תביעה לקבלת תגמולי ביטוח של רכב מסוג אמבולנס המערער 1 הינו סוכן הביטוח אשר היה מעורב בעריכת הפוליסה. בתביעתם טענו המשיבים דנן כי לרכב המבוטח אירעה תאונת דרכים ביום 25/09/09, שעה שעובד שלהם נהג באותו אמבולנס והתנגש ברכב אחר. לטענתם, פנו למערערים בדרישה לתשלום פיצויים, המערערת 2 (להלן: "המבטחת") לקחה את הרכב הפגוע למגרש גרוטאות מטעמה ואף קיבלה לגביו הערכת שמאי. עוד טענו כי נאמר להם שיקבלו את הפיצוי, אולם בשלב מסוים הגיע מכתב הדוחה את דרישתם לתשלום פיצוי. לטענתם, אין ממש בטענת המערערים להעדר כיסוי ביטוחי בגין מגבלת גיל, שכן הם לא ביקשו להגביל את גיל הנהג לגיל 24, לא ידוע על מגבלה זו וגם לא הומצאה להם פוליסת הביטוח בסופו של יום כדי שיוכלו לדעת שהוטל תנאי מגביל כזה בפוליסה. על כן הגישו לבית משפט קמא תביעה הן לפיצוי ישיר בגין שווי הרכב והן בגין נזקים עקיפים. בכתב הגנתם טענו המערערים כי לא ידוע להם על נסיבות התאונה והכחישו כי נתקיימו נסיבות המקימות חבות מטעמם לתשלום פיצויים בגין התאונה. כן טענו כי ברכב נהג אדם מתחת לגיל 23 שנים בניגוד לתנאי הפוליסה ועל כן לא מתקיים כיסוי ביטוחי. הם גם הכחישו את גובה הנזקים הישירים והעקיפים שנטענו. בית משפט קמא דן בטענות הצדדים. אשר לכיסוי הביטוחי, על אף טענות הנתבעת כי לא הובאו ראיות להוכחת נסיבות התאונה וכי העדה היחידה שהעידה בעניין זה הינה המשיבה 2 (להלן: "ברוריה"), אשר העידה שלא שהתה ולא היתה נוכחת באירוע התאונה, קבע בית משפט קמא כי אין חולק שהרכב היה מבוטח במועד הרלוונטי ביטוח מקיף, בשתי תקופות שונות האחת בין 15/04/08 עד 31/03/09 והשניה בשנה העוקבת לאחר מכן. עוד קבע בית משפט קמא, שטענת התובעים שהרכב עבר תאונת דרכים וניזוק במועד הנ"ל לא נסתרה "הנתבעים אומנם הכחישו בכתב ההגנה את קרות התאונה אך דובר בהכחשה כללית בלבד, עליה לא חזרו הנתבעים בתצהיריהם, הם לא טענו לכל עובדה אחרת ואף לא חקרו את התובעת על עצם קרות התאונה, אלא כאמור, ביססו את גרעין הגנתם על הטענה בדבר סייג הגיל שבפוליסה". עוד לעניין האחריות והכיסוי הביטוחי קבע בית משפט קמא: "הואיל ומדובר בביטוח מקיף לרכב, שאיננו תלוי בשאלת האחריות לתאונה, הרי שאין בעובדה שהתובעים אינם יודעים מה הם נסיבות התאונה כהווייתן כדי להעלות או להוריד לעניין הזכות לקבלת תגמולי ביטוח, ודי בכך כי הוכיחו שהרכב נפגע בתאונת דרכים במהלכה התנגש עם רכב אחר שפרטיו נמסרו וזאת במועד שבו הפוליסה חלה". אשר לסייג גיל הנהג קבע בית משפט כי על כתפי המבטחת מוטלות חובות הגילוי והוידוא הכוללות אחריות אקטיבית להסב את תשומת לב המבוטח לתנאים בפוליסה ובפרט לאלו המגבילים את הכיסוי הביטוחי. כן קבע בית משפט קמא כי חלה חובה של מסירת הפוליסה במיוחד בנסיבות שנקבעו בה תנאים מגבילים לכיסוי וכי הנטל להוכיח את המצאת הפוליסה רובץ על המבטח בנסיבות אלה. בית משפט קמא קבע, לאחר ניתוח הראיות שהוצגו בפניו, לרבות עדויות העדים, כי המבטחת לא עמדה בחובת הוידוא ובחובת מסירת הפוליסה וקיבל את טענת המערערים כי לא הומצא להם העתק הפוליסה. אשר לנזק קבע בית משפט קמא, על יסוד תחשיב ערך הרכב שנערך על ידי שמאי מטעם המבטחת, ובית