום יש משום אכיפה בררנית, וכי קיום ההליך כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, בידו הסמכות לנקוט אמצעים ראויים לתיקון הפגיעה. יש שימצא כי הפגיעה אינה מצדיקה לבטל את כתב-האישום, וכי תיקונה של הפגיעה יכול שיושג באמצעי מתון יותר, כגון בהקלת עונשו של הנאשם... אך אם נוכח כי המעוות לא יוכל לתקון אלא על דרך ביטולו של כתב-האישום, בידו להורות על ביטול כתב-האישום מטעמי הגנה מן הצדק. בכל אשר יעשה יפעיל בית-המשפט שלדיון ביקורת שיפוטית על החלטתה המינהלית של התביעה". במסגרת הליך הבאת הראיות, לא הובאה כל ראיה לקיומה של רדיפה אישית של המשיבה את המערער ותחושת הבטן של המערער, אין בה די על מנת להוביל לקבלת טענת הגנה מן הצדק. בשולי הדברים אציין, כי על מנת להוכיח שבכוונת מכוון, נדרש הפקח לרשום דו"ח דווקא לרכבו של המערער, יש צורך לפחות לחקור את הפקח בחקירה נגדית בעניין זה. ולא מצאתי כי הפקח נשאל כלל לגבי הנושא דנן. על כל פנים, טענה זו לא הוכחה לא כטענה מקדמית ולא כטענה שהתבררה במסגרת ההליך לגופו ודינה להידחות. ד) באשר להכרעת הדין: המערער צודק בטיעון המשפטי העקרוני ולפיו, כאשר בית משפט מרשיע בעבירה אחרת מזו הנקובה בכתב האישום על פי עובדות שהוכחו אך לא צוינו בכתב האישום, אזי ניתן לעשות זאת על פי סעיף 184 לחסד"פ רק כאשר הוכחה העבירה בבית משפט וניתנה הזדמנות סבירה לנאשם להתגונן בפני העבירה האחרת. ניתן היה לקבל את טיעונו של המערער, לו היה מרשיע בית המשפט אותו בעבירה של החניית רכבו בנתיב לתחבורה ציבורית ולא בעבירה על פי סעיף 6 (א) (2) לחוק העזר. בית משפט קמא אמנם ייחס חשיבות לכך, שהמערער נוסף לכך שהוא חנה צמוד לאבני שפה שצבעם אדום - לבן, במקום שבו חנה המופיע בתמונה ת/1, הרי שניתן לראות באותה תמונה באופן ברור, סימון על הכביש בקו בצבע צהוב אשר פירושו "נתיב של תחבורה ציבורית". בית משפט לא אישר הצגת תעודת עובד ציבור אשר תאשר, כי אכן מדובר בנתיב תחבורה ציבורית וממילא לא הסתמך על תעודה זו כחלק מחומר הראיות, אלא, בהכרעת הדין ציין בין היתר, כי מעבר לעובדה שמדובר בנתיב המוקצה לתחבורה ציבורית, אזי היה אסור לחנות באותו מקום גם על פי תמרור נוסף האוסר על חנייה במקום. בסעיף 5 להכרעת הדין נכתב בסופו: "כתב האישום מייחס לנאשם עבירה לפי סעיף 6 (א) (2) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד - 1983, היינו, העמדתו של כלי רכב במקום שבו, החניה אסורה על פי תמרור שהוצב כדין, אף אם האיסור אינו איסור המועצה". כך היה בענייננו. מטעם זה, אני מרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו" (עמ' 3 שורות 1 - 5 לפרוטוקול). משלא הורשע המערער בגין עבירה שלא צוינה בכתב האישום, אזי לא התקיים בענייננו סעיף 184 לחסד"פ. בשולי הדברים אציין, כי גם ללא תעודת עובד ציבור (אשר לא ראיתי אותה ואינני יודעת את תוכנה) ניתן לראות בתמונה אשר צולמה בזמן אמת בעת מתן הדו"ח את הסימון הצהוב, אשר פירושו ברור. (גם על פי עדות הנאשם בבימ"ש קמא, גם אם לא ייחס לו חשיבות, לטענתו) ההרשעה היא לא בגין החניית רכב בנתיב תחבורה ציבורית אלא בגין עבירה שיוחסה למערער בכתב האישום, ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא. 10. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות משפט תעבורהתמרוריםחניהתל אביבדוח חניהחוקי עזר