משפט קמא התיר הגשתו בשלב הסיכומים תוך שהוא מאפשר למערערים כאן להזמין לחקירה את אותו שמאי (המערערים לא מימשו אפשרות זו), פסק בית משפט קמא נזק ישיר בסך של 47,076 ₪ (לא כולל מע"מ) ממנו קיזז עלות שרידי הרכב שמכרו המשיבים בעצמם בסך של 7,000 ₪ (על אף שעדות ברוריה הייתה כי מכרה את השרידים ב- 5,000 ₪ בלבד). תביעת המשיבים לפסיקת פיצוי בגין נזקים עקיפים נדחתה משלושה נימוקים. האחד, כי אין די בראיות שהמציאו לבסס את תביעתם. השני, כי התובעים לא הוכיחו שעמדו בחובת הקטנת הנזק כגון רכישת שכירת רכב חילופי. השלישי, משום שבית משפט קמא סבר כי יש לייחס להם רשלנות תורמת משום שלא עשו מאומה כדי לנסות ולקבל העתק הפוליסה שלא הומצא להם. טענות המערערים 1. שגה בית משפט קמא כאשר קבע שהוכח מקרה ביטוח המזכה בכיסוי ביטוחי, שכן, לא הובאה שום עדות ממקור ראשון בנוגע לקרות מקרה ביטוח, לרבות פרטי הנהג שנהג ברכב ובפרט נטען כי הנהג לא הובא לעדות כלל. כמו כן לא הוכחה בעלות המשיבים ברכב. 2. שגה בית משפט קמא משקבע כי משקיבל את טענת המשיבים שלא קיבלו העתק הפוליסה ולא ידעו על הגבלת גיל הנהג לגיל 24. בעניין זה נטען כי לא היו שינויים בפוליסה וכן שאין להסתמך בעניין זה על עדותה של המשיבה 2, שעדותה הייתה עדות יחידה של בעל דין. כמו כן כי נתקבלה פוליסת ביטוח חובה בה צוינה מגבלת גיל דומה. 3. שגה בית משפט קמא שעה שלא קיזז את האשם התורם אשר קבע שדבק במשיבים גם מן התגמולים שפסק להם כפיצוי בגין נזק ישיר ולא רק מהנזק העקיף. 4. שגה בית משפט קמא כאשר קבע שהוכח נזק בהסתמך על "תחשיב ערך הרכב" שנערך עבור המערערת 2, ואשר הוגש כראיה רק בשלב הגשת הסיכומים לפי בקשת המשיבים, ולא על חוות דעת ערוכה כדין מטעם המשיבים. תשובת המשיבים לערעור 1. המשיבים טענו כי די היה בראיות שהוגשו לבית המשפט, אף ללא העדת הנהג, על מנת להוכיח את קרות אירוע הביטוח המזכה בפיצוי ובעלותם ברכב. כמו כן, דחיית הדרישה לתשלום פיצויים על ידי המבטחת הייתה מסיבה מאוד ברורה והיא העדר כיסוי ביטוחי מחמת גילו של הנהג ועל כך התנהלה המחלוקת (ראה סעיף 16 לעיקרי טיעון המשיבים). 2. אשר לקבלת הפוליסה, מדובר בעניין עובדתי ובית משפט קמא שמע את העדויות ונתן אמון בעדות המשיבה 2 ואין להתערב בקביעתו זו. 3. לא באה תגובה לטענת קיזוז אשם תורם מהנזק הישיר (אולם בעניין זה הוגש ערעור שכנגד). 4. לא באה תגובה בעיקרי הטיעון לטענה לאי הוכחת הנזק. הערעור שכנגד במסגרת הערעור שכנגד הלינו המשיבים כנגד דחיית תביעתם לפיצוי בגין נזק עקיף בדמות פחיתת הכנסות שנבעה לטענתם מהשבתת רכב האמבולנס נשוא התביעה שהוגשה. לטענתם, הוכח הדבר מתוך מסמכי הנהלת חשבונות לרבות דוחות מע"מ שהוגשו לבית המשפט ומלמדים על שיעור ההכנסה מרכב אמבולנס לתקופת ההשבתה ועל כן היה על בית משפט קמא לפסוק להם את הנזק העקיף הנ"ל. עוד טענו כי שגה בית משפט קמא כאשר ייחס להם חובה להקטנת נזק ברכיב זה וכן אשם תורם אשר הנימוק להם איננו עולה בכנה אחד עם מסקנות וקביעות בית משפט קמא. התשובה לערעור שכנגד המערערים סמכו ידיהם על נימוקי בית משפט קמא לעניין דחיית התביעה לנזקים עקיפים. הם הוסיפו וטענו כי מדבר בעניין של קביעת עובדות שאין בערכאת הערעור מתערבת בו. אדון להלן במחלוקות שבין הצדדים ותחילה לערעור שכנגד. הערעור העיקרי - הכרעה ראשית, יש לדחות את הטענה לאי הוכחת זיקת בעלות או אי הוכחת זכותם של המשיבים דווקא לקבל באופן עקרוני את תגמולי הביטוח. בית משפט קמא דן בטענה זו שהינה טענה עובדתית גרידא וקבע בדין, כי המשיבים הם המחזיקים ברכב ועל אף שהבעלות הרשומה ברישיון אינה על שמם, שוכנע כי הבעלים הרשום מכר את הרכב ואף הנפיק חשבונית קבלה למשיבים. אשר על כן, נדחית טענה זו. מכאן לטענה לאי הוכחת הנזק. אכן עד לשלב הגשת הסיכומים לא הוגשה חוות דעת לגבי שווי הרכב הנפגע והנזק הישיר שנגרם לו, ברם, בעת הגשת הסיכומים הוגשה בקשה של המשיבים לאפשר להם הגשת הערכת אומדן נזק שנערך על ידי שמאי מטעם המערערים, לאחר קרות התאונה. בית משפט קמא איפשר למערערים לזמן את אותו שמאי (השמאי גולן) לחקירה נגדית על הערכת הנזק שהכין עבור המערערים, אולם המערערים בחרו שלא לממש זכות זו שניתנה להם, ועל כן, מה להם כי ילינו. משוויתרו המערערים על חקירת השמאי אשר ערך עבורם את הערכת הנזק הנ"ל, אין בידם להעלות טענות כנגד מומחיותו של אותו שמאי או כנגד דרישות צורניות של חוות הדעת או הערכה שערך אותו שמאי. אשר על כן, נדחית גם טענה זו. גם את הטענה כנגד קביעת בית משפט קמא באשר לאי קבלת הפוליסה על ידי המשיבים יש לדחות. בעניין זה נשמעו בפני בית משפט קמא עדויות ומצד המשיבים העידה המשיבה 2. אכן עדותה בעניין זה הייתה עדות יחידה ובית המשפט נדרש על פי פקודת הראיות לנמק מדוע קיבל את עדותה. בית משפט קמא נימק מדוע קיבל את עדותה וזאת משום שסבר שמדובר בעדות מהימנה. אני דוחה גם את הטענה כי לא עמדה כנגד המערערים חובת הווידוא. מדובר בפוליסה שהונפקה על ידי המשיבים ואשר נכללו בה התניות המצמצמות את האחריות ומגבילות אותה. הפסיקה בעניין זה ברורה וקובעת כי חובה על המבטח במקרה שכזה להביא לידיעת המבוטח את דבר ההגבלות הנ"ל בין באופן של ציונם באופן ברור על פני הפוליסה עצמה ובין באופן של ווידוא כי הפוליסה הגיעה לידי המבוטח. בית משפט קמא קבע כעובדה כי המבטחת/המערערת 2 לא עמדה בחובות הנ"ל, מדובר בקביעות שבעובדה אשר בית משפט זה לא יתערב בהן אלא כחריג ובמקרה דנן לא נתקיים שום חריג שכזה. אשר על כן, נדחית גם טענה זו. מכאן לטענה כי שגה בית משפט קמא משקבע כי הוכח מקרה הביטוח על אף שלא הובאה עדות ממקור ראשון לקרות מקרה הביטוח. ראשית אומר כי אני תמים דעים עם מסקנת בית משפט קמא בדבר קביעת קיומו של אירוע ביטוחי. אזכיר כי הנמקת בית משפט קמא הייתה שנוכח הכחשה כללית בלבד של הנטען בכתב התביעה, ללא הכחשה מפורשת של האירוע הביטוחי וכן אי חקירת המשיבה 2 שהעידה על עצם קרות התאונה והעובדה כי הרכב ניזוק, די היה בכך להוכחת מקרה הביטוח. לטעמי, על אף שעדותה של המשיבה 2 אכן לא הייתה קבילה לצורך הוכחת האירוע הביטוחי, לא הייתה מניעה לקבוע שהאירוע הביטוחי אירע וזאת מן הנימוקים שאפרט להלן. ראשית אציין כי בסעיף א' לכתב ההגנה נטען אומנם מפי המבטחת שכל הנטען בכתב התביעה הן בעניין שבעובדה, בחישוב, או בנזק, שהמבטחת אינה מודה בו מפורשות בכתב ההגנה, הוא מוכחש. ברם, בטענות המקדמיות בסעיף 1 נטען בכתב ההגנה: "שכן נהג הרכב בזמן התאונה היה בן 23 שנים, בעוד בפוליסה קיים תנאי ברור לפיו הכיסוי הביטוחי כפוף לכך שברכב ינהגו נהגים בני 24 שנים ומעלה". מטענה זו שבכתב ההגנה עולה הכרה בכך כי אירע אירוע תאונתי, אולם הנהג שנהג באותה עת היה גילו קטן מגיל הנהג המורשה לפי הפוליסה. גם בסעיף 11 לכתב ההגנה טענה המבטחת "כי, לאחר קרות מקרה הביטוח ... ", וגם מכך ניתן ללמוד על הכרה בקרות מקרה הביטוח ולא על הכחשתו. הטענות הנ"ל בכתב ההגנה מלמדות למצער להבנתי כי המבטחת הכירה בכך שהיה מקרה ביטוח ולא כפי שהיא טוענת וטענה בפני בית משפט קמא, כי קיומו של מקרה הביטוח הוכחש. יותר מכך, במכתב הדחייה שקדם להגשת התביעה, נכתב מפי המבטחת כדלקמן: " ... לדרישתך אין כיסוי ע"פ פוליסת הביטוח שהוצאנו בשל כך שברכב המבוטח נהג בשעת האירוע: סועאד כנען שגילו 23 ואינו מורשה לנהוג ע"פ תנאי הפוליסה. ע"פ תנאי הפוליסה לא ינהג ברכב נהג שטרם מלאו לו 24 שנה. לאור האמור לעיל אנו דוחים תביעתך ...". אציין כי שליחתו וקבלתו של המכתב הנ"ל אצל המשיבים אינם שנויים במחלוקת והמכתב עצמו שימש גם ראיה בפני בית משפט קמא. ביום 09/12/98 הוציא המפקח על הביטוח הנחיה לפיה, כאשר נדחית תביעתו של מבוטח, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, שאותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה. הנחייה נוספת של המפקח על הביטוח המצמצמת מעט את ההנחיה הנ"ל, הוצאה ביום 29/05/02 ולפיה על מנת להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק הדחייה הראשוני, צריך שיהיה מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או שהמבטח לא היה יכול לדעת עליהם בדחותו את תביעת המבוטח. סייגים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן ובמקרה דנן מתקיימות הנסיבות שלפיהן בדקה חברת הביטוח את נסיבות התאונה ולכאורה, לפי מכתב הדחייה ששלחה, הגיעה למסקנה שאירע המקרה הביטוחי, אולם בשל גיל הנהג שלא תאם את המוסכם בפוליסה, דחתה את הבקשה להכרה בכיסוי הביטוחי. ברע"א 10641/05 נקבע מפי כב' הש' רובינשטיין כי הנחיית המפקח על הביטוח צריכה, כמדיניות משפטית ראויה, להתפרש בהרחבה ולקבל תוקף ראוי (סעיף ד' (2) (ב) בפסק דינו). עוד קבע כב' הש' רובינשטיין כי הנחיות אלה משתלבות היטב במגמה של הרחבת חובת הגילוי של המבטח כלפי המבוטח, כחלק מחובת תום הלב המוטלת על מבטח. אשר לחריגים שקבע המפקח המצמצמים את הנחייתו המקורית, קבע כב' הש' רובינשטיין כי "ראוי שנסיבות אלה יפורשו בצמצום, כשאחרת ירוקנו מתוכן הנחיות המפקח". מכל הנימוקים שפירטתי לעיל, לא יכלה המבטחת לטעון בסיכומיה כי לא הוכח מקרה הביטוח. אשר על כן, אני דוחה גם את טענה זו בערעור שבפניי. הטענה לרשלנות חוזית תורמת טענה אחרונה שהעלתה בפניי המערערת היא, כי בית משפט קמא הכיר בפסק דינו בקיומה של אחריות חוזית תורמת מצד המשיבים, שהביאה לנזק שנגרם להם, אולם טעה בית משפט קמא כאשר סבר כי בגין אחריות חוזית תורמת זו יש לקזז אך ורק מן הנזק העקיף. המשיבים התייחסו לעניין זה במסגרת הערעור שכנגד שהגישו, בו טענו כי לא היה על בית משפט קמא לייחס להם אשם תורם כלשהו או לקזז בגינו מן הנזקים העקיפים שנגרמו להם (בשאלת הנזקים העקיפים אדון במסגרת הדיון בערעור שכנגד). מסכים אני עם הטענה העקרונית כי מקום בו הכיר בית משפט והכיל את דוקטרינת האחריות בשל רשלנות חוזית תורמת, צריך הדבר לבוא לידי ביטוי בניכוי רוחבי לגבי כל הנזקים שנגרמו לתובע, הן הישירים והן העקיפים. ברם, סבורני כי במקרה דנן אין בטענה זו להועיל למערערת, שכן, טענת המערערת בפני בית משפט קמא הייתה שעל המשיבים היה "למשוך" את הפוליסה מסוכן הביטוח משזו לא הומצאה להם כפי טענתם, ולו עשו כן היה נמנע הנזק. בית משפט קמא קיבל טענה זו וסבורני (וכאן דן אני גם בטענת המשיבים בערעור שכנגד בעניין החלת דוקטרינת הרשלנות החוזית התורמת), שנתפס לשגגה. שכן, לו היו המשיבים מקבלים לידיהם את העתק הפוליסה והיו לצורך כך יוזמים פניה מצדם לסוכן הביטוח, ודאי שלא היה בכך כדי למנוע את התאונה או הנזק שנגרם מן התאונה. היה בכך לכל היותר (נוכח טענתם שנתקבלה על ידי בית משפט קמא שלפיה לא ביקשו ביטוח עם החרגה לנהג מעל גיל 24 שנים), כדי להסב תשומת ליבם להחרגה, ובעקבות כך לפנות למבטח לצורך ביטול ההחרגה הנ"ל וממילא בנסיבות שכאלה, הייתה מתוקנת הפוליסה (כפוף לקביעת פרמיה מתאימה), וממילא הייתה חברת הביטוח צריכה לשלם את הפיצוי ולשאת בחבות. אשר על כן, במשיכת הפוליסה על ידי המשיבים ביוזמתם, לא היה כדי להועיל למערערת. משום כך מתייתר הצורך בדיון האם על נסיבות המקרה דנן ראוי באופן עקרוני להחיל את הדוקטרינה הנ"ל, אם לאו. אני דוחה על כן גם את הטענה כי היה מקום להפחית מן האחריות החוזית של המבטחת על יסוד הדוקטרינה הנ"ל. הערעור שכנגד - הכרעה לאחר עיון ושקילת טיעוני הצדדים יש לדחות את הערעור שכנגד. הנימוק העיקרי של בית משפט קמא לדחיית הערעור שכנגד הינו נימוק עובדתי גרידא. בית משפט קמא קבע שהמשיבים לא עמדו בנטל לביסוס טענותיהם משום שלא היה די בראיות שהמציאו לצורך הוכחת הנזק העקיף. הלכה ידועה היא כי בית משפט לערעור לא יתערב בקביעת העובדות בשעה שבית משפט קמא לא שוכנע וקבע שהמשיבים לא עמדו בנטל הוכחת תביעתם, יש לדחות את הערעור בעניין זה. למעלה מן הצורך אוסיף כי אכן ראוי שהוכחת נזק, בפרט נזק של אובדן שכר כתוצאה מהשבתת כלי רכב, יעשה בדרך של הצגת חוות דעת של מומחה בדבר (שמאי או רו"ח), ולא רק בדרך של הצגת חשבוניות על הכנסות אותו רכב, זאת משום שמתוך ההכנסות יש לנכות תמיד מרכיבים שונים הקשורים בניכוי תשומות הכרוכות בהפעלת הרכב, דלק, בלאי וכיו"ב מרכיבים אשר רק לאחר ניכויים ניתן לעמוד על הרווח האמיתי (הוא ה"נזק") שהיה מתקבל מהפעלת הרכב. אין חולק כי במקרה דנן לא נעשה הדבר ולא יהיה מיותר להזכיר כי גם בעניין הנזק הישיר תוקן מחדל דומה, רק בשלב הגשת סיכומי המשיבים. משהגעתי למסקנה זו, מתייתר הצורך לדון בטענה שהעלתה המערערת שכנגד באשר לקביעת בית משפט קמא לניכוי בשל אי נקיטת אמצעים להקטנת הנזק. אשר על כן, אני דוחה גם את הערעור שכנגד. בנסיבות העניין משנדחו הן הערעור והן הערעור שכנגד, אין צו להוצאות. ככל שהופקדו ערובות להבטחת הוצאות יש להחזירן לצדדים, אפשר באמצעות באי כוחם. רכבמגן דוד אדוםאמבולנסביטוח רכב